פרודקשן ואליו
הבמאי ארי ליבסקר מביא מחוויותיו האישיות בעשיית סרטים ,וטוען שבמקרים רבים ,בעידן שבו לכולם יש מצלמה ותוכנת עריכה ,אין צורך אמיתי במפיקים כל סרט חייב מפיק .כל אחד בענף יודע זאת ,אין סרט בלי מפיק .אין פגישת הפקה בלי מפיק ,שום דבר לא יזוז כאן אם אין מפיק .אמנם לא למדתי מעולם בבית ספר לקולנוע ,אבל תמיד ידעתי ,לכל אורך הקריירה הקולנועית שלי כיוצר ,שלבד איני יכול לעשות סרט -אני חייב מפיק .הבנתי זאת מייד ,בלי שלימדו אותי .לימדה אותי התעשייה .אותו אדם או חברה אשר ינהלו עבורי את הכספים ,את החשבוניות ,את הלו"ז -זה המפיק ונוכחותו היא חובה .כמובן שמפיק הוא הרבה יותר מזה ,יגידו כולם בענף ,אך אין ספק שאסור לו שיהיה פחות מזה .מפיק קודם כול ידע לנהל את החשבונות .אחר כך יוכל גם להתפנות לסרט. בסרטי דרמה ועלילה ,לפחות בימים עברו ,המפיק היה האיש ששלט על הברזלים -הציוד הכבד ,המנופים ,העגורנים, הפנסים והמשאיות .בלעדיו דבר לא יכול היה לזוז .הוא היה זה שאישר לכלים המכאניים ולכוח האדם הרב לנוע .הוא אף חתם לנהג על טופס הנסיעה ,כמו בצבא .ל"גלובוס" היו המכוניות ,הרובים ,החבלים וההליקופטרים כדי שסרטי הוואן דאם והצ'אק נוריס יוכלו להצטלם .תפקידו העיקרי של המפיק היה השקעת כסף בפרויקט תוך לקיחת הסיכון עצמי .הפרויקט עשוי היה להיכשל בקופות ואז המפיק באופן טבעי הפסיד את השקעתו .זה המצב הנורמלי .זה הביזנס .בשיטה כזאת פעלו מנחם גולן וג'ורג' עובדיה לכל אורך השנים. היום אין סיכוי שמצב כזה יקרה .מפיק לעולם לא יפסיד כסף .הוא נהיה כמעט לחלוטין מתווך של כספים ,איש של טפסים .ככה זה כשמצד אחד כל הכסף מגיע מהגופים המשדרים או מקרנות הקולנוע ,ומצד שני הציוד נהיה הרבה יותר קל להנעה. אני מתייחס כאן לפרויקטים ,בשיטה המקומית ,שנוצרו ביוזמת הבמאי או כל אדם אחר אשר אינו המפיק של הפרויקט. במקרים בהם המפיק הוא יוזם הפרויקט וממציאו ,אז כמובן שהטיעונים לא רלוונטיים ,והמפיק רשאי באופן טבעי לעשות בסרט ככל העולה על רוחו. למפיקים בארץ למעשה כבר אין כל קשר לציוד -והם אפילו לא יודעים איך הוא עובד .הם דואגים לשכור אותו ,או יותר נכון לאשר את החשבונית אותה הם מגישים בסוף החודש או בסוף הפרויקט לגוף המממן ,כמפיק בפועל שנשכר לעשות זאת. הדפים ,טבלאות האקסל וקלסרי הספירלה הרבים -הם הדבר המרכזי .המפיק הראשי עצמו יושב במשרד ופשוטו כמשמעו משמש כמתווך בין הבמאי לגוף המממן ולחברת ההשכרה ,וגוזר את קופון דמי התיווך .הרבה במאים ,במיוחד בסרטים דוקומנטריים ,היו שמחים לעשות זאת בעצמם .מה זה כבר להרים טלפון לחברת ההשכרה? הרי כל אחד יכול להשכיר בום–מן או לארגן חדר לאודישנים. במשולש ,יוצר ,מפיק ,קרן -היוצר לא זקוק לשניים האחרים באותה צורה שהם זקוקים לו .המצב הקיצוני הוא המקרה של המפיק -בעוד הוא חי מהתיווך בין היוצר לקרן ,לא הקרן ולא היוצר זקוקים לו באמת .אלא שבקולנוע הקרנות הישראלי, ועל כך ראוי להעמיק חקר ,משום מה קוּדש עניין המפיק ,כשהתקציב מנופח איתו בהתאם .האינטרס הברור של המפיק, כשמדובר בכסף הרך של הקרנות ,הוא לעבות את טבלת התקציב ,לטובתו .כתריאל שחורי ,ראש קרן הקולנוע הישראלית )ראה תגובה למאמר "האסתטיקה של סרטי הקרנות" בגיליון זה( ,אומר שהמפיק הוא שווה ערך ליוצר" ,המפיק הוא האבא והאמא של הסרט" .המפיק כאמור ,לא הבמאי .מגמות הפקה יוזמת צצות ,כתוצאה מכך ,בבתי הספר לקולנוע ,וקולנוענים מתחנכים מראש להפיק) ,כי קודם כול צריך מפיק( ופחות ליצור .מדוע בכלל לומדים הפקה בבתי ספר לקולנוע? הרי נדמה שחוגי מנהל העסקים הפזורים ברחבי הארץ טובים לכך בהרבה. בעלי הממון והמימון לא מסוגלים לעכל את האמת הפשוטה -מפיק הוא פשוט אדם בעל משרד הפקה .הציוד העומד לרשותו הוא מכונת האספרסו ,הקוּלר ,המזכירה ,ורצפת הפרקט .דבר נוסף לזכותו של המפיק הוא עניין הזכויות :מפיקים בארץ לא מסתפקים במלאכת התיווך -הם דורשים גם את הזכויות המלאות לסרט :זכויות שיווק ,זכויות הפצה ,תמלוגים - הכול שלהם .הבמאי–תסריטאי נדרש לחתום על מסמך ה–) 10%בדרך כלל( ולמעשה למשוך את ידיו מכל פן עסקי הקשור לסרטו .הוא אמנם יכול לשמש כתסריטאי ,לעזור בארט ובסאונד ,אבל להפיק -חס ושלום -לשם כך צריך איש מקצוע .לרוב הוא פשוט אדם שבאופן אינטואיטיבי רשם לפני שנים חברת הפקה מוכרת ברשם החברות. נשמח לקבל תגובות על המאמר ולפרסמן באתר מעין/מערבון www.maayanmagazine.com
מערבון | 25
20/12/2006 15:15:42
maravon2 NS.indd 25
maravon2 NS.indd 26
20/12/2006 15:15:43
maravon2 NS.indd 27
20/12/2006 15:15:47
MAARVON (Western)
New Film Magazine Winter 2007 / Issue No. 2
Dani Rosenberg | The adolescent love for the cinema of Israeli Auteur Amos Guttman (1954-1993). Amos Guttman | Fellini - Satyricon, reprint of an article by the fifteen year old Guttman, first published in his high school paper in Givatayim, 1970. Shmulik Duvdevani | Our Own Arabs: The representation of suffering Palestinians and the self-representation of Israeli documentary filmmakers in the films of Avi Mograbi and Yulie Gerstel Cohen. Yoni Raz-Portugali | Check In: The untold story of the "Hotel Comedies" An overlooked Israeli film genre of the 1970s and 1980s revisited. Amy Taubin | Peter Watkins' Punishment Park. Ari Libsker | "Do we really need producers?" a personal note. Hania Jurdak | Bosta: A 100% Lebanese Feature Film. Rafram Chaddad | Vidi Bilu & Dalia Hagar's Close to Home. Checkpoints, candy and downtown Jerusalem. Noam Yuran | Terror Attack on the Shopping Mall: Synopsis for an action movie. Victoria Schultz interviews Roberto Rossellini | Oh, Rose! David Fisher, Katriel Schory and Giora Eini | Heads of the three biggest film funds in Israel answer to Joshua Simon's analysis of the Peripheral Mainstream and the aesthetics of state funded films in his "A Certain Tendency in Israeli Cinema" (published in Maarvon no.1). Tom Shoval | Deuce Bigalow: Mail Gigolo. The uncompromising public letters of Rob Schneider. Liat Simon | Adomi's documentary The Brave Cowards. Surrogate storytelling, ventriloquist voice-over and a tribute to David Perlov. Nimrod Kamer | First Hand: The "One Man Show" movies. Cinematic achievements in a compilation of shorts by teenagers from Ramla. Dror Yzhar | Rob Marshall's Memoirs of a Geisha. Globalization, folklore and neo-colonialism. Adam Aboulafia | On the Phenomenology of film subtitles. Lior Shimriz | Ho! Terrible Exteriors: Cine-Roman. Roee Rosen | Buñuel's Belle de jour meets Yugi-Oh!
Editor in chief: Joshua Simon Maarvon is published with Maayan Magazine www.maayanmagazine.com
[email protected] P.O.B 16277 Tel Aviv 61162
maravon2 NS.indd 82
Israel
20/12/2006 15:16:32