שיעור מס' 2

‫מבוא לתסריטאות טלוויזיה – שיעור מס' ‪2‬‬ ‫‪11.03.2009‬‬

‫הכל התחיל בשיטת שלושת הצעדים‪:‬‬ ‫‪.1‬התחלה – ‪Setup‬‬ ‫‪.2‬אמצע –‬ ‫‪.3‬סוף‬

‫בא רוברט מק'יי‪ ,‬ואמר שיש חמישה שלבים‪ .‬דאג משהו אמר שיש שבעה‪ .‬ולבסוף בא‬ ‫עוד אחד והכריז על שמונה צעדים‪:‬‬ ‫‪Setup.1‬‬ ‫‪.2‬התפתחות מערכה ראשונה‬ ‫‪.3‬נקודת מפנה ראשונה‬ ‫‪.4‬מערכה שנייה‬ ‫‪.5‬נקודת אמצע‬ ‫‪.6‬נקודת מפנה שנייה‬ ‫‪.7‬שיא‬ ‫‪.8‬רזולושן‬ ‫על‪-‬פי אריסטו‪ :‬השלם הוא זה שיש לו התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ .‬התחלה היא משהו שהוא‬ ‫עצמו לא בא אחרי שום דבר שהוא הכרחי‪ ,‬כלומר‪ ,‬משהו שמתחיל כשלא צריך שום דבר לפני‪-‬כן‪,‬‬ ‫ומה שממשיך אחריו יעשה זאת בטבעיות‪ .‬הסוף הוא משהו שבא לאחר משהו‪ ,‬אך שום דבר לא‬ ‫עוקב אחריו‪ .‬האמצע הוא זה שעוקב אחרי משהו‪ ,‬ומשהו עוקב אחריו‪ .‬לכן‪ ,‬עלילה מובנית היטב‬ ‫לא יכולה להתחיל או להסתיים במקריות‪.‬‬ ‫מה שכן‪ ,‬אריסטו לא יכל לצפות להתפתחות הנרטיב במאה ה‪ .20-‬המסך המפוצל‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬זה שמספר שלושה סיפורים בו‪-‬זמנית‪ ,‬או הפלאשבק או פלאשפורווארד‪ ,‬או הבריחה‬ ‫מאיזשהו נרטיב (אין סיפור בכלל‪ ,‬אין אמצע‪ ,‬אין סוף‪ ,‬אין התחלה)‪ .‬הוא לא חזה את כל אלו‪ .‬הוא‬ ‫הניח את אבן היסוד‪.‬‬ ‫תסריטאי לא באמת חושב על כל השלבים ועל כל המערכות‪ .‬אך מתקיימת מחשבה רבה‬ ‫אל תוך הנרטיב ואל תוך חשיפת המידע‪ .‬בטלוויזיה‪ ,‬לעומת הקולנוע‪ ,‬קל יותר לשחק עם‬ ‫הנרטיב‪ .‬הטלוויזיה גם צריכה להתחרות על תשומת ליבו של הצופה‪ .‬זה כבר לא האולם החשוך‬ ‫שאתה משלם כסף על‪-‬מנת להיכנס ולצפות‪ .‬הטלוויזיה צריכה כל הזמן להפתיע ולמשוך את‬ ‫תשומת ליבו של הצופה‪ .‬היא עושה את זה בזכות זאת שהיא מתעתעת בנו כל הזמן‪ .‬זה איזשהו‬ ‫כלי של הטלוויזיה‪ .‬פתאום אני עושה משהו חדש‪ .‬פתאום אני עושה זאת בדרך אחרת‪.‬‬ ‫התסריטאות שלנו פה בישראל צריכה פי שניים להפתיע את הצופה ולהשאיר אותו‬ ‫מרותק‪ .‬שלא ירפה‪ .‬שלא יהיה רגע אחד של עמעום‪ ,‬ואז הצופה יעבור לערוץ אחר‪ ,‬לראות סדרה‬ ‫אמריקאית אחרת‪ .‬החלום האמריקאי הגדול הוא קפיטליסטי – איך לכתוב תסריט שיכניס לנו‬ ‫כסף‪.‬‬ ‫אך לפי אסף ציפור – אין נוסחה‪ .‬לא הנוסחה היא זו שתעזור לתסריט‪ .‬לא היא זו שתעזור‬ ‫לתסריטאי‪.‬‬

‫צריך לכתוב על דמויות שנורא איכפת לנו לספר עליהם‪ .‬זהו סיפור שנוגע לתסריטאי‬ ‫באופן אישי‪ ,‬חשוב לו באופן אישי‪ ,‬נוגע לו באופן ספציפי‪ ,‬ורק אז יהיה אפשר לשרטט עולם של‬ ‫דמויות שנראה ייחודי‪ ,‬אותנטי ואמין‪.‬‬ ‫אם דמות נלחמת על משהו שבאמת חשוב לה – זה יעבוד על הצופה‪ .‬אנחנו נוכל‬ ‫להזדהות איתה‪ .‬להיות בעדה‪ .‬כמובן‪ ,‬זה יכול להיות אדם שהוא נבל נוראי‪ .‬פולטי מ‪'-‬המלון‬ ‫של‪ '...‬הוא נורא‪ ,‬הוא איש קטן שהכל משתבש לו‪ ,‬יש לו חלומות גדולים אך הוא תקוע במקום‬ ‫והוא מאוד נרגן‪ .‬אך‪-‬יחד‪-‬עם‪-‬זאת‪ ,‬אנחנו עדיין מזדהים איתו‪' .‬המשרד'‪ ,‬למשל‪.‬‬ ‫יש מחזות שהם מחזות‪-‬עלילה‪ ,‬מחזות ליניאריים שהעלילה היא מה שמניעה אותם‪ .‬יש‬ ‫איזשהו סיפור ברור שהולך צעד אחר צעד‪ .‬יש מחזות שמה שמניע אותם זה חקירה לעומק של‬ ‫דמויות‪ .‬יש מחזות שמה שחשוב בהם זה הנושא‪ .‬אבל אין חוקים לגבי המחזה שעובד טוב יותר‪.‬‬ ‫כל הדמויות חשובות‪ .‬אין דמות שנמצאת שם במקרה‪ .‬אסור לזלזל בצופה‪ ,‬כלל שמשום‬ ‫מה לא מדייקים בו בארץ‪ .‬דמות בתסריט‪ ,‬סך‪-‬הכל צריכה לעבור מסך‪ .‬כל מחזה‪ ,‬או עלילה‪ ,‬או‬ ‫תסריט‪ ,‬או סדרת טלוויזיה – כל דמות צריכה לעבור איזשהו מסע עם עצמה‪ .‬אצל האמריקאים‬ ‫קיים הבדל מהותי‪ .‬הנרטיב הקלאסי בתסריטאות האמריקאית הקלאסית הוא המבנה‬ ‫האולטימטיבי מבחינתם‪ :‬בהתחלה משהו זז‪ ,‬בסוף הגיבור מצליח להחזיר את זה למקום‪.‬‬ ‫כאילו הם רוצים לומר‪ :‬אנחנו האומה הטובה ביותר בעולם‪ .‬הכי טוב זה להיות אמריקאי‪.‬‬ ‫לכן כל הסיפורים שלהם יהיו על גיבור שדרך חייו מופרת והוא נלחם אט‪-‬אט להשיב את חייו על‬ ‫כנו‪ ,‬כלומר – 'אל תיגעו לנו ברצף החיים האמריקאי שלנו‪ '.‬טוב להיות אמריקאי‪ .‬דרך החיים שלי‬ ‫היא דרך החיים הטובה‪ .‬אם אנחנו לא מסכימים עם אמריקה – יהיה לנו קשה להשתמש בנוסחה‬ ‫הזאת‪.‬‬ ‫הדמויות עומדות בפני בחירות‪ .‬לעיתים הם לא עושים בחירה נכונה‪ .‬אדיפוס‪ ,‬למשל‪.‬‬ ‫לפעמים הם לוקחים בחירות טובות‪ ,‬אך נאלצים לשלם על‪-‬כך מחיר כבד‪ .‬הבחירה – זו הדרמה‪.‬‬ ‫ובשום פנים ואופן‪ ,‬לא לשים 'סוגריים' ליד השמות של הדמויות‪.‬‬ ‫בניגוד לחיים האמיתיים‪ ,‬כל דבר שמוזכר בתסריט או במחזה‪ ,‬או שיהיה רלוונטי ברגע זה‬ ‫או שיהיה רלוונטי בשלב אחר בסיפור‪.‬‬ ‫רק בשנות ה‪ 90-‬התחילו סדרות טלוויזיה להשתמש בטכניקות נרטיבית נסיוניות‪ .‬למשל‪:‬‬ ‫נרטיב אשר מפוצל למספר פרספקטיביות; נרטיב שאי‪-‬אפשר לסמוך עליו‪ :‬אנחנו רואים משהו‬ ‫אך מגלים שזה לא קרה באמת; שהצופה רואה חלק מהאמת; ‪ ;Voiceover‬ייצוגים ויזואליים של‬ ‫התת‪-‬מודע של הדמויות – אם אני רואה כל מיני דברים שמעידים על מה שהדמות חושבת וכד' –‬ ‫כל הדברים האלו לא היו קיימים בטלוויזיה הקלאסית‪ ,‬גם מבחינה טכנית‪ .‬העריכה הדיגיטאלית‬ ‫פתחה את השער בפני כל מיני טכניקות נרטיביות אחרות‪.‬‬ ‫אך זה לא רק הטכנולוגיה‪ .‬אנחנו התרגלנו לדימויים ויזואליים קצרצרים‪ ,‬כמו באינטרנט‪.‬‬ ‫עם הזמן‪ ,‬יכולת הקליטה של הצופה התרחבה‪ .‬אנחנו מסוגלים לתפוס מורכבות‪ ,‬אנחנו מורגלים‬ ‫לתפוס כפל משמעות‪ .‬אנחנו נהנים כשאנו רואים עושר רעיוני‪.‬‬ ‫אחד המאפיינים החזקים של הכתיבה הטלוויזיונית היא הסיארליזציה – הכתיבה‬ ‫הסדרתית‪ .‬העניין הסדרתי הוא הבדל משמעותי ומהותי בין קולנוע לטלוויזיה‪ .‬למעשה‪ ,‬יש לנו‬ ‫שני סוגים שונים של סדרתיות‪:‬‬ ‫‪.1‬הדמויות והמיקום הם פחות או יותר קבועים‪ ,‬אך הסיפורים מתחילים‬ ‫ומסתיימים באותו הפרק‪.‬‬ ‫‪.2‬העלילה נמתחת לגבי מספר רב של פרקים – בין אם שניים ובין אם כל העונה‬ ‫ובין אם כמה עונות ('אבודים')‪.‬‬

‫יש סדרות שמשלבים בין שניהם‪ .‬רוב הסדרות שנחשבות איכותיות נחשבות לאלו‬ ‫שמשלבות בין שתי אלו‪.‬‬ ‫'אלי מקביל'‪ ,‬באופן מסוים זאת סדרת עורכי‪-‬דין‪ ,‬בכל פרק יש איזשהו קייס שמגיע‬ ‫להכרעה‪ .‬אך הגיבורים עדיין מדיינים על מערכות היחסים שבניהם לאורך כל הסדרה‪.‬‬ ‫להבדיל מהמדיה המודפסת‪ ,‬סדרות טלוויזיה נכתבות על‪-‬ידי מספר כותבים‪ .‬אך האוטר‬ ‫הוא היוצר של הסדרה‪ .‬הוא בעצם הדמות הדומיננטית מתוך רשימת המחברים של הסדרה‪.‬‬ ‫העולם שהסדרה מתעסקת בו נוצרה על‪-‬ידי היוצר‪ ,‬הכותבים הולכים בשביל הפרספקטיבי שלו‪.‬‬ ‫ישנם צופים שרוצים לראות סדרה כלשהי על‪-‬פי יוצר‪/‬מפיק כלשהו – ספלינג‪ ,‬למשל‪ ,‬על‪-‬‬ ‫רצף הסדרות השמרניות שלו‪ .‬לאחר אינסוף הסדרות שלו‪ ,‬לאחר מספר כה רב של שנים‪,‬‬ ‫הצופים יודעים בדיוק מה הם הולכים לראות‪ ,‬ולכן הם בוחרים בכך‪.‬‬ ‫צריך כל הזמן לגרות את הצופים‪ .‬כל הזמן למשוך אותם‪.‬‬ ‫סדרה כמו אופרת‪-‬סבון‪ ,‬כזאת שמתמשכת על‪-‬גבי אלפי פרקים‪ ,‬קשה מאוד להיכנס‬ ‫אליה‪ ,‬כיוון שצריך לתפוס פרק ספציפי שבו מתחיל סיפור חדש‪ ,‬שבו נוכל להתוודע לדמויות‪ .‬כאן‬ ‫עולה רעיון הבחירה של הצופה‪ :‬סדרה שהסיפור שלה משתרע על‪-‬פני מספר פרקים‪ ,‬או כזאת‬ ‫שהסיפור מתחיל ונגמר בפרק בודד‪ .‬ומכאן התחיל הרעיון של לשלב בין השניים‪.‬‬ ‫הנרטיב הטלוויזיוני מרפרף על האקספוזיציה‪ .‬חייבים להיכנס מהר אל הפרק‪.‬‬ ‫בגדול‪ ,‬הסדרה האמריקאית תוכננה לרוץ לנצח‪ ,‬כל עוד היא מכניסה כסף‪ .‬אצל‬ ‫הבריטים‪ ,‬המצב שונה‪ .‬העונות הם יותר קצרות‪ .‬כל פרק הוא כמו מערכה במחזה בת שש‬ ‫מערכות‪ .‬הכתיבה מחויבת להיות שונה לגמרי‪ .‬האמריקאים לא יכולים להרשות להם את זה‪.‬סדרה‬ ‫אמורה להגיע לאיזשהו התרה‪ ,‬איזשהו סגירה‪ ,‬אך הסגירה לא תהיה טוטאלית‪ ,‬שכן חייבים‬ ‫להשאיר איזשהו פתח לעונה הבאה‪ .‬השידורים החוזרים זה גם רעיון שנלקח בחשבון‪ .‬הרשתות‬ ‫הגדולות‪ ,‬הכבלים‪ ,‬הם בנויים על שעות רבות של שידורים חוזרים‪ ,‬שהם מודעים לכך שהצופה‬ ‫ישוב לראות את השידורים החוזרים עוד ועוד‪.‬‬ ‫סדרות טלוויזיה זוהו תמיד עם נוסחאות של עלילה‪ .‬בזה שהסדרה בעצם הייתה בתחילת‬ ‫דרכה מבנה שחוזר על עצמו שוב ושוב‪ .‬אנחנו כל הזמן מתעסקים בוריאציות על הנוסחה‬ ‫הבסיסית‪ .‬יש איזושהי נוסחה שמצאו אותה בפרק הראשון‪ ,‬נוסחה אותה אנשי הכספים לקחו‬ ‫ושיכפלו אותה כמה וכמה פעמים‪ .‬אצל הבריטים‪ ,‬המצב שונה לגמרי – הם רוצים להפתיע את‬ ‫הצופה כל פעם מחדש‪ .‬נגמרת עונה – היא תסתיים‪ ,‬הסדרה לא נמשכת לנצח‪ .‬סדרות אחר‬ ‫סדרות אחר סדרות‪ .‬זאת הסיבה למה הבריטים לא מתבססים על 'חברים' ו‪'-‬סופרנוס' וכד' – הם‬ ‫רואים את זה‪ ,‬אך לא נתקעים על‪-‬כך‪.‬‬ ‫באיזשהו מקום‪ ,‬השיטה הבריטית היא כמו השיטה הישראלית‪ ,‬רק שלבריטים יש יותר‬ ‫כסף‪ .‬הטלוויזיה הישראלית יכולה להצליח אם היא תפתיע‪ ,‬אם היא תראה דברים חדשים‪ ,‬דברים‬ ‫אחרים‪.‬‬ ‫באופן כללי‪ ,‬הנטיה של הטלוויזיה לא להגיע לסגירה בכל פרק‪ ,‬הכריחה את הכותבים‬ ‫לחפש עלילות ולעשות כל פרק למורכב‪ .‬היוצר שובר את הראש על‪-‬מנת לא לסגור את העלילה‪,‬‬ ‫אך‪-‬יחד‪-‬עם‪-‬זאת כן למשוך את הצופה לא לזוז מהכורסא‪.‬‬ ‫אנחנו מצאנו דרך חדשה לספר סיפורים שהיא במהותה שונה מהדרך הקולנועית‪.‬‬ ‫הקולנוע למד מהטלוויזיה ויש המון סרטים כאלו‪ .‬רוברט אלטמן היה יוצר סרטים כאלו‪ ,‬אך הוא‬ ‫הגיע מהטלוויזיה‪ ,‬הוא היה קודם במאי טלוויזיה‪ .‬אופרת הסבון – ‪ 8‬עד ‪ 10‬קווי עלילה מקבילים‪.‬‬ ‫משם אל 'הבית הלבן' ו‪'-‬סופרנוס' היא לא ארוכה‪ .‬זה נהיה דומה לחיים‪ ,‬כל‪-‬כך הרבה דברים‬ ‫מתרחשים‪.‬‬

‫מעבר לעלילה הזאת‪ ,‬יש את העולמות השונים – ריבוי עולמות מיוצגים – כל דמות היא‬ ‫עולם במלואו‪ ,‬כל לוקיישן הוא עולם בפני עצמו‪ ,‬הסאונד הוא עולם בפני עצמו וכד'‪ .‬למה הכוונה‬ ‫בעולם שכזה? ניקח לדוגמא את פרק הפיילוט של 'טווין פיקס'‪.‬‬ ‫הדבר הראשון שאנחנו צריכים לדבר עליו היא התפיסה הפוסט‪-‬מודרנית על הסדרה בכל‬ ‫הקשור לנטייה שלה לעזוב את הכיוונים הנרטיביים הקלאסיים לטובת כאלו שמשתנים בלי הרף‪.‬‬ ‫הסדרה מתרחשת בעיירה קטנה בשם 'טווין פיקס'‪ ,‬שם מתגלה גופתה של לורה פאלמר‪,‬‬ ‫תלמידת תיכון‪ .‬דיויד קופר‪ ,‬סוכן אף בי איי‪ ,‬עוזר לשריף‪ ,‬הארי טרומן‪ ,‬למצוא את הרוצח‪ .‬המקרה‬ ‫מסתבך בלי סוף‪ ,‬כשמגלים בעונה השנייה שהרצח בוצע על‪-‬ידי שד ששמו בוב שהשתלט על‬ ‫אבא של לורה‪ .‬תוך כדי‪ ,‬קופר ממשיך לחשוף אינסוף סודות לגבי העיירה‪ ,‬כולל זה של הבקתה‬ ‫השחורה והבקתה הלבנה‪.‬‬ ‫מבחינת המבנה – זה אופרת‪-‬סבון‪ .‬קבוצה גדולה של דמויות שלכל אחת מהן יש עלילה‬ ‫משלה אשר משתרעת על כמה פרקים‪ .‬אין סגירה בכול פרק‪ .‬זה לא מבנה קלאסי של סדרת‬ ‫מתח‪ .‬זה לא המבנים הרגילים של האפיזודות – הפרק נפתח ברצח ומסתיים בגילוי הרוצח‪ .‬זה לא‬ ‫ככה‪ .‬זה אופרת סבון סוריאליסטית‪ .‬ישנו מאמר שנכתב על הנרטיבים השונים בסדרה‪:‬‬ ‫בהתחלה היא מוצגת כפרוטוטייפ של עיר אמריקאית שקטה ושלווה‪ .‬זה מופיע כבר‬ ‫בכותרות הפתיחה – רואים את הנופים של הסדרה‪ .‬רואים את הכתוביות אשר מורות על‬ ‫השחקנים‪ ,‬אך לא מראים אותם‪ .‬זה בא בכדי להגיד שאנחנו לא הולכים לראות עימות של אדם‬ ‫מול אדם‪ ,‬אלא אדם מול איתני הטבע‪ .‬גם כשקופר מגיע לראשונה‪ ,‬הוא אומר "בחיים לא ראיתי‬ ‫כל‪-‬כך הרבה עצים‪ ".‬הצופים אמורים להבין את הנוסחה האמריקאית שכשהתעלומה תבוא על‬ ‫פתרונה‪ ,‬העולם הנרטיבי יחזור לקדמותו‪ ,‬הכל יחזור למקום הרגיל‪ .‬אחד מהדברים הראשונים‬ ‫שנראה זה שהיא עבדה בארוחות על גלגלים – מספקת אוכל לזקנים ולנזקקים‪ ,‬היא מטפלת בבן‬ ‫השכנים – כלומר‪ ,‬היא קורבן תמים שנקלע לאכזריות ברוטאלית‪ .‬אבל לא כך הדבר‪.‬‬ ‫באחד הפרקים‪ ,‬בזמן הלוויה שלה‪ ,‬כשהחבר שלה צורח על כולם ש‪"-‬אנחנו הרגנו את‬ ‫לורה פאלמר!"‪ ,‬אנחנו מבינים ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה‪.‬‬ ‫דיוויד לינץ' אומר שאנחנו חייבים לעשות מה שנראה לנו לנכון‪ .‬הוא התחיל כצייר‪ .‬אין‬ ‫מפיקים‪ ,‬אין כסף‪ ,‬אין כלום‪ .‬הוא ברא עולם משל עצמו‪ ,‬ואף‪-‬אחד לא אמר לו מה לשנות בציור‬ ‫לאחר שגמר‪ .‬זה יצירתיות נטו‪ .‬אך אנשי הכספים – לא מעניין אותם‪ ,‬הם רוצים שהיצירה תמשוך‬ ‫קהל‪ .‬מבחינתו זה כמו מוסיקה‪ .‬כל תו הוא חלק מהשלם‪ .‬אם נוציא תו אחד החוצה – היצירה לא‬ ‫תהיה אותו הדבר‪.‬‬