שיעור מס' 4

‫שירה עברית בימי הביניים‬ ‫שיעור מס' ‪08.03.2007 – 4‬‬ ‫יניי (המשך)‬ ‫יניי בן המאה השישית‪ ,‬פעיל בארץ ישראל‪ .‬אין לנו תאריך מדויק אך סביב המאה השישית זה‬ ‫התאריך המקובל ע"י כל החוקרים‪ .‬הסיבה שקושרים אותו לאמצע המאה שישית הוא משום שהוא מזכיר‬ ‫איזה עניין שקשור למחלוקת בכיתות הנוצריות‪ .‬תוך כדי פיוט הוא רומז לאיזה עניין שמתועד כמחלוקת‬ ‫בין הכיתות הנוצריות וזה עוזר למקם אותו בצורה קצת יותר מדויקת‪ .‬יש לנו כ‪ 150-‬יצירות מתועדות‬ ‫שלו‪ .‬שמו ושיריו נעלמו לחלוטין במהלך ההיסטוריה‪ .‬אף‪-‬אחד לא ידע על קיומו ועל שיריו‪ ,‬היה – ונעלם‪.‬‬ ‫קטע אחד משיר שלו נשתמר במקום מוכר מאוד – בהגדה של פסח‪ .‬לקראת סוף ההגדה ישנו‬ ‫קטע שפותח במילים "אז רוב ניסים הפלאת בלילה‪/‬רוב משמורת זה בלילה‪ ."...‬כל שורה מסתיימת במילה‬ ‫"לילה"‪ .‬קטע זה נמצא ברוב הגדות פסח‪ .‬אף‪-‬אחד לא ידע של מי הקטע‪ ,‬אין חתימה‪ ,‬אמנם יש‬ ‫אקרוסטיכון אלפא‪-‬ביתי אך אין חתימה של שמו‪.‬‬ ‫רק לאחר שמצאו את הגניזה (אוסף של שירים שנמצא בבית‪-‬כנסת במצרים) בערך לפני יותר‬ ‫ממאה שנה והתחילו החוקרים לעבור על כתבי היד שהיו זרוקים וקרועים‪ ,‬ערימות על גבי ערימות‬ ‫שנצטברו במהלך יותר מאלף שנה‪ ,‬אחד מהמחקרים שהתפרסמו לאחר הימצאות הגניזה היה של שני‬ ‫חוקרי מקרא אנגליים לא יהודים‪ ,‬הם מצאו מילים הכתובים על קלף ואיזשהו קטע המורכב מכמה דפים‬ ‫קרועים שהכילו שאריות של תרגום יווני קדום למקרא‪ .‬הם פרסמו את המחקר‪ ,‬זיהו את הכתוב וכתבו‬ ‫מאמר‪ .‬ליד המאמר הם הוסיפו צילום של כתב היד‪.‬‬ ‫חוקר בשם דוד דווידזון משהו קרא את המחקר‪ ,‬ראה את הפרסום ושם לב שיש שם טקסט עברי‬ ‫שניתן לראות את הסימנים של האותיות היוניות מאחורי הטקסט העברי‪ .‬כיוון שמדובר בקלף‪ ,‬שזה חומר‬ ‫מאוד יקר ששימש רק לחומרים חשובים ויקרי‪-‬ערך‪ ,‬בשימוש הראשוני שלו הכיל את התרגום היווני‬ ‫למקרא‪ .‬מסתבר‪ ,‬שלאחר כמה שנים הם מצאו את הקלף‪ ,‬מחקו (או יותר נכון ניסו למחוק) את האותיות‬ ‫היווניות וכתבו עליהן אותיות עבריות‪.‬‬ ‫כשכותבים על קלף (שעשוי מעור)‪ ,‬האותיות מקבלות תבליטים‪ .‬בשביל למחזר‪ ,‬מגרדים את‬ ‫הדיו וכותבים מחדש‪ .‬זאת הסיבה שניתן לראות את התבליטים הקודמים וזה למה האותיות היווניות‬ ‫"הסתתרו" מאחורי האותיות העבריות‪.‬‬ ‫וכשדווידזון ראה את הצילום הוא קלט את האותיות היווניות‪ .‬כשהסתכל בדקדוק רב יותר הוא‬ ‫קלט את השם "יניי" חוזר על עצמו כמה פעמים‪ .‬דווידזון הניח שהדבר לא יכול להיות מקרי וחיפש עוד‬ ‫כתבי‪-‬יד שנכתבו ע"י יניי‪ .‬חוקר בשם מנחם זולאי אסף את רוב הכתבים של יניי ושלף אותו מתהום‬ ‫הנשייה של ימי הביניים‪.‬‬ ‫עוד במאה העשירית מזכירים אותו‪ .‬אך זו הבעיה‪ .‬סעדיה גאון רק הזכיר אותו ולא דיבר על‬ ‫משמעות שיריו‪ .‬את שירי יוסי בן‪-‬יוסי הוא כולל בתוך כתביו אך לא את כתביו של יניי‪.‬‬ ‫כיום ישנה מהדורה מדעית מורחבת על כתביו של יניי‪.‬‬ ‫בשיעור הקודם דיברנו על האופן בו הפייטנים נכנסו למיינסטרים‪ .‬לקח להם זמן אבל כשהציבור‬ ‫גילה בהם עניין רב‪ ,‬הפייטנים היו מחברים שני קטעים לכל שבת כאשר הקטעים לקוחים האחד מפרשת‬ ‫השבוע והשני מהמדרש‪ .‬בנוסף‪ ,‬לציבור היהודי לקח שלוש שנים וחצי בכדי לקרוא את חמשת חומשי‬ ‫התורה‪ .‬זה למה יש ליניי מאה חמישים כתבים מתועדים ועוד מספר לא ידוע של כתבים לא מתועדים‪.‬‬ ‫וכיוון שיניי לא היה הפייטן היחיד‪ ,‬אנו מניחים שישנם אלפי פיוטים שנכתבו ע"י מספר לא מבוטל של‬ ‫פייטנים שלא תועדו אף‪-‬פעם ואם כן תועדו – לא נמצאו הפיוטים שלהם‪.‬‬ ‫הפיוט של יניי מורכב ממספר חלקים שכל אות מציינת את החלק‪ .‬יחד‪ ,‬החלקים מהווים‬ ‫קומפוזיציה של היצירה‪.‬‬ ‫אנו מדברים על מסע אינטר‪-‬טקסטואלי‪ .‬הטקסט לא עומד רק על עצמו בלבד‪ .‬בהקשר הפייטני‪,‬‬ ‫כיוון שהפיוט כולו בא לפייט את הסיפור המקראי של אותה שבת‪ ,‬ניתן להבין שיש קשר מאוד הדוק עם‬ ‫המקור המקראי‪ .‬מעבר לכך‪ ,‬הפייטן עושה שימוש נרחב מאוד במקורות המדרשיים‪ .‬הדרשנים לקחו‬ ‫פסוקים או חלקים מסוימים מהתורה ופיתחו אותם לפירוש הפסוקים או לסיפור המסגרת של הפסוק‪/‬חלק‬ ‫הספציפי‪.‬‬ ‫בנוסף לכך יש לנו שימוש מיוחד בלשון‪ .‬כל פייטן המציא דיאלקט משלו‪.‬‬

‫חלק הראשון (חלק א')‪ ,‬שתי השורות הראשונות‪:‬‬ ‫אימת עם זו‪//‬עת ים גזו‪//‬בעותים באוזן שמעו ורגזו‬ ‫גם בעיין עת ראו ונחפזו‪ //‬דאגה ויראה נואחזו‬ ‫ניתן לשים לב לאלמנט החריזה‪ .‬זו הפעם הראשונה שאנו מקבלים טקסט עברי‪-‬שירי מחורז‬ ‫באופן מכוון ולא מקרי‪.‬‬ ‫"אימת עם זו" – הפחד של מואב מישראל‪" .‬עם זו" זה אך ורק ישראל‪.‬‬ ‫כינוי – שיטה נפוצה מאוד ואמצעי קישוטי נפוץ מאוד בפיוט המשמש לגוון את‬‫הטקסט‪.‬‬ ‫הפייטנים משתמשים בכינויים מוכנים מהמקרא‪ .‬הם עושים זאת משום שהפיוטים הם בעצם‬ ‫בהקשר של תפילה‪ .‬הם לא רוצה ליצור מצב שבו כל אחד ימצא לו פירוש אחר לכינוי‪ .‬לכן הם משתמשים‬ ‫בכינוי שהציבור יודע בודאות את פירושו הייחודי‪ .‬כאן הציבור לא יצטרך להפעיל את הדמיון אלא את‬ ‫הידע שלו‪.‬‬ ‫"עת ים גזו" – בשעה שעברו את ים‪-‬סוף‪" .‬גז" מלשון נגוז‪ ,‬חלף‪ ,‬עבר‪ .‬מבחינה כרונולוגית‪,‬‬ ‫המדרשים הארצ‪-‬ישראליים הם קדומים לפיוטים‪.‬‬ ‫"בעותים באוזן שמעו ורגזו" (עד סוף החלק) – המואבים עדיין מפחדים מישראל‪ ,‬במיוחד אחרי‬ ‫שראו אותם ויראה אוחזת אותם‪.‬‬ ‫הפכפך כעס לבשו‪//‬וממבטם חתו ובושו‬ ‫זממו וקיסמו וניחשו‪//‬חוברימו במו כיחשו‬ ‫המואבים כועסים ונבוכים ומתביישים‪ .‬הם זוממים מזימות נגד ישראל ומבקשים מהמכשפים‬ ‫שלהם שייתנו להם קסמים נגד ישראל‪ ,‬אך הקוסמים שלהם שיקרו להם ולא עזרו להם‪.‬‬ ‫טיפש לבם ובם דלק‪//‬יזמו לחלק בני חלק‬ ‫כאשר חש להבליק הובלק‪/‬לא ידע ולא היבין בלק‬ ‫"חלק" מדבר על בני ישראל‪ ,‬כיוון שרבקה הלבישה את יעקב בשיער כיוון שהיה חלק (בסיפור‬ ‫עם יעקב ועשו המנסים לזכות בירושה מאביהם העיוור יצחק)‪ .‬המואבים רצו להפריד את בני ישראל‬ ‫(יענו הפרד ומשול)‪ .‬כמובן שיניי אומר זאת כך כיוון שרצה לשחק משחק מילים עם "לחלק בני חלק"‪.‬‬ ‫"להבליק הובלק" מגיע מבכינוי בוקה ומבולקה – שממה‪ ,‬חורבן‪" .‬להבליק" – ליצור שממה‪ .‬אך בעוד‬ ‫בלק ניסה לעשות חורבן הוא גמר עם חורבן בידיו‪ .‬ושוב‪ ,‬משחק מילים עם המילה "בלק"‪.‬‬ ‫משורה מספר ‪ 7‬ישנם רשימה של פסוקים שלקוחים ממקומות שונים במקרא כשהפסוק הראשון‬ ‫הוא באמת הפסוק הראשון מהמקראה של אותו היום‪" .‬ככ" – כמו שכתוב‪" .‬ונ" – ונאמר‪ .‬הפסוק האחרון‬ ‫לקוח מהמנחה‪ .‬הקטע הקטן מהמנחה מדבר על‪-‬כך ששום קסם שבעולם לא יוכל על אלוהים‪ .‬הפסוק‬ ‫המנוקד מדבר על‪-‬כך שאלוהים יגן עלינו ואז מסיים במילה "ברוך"‪ ,‬שהיא קיצור של "ברוך אתה מגן‬ ‫אברהם"‪ .‬בגלל שהקלף והדיו היו דברים יקרים מאוד‪ ,‬הפייטנים לא רצו לבזבז את הדיו ואת המקום על‬ ‫הקלף ולכן השתמשו בקיצורים הנ"ל‪.‬‬ ‫לאחר מכן אנחנו עוברים לקטע ב'‪ ,‬כשהאקרוסטיכון חוזר ולאחר‪-‬מכן שוב רשימת פסוקים‪.‬‬ ‫הקטע השלישי הוא קטע שכל הפייטנים חותמים את שמם באקרוסטיכון‪ .‬הקטע הזה מאופיין אצל‬ ‫יניי בתוכן שעוסק בענייני היום‪ .‬יניי קושר את נושא הפרשה עם הדברים שמעיקים וכואבים לו ולציבור‪.‬‬ ‫הסיפור המקראי וההווה של זמנו‪ .‬הוא אף‪-‬פעם לא מזכיר שמות של שליטים‪ ,‬לא תאריכים מדוייקים‪ .‬הכל‬ ‫נעשה ברמיזה באמצעות כינויים‪.‬‬ ‫הקטע הזה של יניי הוא קטע לירי מאוד‪.‬‬ ‫יבושו עמים‪/‬יחפרו לאומים‪//‬יוכנעו אימים‪/‬ויירדו ראימים‬ ‫יש כאן שימוש יפה במדרש‪.‬‬

‫נאור ונורא‪/‬עלימו שית מורא‪//‬עצתם הפירה‪/‬וכל מזימתם החפירה‬ ‫הפייטן מבקש מאלוהים שיבטל את כל המזימות של הנוצרים‪.‬‬ ‫ישימו יד על פה‪/‬פוצי עלינו פה‪//‬וצלמם בעיר תספה‪/‬וקלון עלימו תחפה‬ ‫"שים יד על הפה" – תתבייש‪ .‬מי שחושב עלינו דברים רעים שיתבייש‪ .‬ומעבר‪ ,‬תעטוף אותם‬ ‫בבושה‪.‬‬ ‫ייטחו עיניהם‪/‬יחרשו אוזניהם‪//‬יאלמו מעניהם‪/‬בבושת פניהם‬ ‫הקטע הזה אקטואלי לזמנו‪.‬‬ ‫רשימת הפסוקים שמגיעים לאחר מכן‪ ,‬הפסוק הראשון הוא הפסוק הראשון בהפטרה של אותו‬ ‫היום וכרגיל‪ ,‬מספר פסוקים שונים המלוקטים ממקומות שונים‪.‬‬ ‫הקטע הרביעי משתמש בדימוי של ציפור עקב שמו של המלך‪ ,‬בלק בן‪-‬ציפור‪ .‬הוא ממשיל את‬ ‫ישראל לציפור שברחה והתעופפה לה מהפח שטמן להם מלך מואב‪ .‬לאחר‪-‬מכן הוא לוקח פסוק מקהלת‬ ‫רק שהוא הופך אותו‪" :‬גומץ עץ לחפור"‪ ,‬תחפור בור למי שרוצה לצוד אותנו כציפור‪ .‬יניי מדמה את‬ ‫המוני עם ישראל כעננים של ציפורים המסתירים את השמש‪ .‬לאחר‪-‬מכן‪ ,‬המלך קרא לבלעם בן בעור‬ ‫("וישלח ויקרא לבן בעור") שיקלל את ישראל‪ .‬אך בסופו של דבר הוא לא הצליח כיוון שהאל החזיר את‬ ‫רצונו אחורה‪.‬‬ ‫בשורות ‪ 39-40‬ישמה החריזה "בעור‪/‬ליאור‪/‬נאור‪/‬אחור"‪ .‬ישנה היחלשות של הגרוניות בתקופה‬ ‫הזאת בארץ ישראל‪ .‬החריזה נעשית עם האותיות ע'‪ ,‬א' ו‪-‬ח'‪ .‬החריזה בימי הביניים היא לאו דווקא של‬ ‫התנועה האחרונה אלא גם של העיצור שלפניה (אנו נרחיב בנושא החריזה בשיעורים מאוחרים יותר)‪.‬‬ ‫הקטע החמישי בנוי מעשר שורות שבנויות מאקרוסטיכון אלפא‪-‬ביתי מ‪-‬א' עד י'‪ .‬יניי לא השאיר‬ ‫לנו הסבר למה הוא השתמש רק בעשרת האותיות הראשונות‪ .‬החלק הזה מבוסס על הפסוק "וירא בלק"‪.‬‬ ‫‪-‬לקרוא את בביליוגרפיה את החלק השלישי‪.‬‬