מבוא לתסריטאות טלוויזיה – שיעור מס' 1 04.03.2009
ההבדל בין כתיבת תסריט לבין כתיבת מחזאות או פרוזה; אנו נתעכב הרבה על ההבדל בין כתיבת סרטים לבין כתיבת טלוויזיה .סדרת טלוויזיה תהיה שונה מסרט ,הכתיבה תהיה סדרתית. איך הכתיבה הסדרתית משפיעה על הדרך בה אנו כותבים תסריט ואיך הנרטיב הטלוויזיוני שונה מזה הקולנועי? אנו ניגע גם בהבדלים הנוגעים לאמצעים שיש לנו בטלוויזיה .אמצעי הייצור משפיעים גם על המוצר הסופי – העובדה שיש לנו פחות כסף בטלוויזיה ,המוצר בטלוויזיה יראה אחרת מזה הקולנועי .לא רק שזה יהיה רזולוציה נמוכה יותר ,אלא כל המוצר העצמו .בנוסף ,המקום שבו ממוקמת הטלוויזיה – בבית ,אישי ,על מסך קטן ,אינטימי יותר ממסך הקולנוע – יש לזה השפעה על האופן בו אנו כותבים .הדרמה הטלוויזיונית היא דרמה של כדרים ושל קלוז-אפים ,בניגוד לזה הקולנועי .הטלוויזיה ,באופן מסוים ,לא אוהבת מרדפי מכונויות .הכי טוב לדרמה הטלוויזיונית להיות בתוך חדרים והיא עובדת הכי טוב כדרמה מקרוב ,דרמה של קלוז-אפים. אנחנו נתעסק עם הדרך הייחודית שהדרמה מספרת את הסיפור ,על המשמעות של הקאט כשאנו מספרים עלילה ,האפשרות הזאת לעבור ממקום למקום ,בלי הקדמות ,בלי אקספוזיציה .בשניה אחת אנחנו במקום אחד ובשוט הבא אנחנו במקום ובזמן אחר .זה מהפכה דרמטית מבחינה נרטיבית .חשבנו שנוכל לספר סיפור באופן כרונולוגי ,ופתאום אנו מגלים שניתן לקפוץ. נבדוק איך בטלוויזיה התפתחו צורות חדשות של נרטיב על-כך שהיא מספרת כמה סיפורים בו-זמנית .בקולנוע ,הסרט מתקדם מנקודה א' ל-ב' .הקולנוע האמריקאי ,הנוסחה הקלאסית ההוליוודית לכתיבת תסריט – הגיבור מתחיל בנקודה א' ,נתקל באיזשהו קושי שהוא אמור להתגבר עליו ,עד שהוא מגיע לנקודה ב' תוך כדי שהוא עבר שינוי ו/או הבין משהו על עצמו. בטלוויזיה ,לפעמים ,יש לנו פרקים של א' ו-ב' .אבל עצם העובדה שאנחנו מספרים על סדרה שממשיכה מאותה הנקודה או שוב פעם מתחילה מ-א' .סיינפלד ,למשל ,שבוע אחר שבוע עובר את אותו התהליך .הוא עובר מפרק לפרק בלי ללמוד כלום. הטלוויזיה מספרת כמה נרטיבים במקביל ,קווי עלילה .זה לא כמו בקולנוע ,שיש עלילה ראשית ועלילה משנית .יש כמה דמויות שלכל אחד מהן יש סיפור בפרק הזה .מעבר לכך ,יש סיפורים שלא נגמרים בפרק הזה אלא בפרק הבא ,אם לא בפרקים הבאים .ובסוף אנחנו לאו דווקא מגיעים לאיזשהו מוסר השכל או איזשהו קתרזיס. טענה שכיחה' :הטלוויזיה מעצם טבעה לא יכולה להיות יותר מבידור' .בכול מקום בו הקפיטליזם נכנס ומכניס את הרגל שלו לא תהיה אמנות (ערוץ ,1לדוגמא) .זכיינים ,למשל, טוענים שהם מעלים סדרות אבל הקהל לא רואה אותם ,כלומר – הקהל לא רוצה אמנות .לפי צפור ,הבעיה היא שפרק של ריאליטי יותר מעניין מפרק של דרמה. ככל שהקהל יקבל תסריטים יותר מורכבים ,ככה אנחנו יכולים ללכת יותר רחוק עם הטלוויזיה וליצור יצירות אמנות שתהיו גדולות יותר מזו הקולנועית .אין שום מניעה בכלי עצמו. לא נדבר על ריאליטי ,על אירוח ועל דקומונטרי ,אלא רק דברים בעלי אלמנטים דרמטיים בלבד .נתעלם מהעניין שחלק מהדברים נוצרו בשביל לעשות עוד כסף.
הפורמט הבסיסי עד לא מזמן ,הפורמט היה מאוד דומה לזה הקולנועי .לרוב ,הדף היה חצוי לשניים ,בצד אחד היו כותבים את התיאורים ואת הוראות הבימוי ,ובצד השני היו כותבים את הדיאלוגים .מה שהיינו צריכים לצלם ומצד שני את הדיאלוגים .היום כבר לא משתמשים בפורמט הזה .היום ,התסריט לטלוויזיה נראה מבחינה גרפית בדיוק כמו התסריט לסרט קולנוע. התסריט מחולק לסצנות ,כשסצנה היא התרחשות שקורית בזמן אחד ובמקום אחד. כלומר ,כל פעם שאנחנו עוברים למקום אחר או שזמן עבר ,זו סצינה חדשה .אם אנחנו בתוך חדר ,כשאנחנו יוצאים מחדר ועוברים לחדר אחר – אנחנו בסצינה חדשה .אפילו אם יש .Trackingאם אנחנו נמצאים באותו חדר ומישהו נרדם ומתעורר בבוקר ,אז זו סצינה חדשה. אנחנו באותו מקום אבל עבר זמן .כניסת דמות חדשה היא לא סצינה חדשה. כל סצינה אנחנו מציינים בכותרת אשר מחולקת לשלושה חלקים: .1פנים או חוץ -שאלה מתבקשת :האם מכונית ,זה בפנים או בחוץ? מכונית במוסך – עוד יותר מסובך .אנחנו כותבים את הפנים או החוץ כי תסריט מיועד להפקה ,וההגדרות הללו נועדו לעזור להפקה .לסמן להפקה כמה סצנות יצולמו בתוך אולפן או בתוך מבנה כלשהו וכמה יצולמו בחוץ .לכמה סצנות יצטרכו תאורה? מהבחינה הזו ,מכונית שעומדת ברחוב ומצלמים בתוכה תהיה בחוץ .מרפסת של בית היא פנים או חוץ? בגלל שאנחנו עדיין בתוך בית ,זו תהיה פנים. .2איפה מתרחשת הסצנה – אולם הרצאות ,חדר שינה, שירותים ציבוריים וכן הלאה .נועד גם למטרות הפקה ,כמה סצנות באותם לוקיישנים .לא מפרטים בתוך הכותרת על המקום שבו כותבים את הסצנה .רק כותרת אחת שנועדה להפקה של התסריט. .3יום או לילה – לכוון את ההפקה איך צריך לצלם את הסצנה. גם אם הסצנה מתרחשת בחדר חשוך ,אנחנו לא נכתוב 'לילה' אם היא מתרחשת ביום. התאורן יכול להחליט שיש אור שנכנס דרך התריסים שמשפיע על הגיבור ,המלבישה יכולה להתבלבל בין לבוש יום ולילה וכד' .אם כתוב 'פאב' ,הצלם והבמאי צריכים לדעת שבתוך היום הם יכולים לצלם בתוך פאב ,אך אסור שיראו את האור שמבחוץ .הכותרת של הסצנה נועדה להפקה. לאחר הכותרת ,מגיע התוכן .סצנה מורכבת משתיים: .1תיאורי ההתחרשות – את התיאורים אנחנו מתארים בשורה מלאה .את השמות של מי שמדבר שמים באמצע הדף. .2הדיאלוגים – נמצא מתחת לשם הדמות. בכל העולם ,בלי יוצא מן הכלל ,יצא שכולם ישרו קו עם הפורמט הזה,כשהיתרון הוא שעמד תסריט הוא בערך דקת סרט .אבל למה צריך לכתוב תסריט ככה? למה לא כמו סיפור? הפורמט שבו נכתב התסריט מזכיר לנו שהתסריט הוא לא המוצר הסופי שלו .התסריט הוא סך-
הכל שרטוט ,תכנית האב למשהו שייעשו ממנו .זה ההבדל הגדול בין התסריט לבין היצירה הספרותית .הפורמט שאנו כותבים בו הוא פורמט לצורכי התעשייה .זה חשוב נורא לזכור את זה שהתסריט הוא לא יצירה ספרותית העומדת בפני עצמה .אלו מוצרים הנועדים להפקה .הם לא עומדים בפני עצמם .אפשר לקרוא מחזה ותסריט בזמן הפנאי ,אך הוא יבחן בזמן אמת רק כשהוא מועלה על הבמה/מסך. התסריט הוא כלי שנועד לעשות את הסרט ,אך הוא לא המוצר הסופי .הוא לא יצירה ספרותית ,לא סיפור קצר ,לא כמו נובלה ,ואין שום צורך לכתוב אותו בצורה שכזו .לא צריך להפליג בתיאורים פואטיים לגבי המראה של כל דמות .אין צורך לתאר איך נראה כל חדר ,כל בית והצבע של כל בגד .אנחנו לא מפרטים בתסריט איך מצלמים כל סצנה ,אלא-אם-כן יש לזה משמעות ויש צורך להדגיש את השוטים .אנחנו לא מציינים בתסריט מה עושה כל דמות בכל רגע .התסריט היא התבנית שעליה עובדים כל הצוות .הם לוקחים את הטקסט הבסיסי ועובדים עליו .מעצבים את מה שיצולם .למרבה הפלא ,זה לא הופך את מלאכת הכתיבה לפשוטה יותר. כשתסריט ,באידיאל ,במיוחד לטלוויזיה ,צריך להיות מאוד דומה למחזה .במחזה אין כמעט תיאורים .בדרך-כלל יש תיאור כללי של המחזה בפתיחתו וזהו .מאותו הרגע – רק דיאלוגים .לא מציינים כל מה שקורה על הבמה בכל רגע ,אלא-אם-כן זה הכרחי לגמרי .אם על הבמה יש ארגז שבתוכו יש גופה והדמויות לא יודעות שיש בתוך הארגז גופה ,אז ברור שנרצה לציין כל פעם שמישהו הולך לפתוח אותו וברגע האחרון לא פותח אותו ,שיושב עליו ,מזיז אותו וכד' ,נדגיש זאת שאף-אחד לא פותח את הארגז. לא נתאר איך לבוש כל שחקן ,בשביל זה יש במאי ומלבישה ,אלא-אם-כן יש לו משמעות. הכתיבה לקולנוע מרשה מעט פירוט ,לטלוויזיה לא .הדרך הכי טובה לדעת שיש בפניך תסריט לא מנוסה היא כמות הפירוט שם .אם התסריטאי מתאר ומכתיב לשחקן בכל רגע נתון מה הוא אמור לעשות ,הוא למעשה מגביל את השחקן. התסריטאי מניח את הבסיס שעליו אפשר לעבוד .הנטייה להכתיב יותר מדי את כל הסצנה ,היא ממש מחלה של תסריטאים מתחילים .להתעסק בדברים לא חשובים .מנגד ,אסור שזה יהיה פתוח מדי. לפי צפור ,התסריט המושלם הוא זה עם מעט תיאורים ,אך כשכל בן-אדם ייקח איתו הוא יבין את המהות והיא תישאר כמו שהיא. פורמט התסריט אמור לשמש את ההפקה ,אך הוא כל הזמן משמש להזכיר לנו שאנחנו בסך-הכל כותבים תסריט שיעבור על פני שורה של אנשים שיעבדו עליו ויוציאו אותו לפועל. התסריט מכיל את כל מה שהוא חשוב באמת .כל היתר זה דרכים ופרשנויות .הדיאלוג והדרמה, הם הדברים החשובים באמת .מהות התסריט היא הדרמה שהוא מעורר. לגבי תיאורי שוטים ,בניגוד לסרט קולנוע ,השוט הרבה פחות חשוב מזה הקולנועי. כשאנחנו מתארים איזשהו שוט מיוחד לתסריט בטלוויזיה ,חייב להיות שם משהו מיוחד .טלוויזיה היא באופן מהותי מדיום פחות ויזואלי מקולנוע .רוב סדרות הטלוויזיה מצולמות בשוטים מאוד בסיסיים ופשוטים .זה גם בא מטעמי זמן וכסף וגם מכך שטלוויזיה עושים באופן שונה מקולנוע. מצלמים יותר דקות ביום צילום טלוויזיוני מאשר ביום צילום קולנועי. יותר מכך ,רוב הטלוויזיה מצולמת בתוך אולפנים (או תנאי אולפן) .מצולמות סצנות שלמות במהירות ,לא שוט אחר שוט .הקולנוע מורכב משוטים שמתחברים האחד לשני. בטלוויזיה ,הסדרה מורכבת מסצנות שמתחברות האחת לשנייה. בטלוויזיה ,הכללים של המבע הקולנועי פחות רלוונטיים. הגרעין של התסריט הוא הדרמה שהוא מייצר .דרמה בין שני אנשים ,וזה לא חשוב איך מצלמים .הדרמה צריכה להיות קיימת בזכות כל מה שקרה בתסריט קודם ,בזכות הדיאלוג ,ולא
בזכות השוטים .היא קיימת מכיוון שזו נקודה דרמטית בתסריט ,נקודה בה קורה משהו חשוב ומשמעותי אצל אחת הדמויות מול עינינו .הדברים קורים עכשיו ,מול העיניים שלנו .לא בעבר ,לא בעתיד ,אלא עכשיו .התסריט מתקדם בקפיצות בין סצנות שהן נקודות דרמטיות. הקאט מאפשר לנו בעצם לספר את הסיפור בקפיצות דרמטיות בין האחת לשניה, ובטלוויזיה ,בגלל הסיפורים הבו-זמניים בין הדמויות. אקספוזיציה – סצנה אשר מעבירה אינפורמציה .סצנה לא דרמטית .סצנה שכל מה שהיא נועדה הכרחי לנו לדעת בכדי להגיע אל הדרמה .בתסריטאות אנו יכולים לספר את הסיפור בקפיצות ,באופן כזה שהצופה המודרני יוכל להבין זאת. אנו יכולים להסתכל על התסריט הטלוויזיוני כסדרה של מפגשים בין דמויות .כשהן נפגשות ,לפחות לאחת מהן זהו מפגש בעל משמעות. בבסיסו של כל תסריט ,דרמה או לא דרמה ,מתקיים הקונפליקט .כשאנו נדבר על הקולנוע האמריקאי ,יש דמות שאמורה להתמודד עם איזשהו קונפליקט והיא אמורה להתמודד עימו .באופן הטלוויזיוני ,כל סדרה יש מספר קונפליקטים. כל סצנה בתסריט צריכה להיות בעלת משמעות לסיפור ולסיפורים שעלינו לספר ,אנו מספרים סיפורים מקבילים של כמה דמויות ,לכל סצנה חייבת להיות משמעות ובשלב מסוים הדמות תגיע לקונפליקט .מה שכן ,בגלל שזה 'סדרה' של פרקים לטלוויזיה ,אנחנו מתחילים להסתבך שם .הכללים שהשתמשנו שם עד היום הם כללים שיכול להיות שבגלל שהטלוויזיה נהייתה מורכבת יותר ,אולי נצטרך לשנות את הכללים. איך אנחנו גורמים לדמות להגיע למצב שיעניין את הצופה לראות? האם קורה לה משהו מאוד קריטי? משהו שהיא מאוד נקרעת בהחלטתה? אולי אז נסחוט איזשהו הזדהות מהצופים. תסריטים נכשלים במקום שבו לא באמת איכפת לנו מה הדמות תחליט או מה יקרה לה .איך מגיעים למקום כזה? בקולנוע אפשר לברוח לאקשן .בטלוויזיה אין כלום .אין לנו יכולת לברוח למקומות אחרים .לרוב אנחנו נבנה על הדרמה. הפורמט של התסריט הוא תוצר של הצורך של התעשייה .אף-אחד לא רוצה לכתוב ככה, אבל התעשייה צריכה את זה .אבל דווקא בגלל הפורמט הזה ,הוא עוזר להזכיר לנו מה באמת חשוב בתסריט ובמה באמת אנחנו צריכים להתרכז .הפורמט צריך להזכיר לנו שאנחנו רק כותבים את הגרעין של הדרמה ,ולא בניואנסים הקטנים .כמובן שזה לא 'רק' .זה הדבר הכי חשוב .בלי תסריט – אין כלום .בגלל זה ,במיוחד בטלוויזיה ,התסריטאי הוא זה שנמצא אצלו הסוד ,הוא זה שמוליך את המהלך ,הוא הדמות המרכזית והחשובה ביותר בטלוויזיה .התסריטאי הוא המלך .זה מזכיר את מה שקורה בתיאטרון .כמו בטלוויזיה ,אנחנו נזכור יותר מחזאים מאשר במאים .זה לא מקרה שזה קשה .זה לא מקרה שאנחנו זוכרים את כתבי שייקספיר או בקט ולא את הבמאי שהעמיד אותם על הבמה לראשונה. נכון ,בלי הבמאי ,הניירות והמחזה יישארו סתם ניירות .כול אנשי הצוות הם היוצרים.