Hebetim Leshoniyim Noach 5770

‫היבטים לשוניים בפרשת נֹח תש''ע‬ ‫לתשומת לב מקבלי הפידיאף כאן נמצא גם קובץ על תהלים‪.‬‬ ‫דקדוקי קריאת בפרשת נח ובהפטרה‪ ,‬ובראשון של לך‪-‬לך‬ ‫מלי שו' ההיפו לעתיד הפכה אות למלרע‪:‬‬

‫את וְ ָא ַס ְפ ָתּ וְ זָ ַכ ְר ִתּי‪.‬‬ ‫וּב ָ‬ ‫וַ ֲה ִקמ ִֹתי ָ‬ ‫ו ט ִ ֽה ְת ַה ֶלְּך‪ֹֽ -‬נ ַח׃ געיה בה"א הראשונה‬

‫ו יג וְ ִהנְ ִ ֥ני‪ :‬נו" ראשונה בשווא נח על א הקושי‪ ,‬כ הדבר ג בפס' יז‬

‫ו טז ַא ָמּ ֙ה‪ :‬האל" בפתח והמ" אחריה בדגש חזק‪ִ .1‬מ ְל ַ֔מ ְע ָלה‬ ‫בכל המקרא‪ַ .‬תּ ְח ִתּיִּ ֛ם‪ :‬התי"ו השנייה בחירק חסר ואחריה יו"ד‪ ,‬מנוקדת א היא בחירק‪ 2‬ובדגש חזק‪ .‬דומה הדבר‬ ‫בתיבה הבאה ְשׁנִ ִיּ֥ם‬ ‫וּח ַח ִ֔יּים‪ :‬יש להקפיד על הפרדת התיבות‪ ,‬כ הדבר ג בהמש‬ ‫ו יז ֣ר ַ‬ ‫ו כ ְשׁ ַנ֧ יִ ם ִמ ֛כֹּל יָ ֥בֹאוּ ֵא ֶל֖יָך ְל ַה ֲחיֽ וֹת׃ ישנ קוראי המבלבלי מקרא זה לבי קודמו ְשׁ ַנ֧ יִ ם ִמ ֛כֹּל‬ ‫תְּך ומוסיפי אחריו את התיבה 'אית' הבאה בקטע הראשו בלבד‬ ‫ָתּ ִ ֥ביא ֶאל‪ַ -‬ה ֵתּ ָ ֖בה ְל ַה ֲח ֹ֣ית ִא ָ ֑‬ ‫ו כא ְל ָא ְכ ָ ֽלה׃ האל" בקמ" קט‬ ‫ז ב ִ ֽתּ ַקּח‪ְ -‬לָך֛ ‪ :‬געיה בתי"ו‬ ‫קוּם‪ :‬היו"ד בשווא נח‬ ‫ז ד ֶ ֽאת‪ָ -‬כּל‪ַ -‬היְ ֙‬ ‫ז ז וַ ָיּ֣בֹא ֗נ ֹ ַח‪ :‬טע נסוג אחור ליו"ד‪ .‬אי להשגיח בספרי )כולל קור( המטעימי מלרע‬ ‫ז יא ָכּל‪ַ -‬מ ְעיְ נ ֹ֙ת‪ :‬שני שוואי רצופי‪ ,‬העי" בשווא נח והיו"ד אחריה בשווא נע‪ ,‬כ הדבר ג בהמש ח ב‬ ‫ז יד ֖כֹּל ִצ ֥פּוֹר ָכּל‪ָ -‬כּ ָנֽ ף׃ טע טפחא בתיבת ֖כֹּל‬ ‫תּ ָרם‪ :‬הרי"ש בקמ" קט‬ ‫ז יז וַ ָ ֖‬ ‫֥ב ֛רוּ‪ :‬הטעמה משנית של מרכא בגימ"ל‬ ‫ז יט ָגּ ְ‬ ‫בה‪ :‬העמדה קלה בבי"ת להדגשת הסגול המורה על מיודע‬ ‫ז כב ֶבּ ָח ָר ָ ֖‬ ‫‪3‬‬ ‫שׁר׀‪ :‬שני טעמי "מונח לגרמיה" מתרדפי )רצופי(‪.‬‬ ‫ז כג וַ ִיּ ַֿ֝מח‪ :‬הטע ביו"ד והמ" אינה דגושה ‪ַ .‬היְ ֣קוּם׀ ֲא ֶ ֣‬ ‫שּׁ ֶאר‪ :‬במלעיל‬ ‫וַ יִּ ָמּ ֖חוּ‪ :‬במלרע והמ" דגושה‪ .‬וַ יִּ ָ ֧‬ ‫ח א וַ יָּ ֖שׁ ֹכּוּ‪' :‬י" ימנית בחול והכ" אחריה דגושה‬ ‫תּנַ ח‪ :‬הטע בתי"ו‬ ‫ח ד וַ ָ ֤‬ ‫יּוֹנ֖ה א בהמש ט וַ יִּ ְשׁ ַל֤ח יָ דוֹ֙ ‪ ,‬מלשו‬ ‫ח ז וַ יְ ַשׁ ַלּ֖ח ֶאת‪ָ -‬הע ֵ ֹ֑רב‪ :‬מלשו ' ְל ַש ֵ)ח' וכ ח וַ יְ ַשׁ ַ ֥לּח ֶאת‪ַ -‬ה ָ‬

‫למ"ד ראשונה אינה דגושה והיא בשוא נח‪ ,‬וכ‬

‫' ִל ְ'ל‪,‬ח'‬ ‫ח י ַשׁ ַ ֥לּח‪ :‬השי" בפתח והלמ"ד דגושה‪ ,‬אי כא לשו עבר‬ ‫ח יב וַ יִּ ָיּ ֶ֣חל‪ :‬יו"ד ראשונה דגושה בחירק חסר‪ ,‬יו"ד שנייה דגושה א היא ובקמ"‬ ‫ח יג ָח ְר ֥בוּ‪ :‬החי"ת בקמ" רחב והרי"ש אחריה בשווא נע‪ ,‬כ הדבר ג בפסוק יד‬ ‫וּב ָכל‪ָ -‬ה ֶ ֛ר ֶמשׂ‪ :‬שני תביר רצופי‬ ‫ְ‬

‫וּב ְבּ ֵה ָ ֛מה‬ ‫ח יז ָבּ ֧עוֹף ַ‬ ‫ח יח וַ ֵיּ ֵ֖צא‪ֹ֑ -‬נ ַח‪ :‬תיבה אחת‪ ,‬ביו"ד מאיילא כטע משנה‬ ‫א ִסף‪ :‬מילי מוקפות‪ ,‬הלמ"ד בגעיא לא בטע מונח‬ ‫ח כא ֽל ֹא‪ֹ ֠ -‬‬ ‫רוֹמשׂ ַעל‪ָ -‬ה ָ ֑א ֶרץ‪ :‬טע טפחא בתיבת ֖כֹּל‬ ‫ח יט ֖כֹּל ֵ ֣‬ ‫ט ט ִהנְ ִנ֥י‪ :‬נו" ראשונה‪ ,‬על א הקושי‪ ,‬בשווא נח‬ ‫ט יג ֶבּ ָע ָנ֑ ן‪ :‬העמדה קלה בבי"ת להדגשת הסגול המורה על מיודע וכ הדבר ג בהמש הפרק‬ ‫ענְ ִ ֥ני‪ :‬נו" ראשונה בשווא נע‬ ‫ט יד ְבּ ַ ֽ‬ ‫‪4‬‬

‫‪ 1‬כ הדבר בכל המקרא‪ ,‬בשונה מ ָא ָמה במשמעות של שפחה עיי רש"י שמות ב ה‪.‬‬ ‫‪ 2‬לציי‪ :‬החירק ביו"ד הוא חירק מלא תנועה גדולה‪ .‬כתיב מלא וחסר מקראי אינו קובע את המבנה הדקדוקי‪.‬‬ ‫‪ 3‬הקורא מלרע ומ" דגושה – עובר לבני נפעל‬ ‫‪4‬‬ ‫וַ ֵיּ ֵ֖צא‪ֹ֑ -‬נ ַח הטע במילה ויצא אינו טפחא )טרחא( אלא מאיילא והוא טע מחבר בניגוד לטפחא‬

‫גיליונות פרשת השבוע להורדה ‪www.ladaat.net/gilionot.php‬‬ ‫‪1‬‬ ‫בחסות הקו החדש‪ 0747-300100 :‬קו החדשות של הציבור החרדי‬

‫ל֖ וֹ‪ :‬טע נסוג אחור לעי"‬

‫֥יקץ‪ :‬במלעיל‪ֲ .‬א ֶשׁר‪֥ ָ -‬ע ָשׂה‬ ‫ט כד וַ ִיּ ֶ‬ ‫שׁם‪ :‬טע נסוג אחור ללמ"ד‬ ‫ט כו ֱאֹל֣ ֵהי ֵ ֑‬ ‫הי‪ .‬נראה כי נוסח תימ הוא הנכו א‬ ‫ט כט וַ יִּ ְֽה ֙יוּ‪ :‬כ הוא הנוסח בכל ספרי תימ‪ ,‬בספרי האשכנזי והספרדי ַוֽ יְ ִ ֙‬ ‫יש לקרא לפי מה שכתוב בספר התורה ממנו קוראי‬ ‫מה׃ במלרע‬ ‫י ג וְ תֹגַ ְר ָ ֽ‬

‫‪5‬‬

‫וּד ָ ֽדן׃ על א הקושי‪ ,‬הדל"ת הראשונה בשווא נח‬ ‫י ז ֔כוּשׁ‪ :‬בזק לא ברביע‪ְ .‬‬ ‫י י וְ ַכ ְל ֵנ֑ה‪ :‬נו" בצירי‬ ‫י יא ִנ֣ינְ ֵ ֔וה‪ :‬הנו" השניה בשוא נע וכ הדבר בהמש‬ ‫י יב ְ ֽו ֶאת‪֔ ֶ -‬ר ֶסן‪ :‬זק קט‪ ,‬כ היא ההטעמה לפי ברויאר ותוכנת הכתר וכ צריכי לקרוא‬ ‫י יז ַה ַע ְר ִ ֖ קי‪ :‬ה"א בפתח‪ ,‬לא בקמ"‬ ‫י יט וּ ְצבֹיִ ם‪ :‬לקרוא את היו"ד בחירק‪.. :‬יִ  ולא ‪ִ ...‬אי‬

‫י כא ֲא ִ ֖חי ֶי ֶ֥פת ַהגָּ ֽדוֹל‪ :‬הטפחא )טרחא( במילה ֲא ִ ֖חי‬ ‫טן׃ היו"ד בקמ" קט‬ ‫י כה יָ ְק ָ ֽ‬ ‫וּמ ֵ֝א ֶלּה‪ :‬בגרש‪ ,‬כ הדבר לפי ברויאר‪ ,‬תורה קדומה ואחרי וזהו הנוסח הנכו‬ ‫י לב ֵ‬ ‫שׁם׃ טע נסוג אחור ליו"ד וכ בפסוק לא‬ ‫יא ב וַ יְ ִ ֖הי ְבּנָ ְס ָ ֣עם ִמ ֶ ֑קּ ֶדם‪ :‬טע טפחא בתיבת וַ יְ ִ ֖הי‪ .‬וַ ֵיּ ְ֥שׁבוּ ָ ֽ‬ ‫יא ג ְל ָ֔א ֶבן‪ :‬האל" בקמ"‬ ‫יא ד וְ ַנ ֲֽע ֶשׂה‪֖ ָ -‬לּנוּ‪ :‬העמדה קלה בנו" בגלל הגעיה ש‬ ‫יא ז וְ נָ ְב ָ ֥לה‪ :‬הנו" איננה בקמ" חטו )הנקרא כחול( אלא בקמ" רחב רגיל והבי"ת בשוא נע‬ ‫הערה‪ :‬יש לשי לב להבדלי ההטעמה בפסוקי הבאי‪ .‬ככלל‪ ,‬הראשו ברשימה וְ ַא ְר ַפּ ְכ ַ ֣שׁד ַ֔חי מוטע בזק והבא‬ ‫בתור ברביע וכ ההטעמה מדלגת בי טעמי אלו עד סו הרשימה‪ .‬יש לשי לב ג להבדלי ההטעמה בשתי התיבות‬ ‫הראשונות של הפסוק השני אצל כל אחד ואחד‪ :‬וַ יְ ִ ֣חי ַא ְר ַפּ ְכ ַ֗שׁד לעומת ַוֽ יְ ִחי‪ֶ֗ -‬שׁ ַלח‪ ,‬הראשו במונח רביע ובשני התיבות‬ ‫מוקפות‪ .‬ובכ‪ :‬הראשו במונח רביעי‪ ,‬בשני‪ ,‬בשלישי וברביעי‪ ,‬התיבות מוקפות ומהחמישי ואיל שוב במונח רביע‪.‬‬ ‫מוֹל ְד ֖תּוֹ‪ :‬הדלי"ת בשוא נח‪ ,‬אי לקוראה בסגול‬ ‫יא כח ַ‬ ‫הפטרת נח ישעיהו נד א‪2‬י‪:‬‬ ‫א ָר ִ ֥נּי‪ :‬הרי"ש בקמ" קט ובמלרע‪ .‬לֹא‪ָ֔ -‬ח ָלה‪ :‬הטע בחי"ת‬ ‫שׂ ֹ ִכי‪3 :‬י" שמאלית‬ ‫ב ַאל‪ַ -‬תּ ְח ֑‬ ‫ג נְ ַשׁ ֖מּוֹת‪ :‬דגש חזק במ"‪ ,‬שוממות‪ ,‬לשו שממה ולא רבי של 'נְ ָש ָמה'‬ ‫אי‪ :‬געיה בתי"ו ושווא נע ברי"ש‬ ‫ד ַאל‪ֽ ִ -‬תּ ְיר ִ ֙‬ ‫וּח‪ :‬טע נסוג אחור לצד"י‬ ‫֖ר ַ‬

‫וּבת‬ ‫ו וַ ֲע ֥צ ַ‬ ‫וּמגְּ ָער‪ֽ ָ -‬בְּך׃ העי" בקמ" קט‬ ‫ט ִ‬

‫הספרדי ואשכנז מערב מסיימי כא‪ .‬האשכנזי ממשיכי‬ ‫נד יא ֲענִ ָיּ֥ה‪ :‬הנו" בחירק חסר והיו"ד אחריה בדגש חזק‬ ‫כּ ְדכ ֹ֙ד‪ :‬כ" ראשונה בדגש קל על א שהתיבה הקודמת מוטעמת בטע משרת ומסתיימת בהברה‬ ‫נד יב וְ ַשׂ ְמ ִ ֤תּי ַ ֽ‬ ‫פתוחה‪ .6‬הדל"ת בשווא נח )אע"פ שהכ" אחריה רפויה(‬ ‫עה‪ :‬ה‪3‬י" בקמ" קט‬ ‫נה ב ְל ָשׂ ְב ָ ֑‬ ‫ראשו של ל ל‪:‬‬ ‫אךָּ ׃ כ" סופית דגושה‬ ‫וֹל ְד ְתָּך֖ ‪ :‬הדלי"ת בשוא נח והתי"ו בשוא נע‪ַ .7‬א ְר ֶ ֽ‬ ‫וּמ ֽמּ ַ‬ ‫יב א ִ‬

‫‪ 5‬יש לדו א הקורא קרא ויהיו בספר תורה אשכנזי‪ .‬לדעת קסת הסופר מחזירי אותו‪ ,‬אבל נראה שלא היה פוסק כ לו ידע שכ הוא בכתר אר צובא‪ ,‬ושיש‬ ‫עדות בישראל נוהגות כ לכתוב ויהיו‪.‬‬ ‫‪6‬‬ ‫‪7‬‬

‫במחברת התיגא של יהדות תימ היא נכללת ברשימת מילי בש 'אוגירה' הכוללת מקרי דומי במקרא‪.‬‬ ‫יש קוראי שמתקשי לקרוא דלי"ת בשוא נח לפני תי"ו ולכ הדלי"ת נשמעת אצל כמו בסגול; ולעומת זאת קוראי את התי"ו בשוא נח‪...‬‬

‫‪2‬‬

‫ב ֶר ְכ ָ֔ך‪ :‬כ" ראשונה בשווא נח למרות הקושי‪ .‬וֶ ְהיֵ ה‪:‬‬ ‫יב ב וְ ֶ ֽא ֶע ְשׂ ָ֙ך‪ :‬העמדה קלה באל" למנוע הבלעת העי"‪ .‬וַ ֲא ָ ֣‬ ‫הה"א השואית נקראת בשוא נח כמו מפיק ה"א‪.‬‬ ‫יב ג וַ ֲא ָ ֽב ְר ָכ ֙ה ְמ ָ ֣ב ְר ֶ֔כיָך‪ :‬בשתי התיבות הרי"ש בשווא נע ולא בחט כפי שמופיע בחלק מהדפוסי‪֖ .‬כֹּל‬

‫ִמ ְשׁ ְפּ ֥חֹת ָה ֲא ָד ָ ֽמה׃ טע טפחא בתיבת ֖כֹּל‬ ‫שׁר ָר ָ֔כשׁוּ‪ :‬להיזהר מהבלעת אות‪.‬‬ ‫יב ה ֲא ֶ ֣‬ ‫שׁם ֽה'׃ טע טפחא בתיבת וַ יִּ ְק ָ ֖רא בניגוד למקרא הדומה‬ ‫יב ח וַ יַּ ְע ֵתּק העי" בשוא נח והתי"ו בדגש‪ .‬וַ יִּ ְק ָ ֖רא ְבּ ֵ ֥‬ ‫בפרשת כי‪2‬תישא )שמות לד ה(‬ ‫יב יב יְ ַחיּֽ וּ‪ :‬במלרע‬

‫יב יג ֲא ֣חֹ ִתי‬

‫ֽיטב‪֣ ִ -‬לי‪ :‬געיה ביו"ד הראשונה‬ ‫ָ ֑א ְתּ‪ :‬טע נסוג אחור לחי"ת‪ .‬יִ ַ‬

‫יתי‪ ,‬אֶ ת‪ָּ -‬כל‪-‬הַ יְ קוּם אֲ ׁ ֶשר‬ ‫עוד ִׁש ְב ָעה‪ָ ,‬אנ ִֹכי ַמ ְמ ִטיר עַ ל‪ָ -‬ה ָא ֶרץ‪ ,‬אַ ְר ָּב ִעים ֹיום‪ ,‬וְ אַ ְר ָּב ִעים ָליְ ָלה; ו ָּמ ִח ִ‬ ‫שאלה שנשלחה‪ּ ִ :‬כי ְליָ ִמים ֹ‬ ‫יתי‪ֵ ,‬מעַ ל‪ְ ּ ,‬פנֵי ָהאֲ ָד ָמה‪.‬‬ ‫ָע ִ ׂש ִ‬ ‫ראב"ע‬ ‫ומלת היקום לא מצאנוה כי אם בפרשה הזאת‪ ,‬ושרשו מהפעלים שהפ"א שלהם איננו שלם על משקל כרוב‪.‬‬ ‫ויש אומרים‪:‬‬ ‫שהוא מהפעלים נחי העי"ן והוא הפוך‪ .‬כמו‪ :‬רִיבָה ה' ֶאת יְרִיבַי‪.‬‬ ‫ומלת יקום כלל לכל חי‪ ,‬שהוא על האדמה‪:‬‬ ‫עיין רד"ק‬ ‫במילים פשוטות מה רוצים להגיד?‬ ‫יהודה‬ ‫תשובה‪ ,‬תחילה אעתיק מגיליון נח סז אחרי העתקת ראב"ע‪.‬‬ ‫הלֵ יהֶ ם וְ אֵ ת ּכָ להַ יְ קּום אֲׁשֶ ר ְּב ַרגְ לֵ יהֶ ם‪ .‬למה איפוא מתכוון‬ ‫בפרשת עקב דברים יא ו‪ :‬ו ִַּת ְבלָ עֵ ם וְ אֶ תּבָ ּתֵ יהֶ ם וְ אֶ תאָ ֳ‬ ‫ראב"ע באומרו‪ :‬לא מצאנוה כי אם בפרשה הזאת? יתכן ששם הוא במובן של רכוש‪ ,‬וכאן הוא‪" :‬כלל לכל חי שהוא על‬ ‫האדמה"‪ .‬ע"כ מנח סז‪.‬‬ ‫לאחרונה ראיתי שהרב מאיר מאזוז מעיר שאמנם נתעלמה המילה בפרשת עקב מראב"ע‪.‬‬ ‫ועתה ננסה להסביר את ראב"ע‪:‬‬ ‫לפי דעה ראשונה השורש הוא י‪.‬ק‪.‬ם מה שנקרא פ"י שאיננו מהשלמים;‬ ‫לפי דעה שניה השורש הוא קום והיו"ד נתהפכה ובאה לפני הקו"ף במקום אחריה כמו במילה יְ ִריבַ י‪.‬‬ ‫ז כג אַ
 ֹנ ַח רש"י‪ :‬ומדרש אגדה )תנח' נח ט(‪ :‬גונח וכוהה דם מטורח הבריות והבהמות והחיות‪.‬‬ ‫בחומשים כתוב כוהה‪ ,‬בדפוס ראשון כתוב כוחה בחי"ת‪ .‬ובספר הזכרון מפרש‪" :‬שהיה גונח בתחילה ואח"כ כּ ֹוחֶ ה‪ .‬וכוחה הוא‬ ‫כשרק ]=רוקק[ האדם רוק עבה ומוציאה בכוח"‪.‬‬ ‫ָׁשֹוב רש"י מביא כאן דרשת חז"ל שהעורב חשד את נח על אשתו‪) 8‬בת זוגו(‪.‬‬ ‫ח ז וַיְ ׁשַ ַּל ח אֶ תהָ עֹ ֵרב ַוּי ֵֵצא יָצֹוא  ו ‬ ‫סנהדרין קח ב‬ ‫אמר ריש לקיש‪ :‬תשובה ניצחת השיבו עורב לנח‪ ,‬אמר לו‪ :‬רבך שונאני ואתה שנאתני‪ .‬רבך שונאני ‪ -‬מן הטהורין‬ ‫שבעה‪ ,‬מן הטמאים שנים‪ .‬ואתה שנאתני ‪ -‬שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים‪ ,‬אם פוגע בי שר חמה או שר‬ ‫צנה לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו‪ :‬רשע‪ :‬במותר לי נאסר לי ‪ -‬בנאסר לי לא‬ ‫כל שכן!‬ ‫מהעניין יהיה להביא כאן את דברי המהרש"א‪.‬‬ ‫הרא"ם פי' שדרשו כן שפירש יצוא ושוב גו' שהיה יוצא ומשיב תשובה נצחת וכו' עכ"ל אבל הכא לא הזכירו שדרשו‬ ‫כן מושוב‪ .‬ועוד דביונה נמי כתיב ותשב וגו' מיהו לפי משמעו נמי דמשמעו שיצא יצא ושוב ולא הלך כלל בשליחותו‬ ‫שמיד הלך סביבות התיבה ולשוב שם ובזה ראה נח תשובתו הנצחת‪ .‬ועוד נראה בזה לפי עניינו למה שלח מתחלה‬ ‫העורב ושלח אחר כך היונה למה לא שלח שוב העורב כמו ששלח היונה לראות הקלו המים גם ששלח מתחלה הפרוץ‬ ‫יותר בעריות שהוא אחד מן המשמשים בתיבה כדאמרינן לקמן ועל כן כינו בכל מקום הטמאים על שמו כמ"ש לא‬ ‫‪ 8‬בשפתי חכמים הובא כאן פירוש חריף שהעורב חשד את נוח לא על "אשתו" של העורב‪ ,‬כלומר על בת זוגו‪ ,‬אלא על אשתו של נח‪ ,‬אבל מהמקור‬ ‫במסכת סנהדרין המובא כאן רואים בבירור שהוא טעה‪.‬‬

‫‪3‬‬

‫לחנם הלך זרזיר אצל העורב והיונה הוא היותר גדור בעריות כמ"ש ועריות מיונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה ועש"ז‬ ‫כינו הטהורים בכל מקום על שמה יונתי תמתי ובענין הזה היו משתמשין בלשונם שאמרו מעולם לא שרו לן עורבא‬ ‫ולא אסרו לן יונה ומזה דרשו שראה נח תשובתו הנצחת שלא רצה ללכת לפי שהיה חושדו שמא לאשתי אתה צריך‬ ‫שלא היה לו לשלח אותו מטעם שלא יחסר מין אחד כשיפגע בו שר חמה או שר צנה לפי שהיה זה בתשרי לרבי‬ ‫אליעזר ובניסן לרבי יהושע דלפעמים יש בזמנים הללו חמה או צנה ואמר ליה נח רשע וכו'‪ .‬קראו רשע‪ ,‬על שעבר על‬ ‫מצות קונו לשמש בתיבה וז"ש במותר לי נאסר בתיבה‪ ,‬בנאסר לי עם אשתך לא כל שכן שלא אעבור על מצות קוני!‬ ‫והיה לו זה קצת תשובתו דלכך שלחתיך לפי שאתה רשע ושמשת בתיבה ואין לחוש עליך כמו על שאר העופות‪ .‬גם‬ ‫כי אשתך הרה ממך ונמצא שאין עולם חסר בריה‪ ,‬ובבריות אחרות שלא שמשו יש לחוש על כך שיהיה חסר במינם‪.‬‬ ‫ולפי שראה בו שלא קבל תשובתו וכדי להוציא עצמו מן החשד שלח שוב היונה כי היונה ודאי לא תהיה חושדו‬ ‫דבמותר לה נאסר לה דלא תזקק רק לבן זוגה ודו"ק‪:‬‬ ‫אור החיים‪ :‬ופירוש דברי המאמר הוא על זה הדרך כי העורב בא בטענה על דרך מאמר הנביא )תהלים סט כז( ִ ּכי אַ ּ ָתה‬ ‫ית ָר ָדפ ּו פירוש כי מן הראוי לרחם על המוכה ומעונה והם הוסיפו לרדוף‪ ,‬וזה הוא טענת העורב באומרו רבך‬ ‫אֲ ׁ ֶשר‪ִ -‬ה ִ ּכ ָ‬ ‫שנאני שהמעיט לקיחת מיני ואתה הוספת לשנאה שאם היה פוגע וכו' נמצא העולם וכו' והרי אתה מתנהג באכזריות‪ ,‬או‬ ‫לכשנאמר כי לא באכזריות עשית יש לדון בך בהכרח טעם אחר והוא שמא לאשתי וכו' פירוש הגם שהיא פחותה‬ ‫במדרגה שמא לצד שנאסרה עליך אשתך חשבת כי לא נאסרה אלא אשתך ולא זולתה והוצרכת לנקבתי ואין קושיא מה‬ ‫נשתנית אשתו מכלן כי בכל אחת ישנה לשאלה זו‪:‬‬ ‫או על דרך אומרם ז"ל )סנהדרין קח ב( עורב שמש בתיבה וכפי זה טען כי לא נתאוה אלא לעורב כי ראה תשמישו‬ ‫ואמרו ז"ל )ע"ז כ ב( ההסתכלות בדבר מוליד התאוה ואסרו הדבר‪ .‬והשיבו נח על מה שאמר רבך ולא רבו קראו רשע‪,‬‬ ‫ועל מה שדיין כי לאשתו הוא צריך כי קל וחומר הוא במותר לי נאסר באסור מכל שכן! אם כן אם יצטרך לנקביו ]לשון‬ ‫נקייה לתאוה[ וירצה בר מנן לעבור על האיסור הנה אשתו לפניו שאין בה אלא איסור אחד מלכת אחר העורב שיש לו‬ ‫בה ב' איסורין‪ .‬עוד נתכוין לומר לו רשע על דרך אומרם ז"ל )קידושין ע ב( שכל הפוסל במומו הוא פוסל ולהיותו רשע‬ ‫חשדו לנח‪ ,‬אבל לטענת אלו פגע בי שר וכו' לא השיבו דבר ולזה אמרו ז"ל טענה ניצחת השיבו וכו'‪:‬‬ ‫עוד אפשר לומר שרמז לו באומרו רשע‪ ,‬תשובה לאם יפגע בי שר של צינה‪ ,‬כי כבר ידע ברשעותו והגם שיפגע בו שר‬ ‫של וכו' אין העולם חסר מינו כי הנקבה טענה ממנו ]השווה ללשון המהרש"א‪ :‬גם כי אשתך הרה ממך[ מה שאין כן שאר‬ ‫עופות שלא שמשו בתיבה‪ :‬ע"כ אור החיים‪.‬‬ ‫בספר "עיונים בדברי חז"ל ובלשונם" אסופת דברי הרב חנוך ארנטרוי ז"ל ממינכן‪.‬‬ ‫בעמ' קעח ואילך דן בביטוי "תשובה נצחת" וכה דבריו‪.‬‬ ‫מה פירוש הביטוי "תשובה נצחת"? אנו רגילים לפרשו כתשובה של נצחון‪ ....‬ושאומרה נשאר המנצח בדו‪-‬שיח‬ ‫או בויכוח‪....‬‬ ‫לדעתי משמעות "תשובה נצחת" הוא ההפך מהוראתה הרגילה בפינו‪ :‬לא תשובת ניצחון אלא "תשובה‬ ‫צחַ ת היא על בניין נפעל‪ ,‬והמשתמש בתשובה ממין זה הוא מנוצח‪.‬‬ ‫מופרכת"‪ ,‬הצורה נִ ַ ּ‬ ‫אחרי שהוא מביא ביטוי זה מסנהדרין קה א‪ ,‬הוא מעתיק את דברי התלמוד המובאים כאן )קח ב(‪ ,‬ומסיים‪:‬‬ ‫אין ספק שהעורב אכן היה מנוצח ע"י נח‪ ,‬וריש לקיש אמר שהעורב השיב תשובה נצחת‪ .‬לכן נראה‬ ‫שמוצדקת הנחתי שמשתמשים בביטוי זה כיום בהוראה שהיא הפוכה מהוראתו המקורית‪ .‬ע"כ מהרב ארנטרוי‬ ‫ז"ל‪.‬‬ ‫הרב ארנטרוי מציין לדברי הראב"ד בהלכות תשובה פרק ה הלכה ה‪ ,‬ולדברי החכם צבי בסימן מא‪ .‬חיפוש בפרויקט השו"ת‬ ‫מביא שימושים רבים בביטוי זה במשמע ההפוך‪.‬‬ ‫נסתפק בדברי הראב"ד‪:‬‬ ‫דברי הרמב"ם‪ :‬שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה‪ ,‬ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע!‬ ‫אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע‬ ‫מדה ורחבה מני ים ‪ ....‬ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה‬ ‫ּ‬ ‫הדבר על בוריו! דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ‬ ‫על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר )שמות לג כ( כי לא יראני האדם וחי כך אין כח‬ ‫באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא‪ ,‬הוא שהנביא אומר )ישעיה נה ח( כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי‪...‬‬ ‫ע"כ מהרמב"ם‪:‬‬

‫‪4‬‬

‫השגת הראב"ד "וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים ומעשה ידיהם‪ ."9‬א"א ]=אמר אברהם[‬ ‫לא נהג זה המחבר מנהג החכמים‪ ,‬שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו‪ .‬והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר‬ ‫בקושיא והחזירו לאמונה‪ .‬וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה‬ ‫אחת יבא הרהור בלבם על זה‪ .‬ואע"פ שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר‪ ,‬אם היו צדקת‬ ‫האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד‪ .‬ועכשיו‬ ‫שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח‬ ‫אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל‬ ‫להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע‪ ,‬והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח‬ ‫בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה‪ ,‬וכל זה איננו שוה‪ .‬ע"כ מהראב"ד‪.‬‬ ‫יעקב עציון גלגולי התירס‬

‫" ְ ּבנֵי יֶפֶ ת ּג ֶֹמר ו ָּמ ֹגוג ו ָּמ ַדי וְ יָ וָ ן וְ תֻ בָ ל ו ֶּמ ׁ ֶש ְך וְ ִת ָירס" )בראשית י‪ ,‬ב(‬

‫א שיצא מגבולות אמריקה רק לפני כ‪ 5002‬שנה – הספיק התירס לכבוש את העול‪ ,‬ולהפו לגידול החקלאי הנפו" ביותר‪ ,‬עוד לפני‬ ‫החיטה והאורז )כ מדווח ארגו המזו של האו"(‪ .‬הש תירס מופיע בתנ" פעמיי בלבד – בפרשתנו וברשימת הייחוס המקבילה‬ ‫בפתח ספר דברי הימי‪ .‬אי הגיע שמו של השביעי בבני יפת אל הדג הצהוב?‬ ‫במדרשי חז"ל ובתרגומי הארמיי נעשה ניסיו לזהות את שמות צאצאי נוח ע העמי שהשתלשלו מה‪ .‬התרגו הארצישראלי‬ ‫הקדו הנקרא ניאופיטי )על ש המנזר שבו נשמר כתב ידו( מביא את שמות בני יפת כצורת בעברית‪ ,‬ומוסי‪" :‬וש אפרוכיותהו‬ ‫]= מדינותיה‪ ,‬על פי היוונית[ ‪ 2‬אפריקי וגרמניה ומדי ומקדוניא וביתניא ומוסייא ותרקא"‪ .‬א ננסה לקרב את השמות לשמות‬ ‫המוכרי לנו ‪ 2‬גומר היא אפריקה‪ ,‬מגוג היא גרמניה‪ ,‬יוו היא מקדוניה‪ ,‬ותירס היא תורכיה )ולא ניכנס כא לבירורי הגיאוגרפיי‬ ‫וההיסטוריי המדויקי שנתחבטו בה החוקרי(‪.‬‬ ‫במדרש בראשית רבה מובאת דרשה דומה‪ ,‬א בנוגע לתירס נחלקו ש התנאי‪'" :‬בני יפת גומר ומגוג‪ 2 '...‬אמר רבי שמואל בר אמי‪:‬‬ ‫]גומר[ זו אפריקה‪ ,‬ו]מגוג היא[ גירמניא‪ ...‬תירס ‪ 2‬רבי סימו אמר זו פרס‪ ,‬רבנ אמרי תורקי"‪ .‬הרב דו יצחק אברבנאל‪ ,‬בספרו 'ישועות‬ ‫משיחו'‪ ,‬מציע לאחד את שתי הדעות‪" :‬והיותר מתיישב שתירס הוא פרס והוא טורקאש‪ ,‬כי כ היא הקבלה ביניה ]= בי התורכי[‬ ‫שה מבני פרס"‪.‬‬ ‫א"ה‪ :‬עוד דעה מובאת בתלמוד‪ :‬יומא י א‬ ‫ופרסאי מנא לן דמיפת קאתו? דכתיב בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל ומשך ותירס‪ .‬גומר ‪ -‬זה גרממיא‪ ,‬מגוג ‪ -‬זו‬ ‫קנדיא‪ ,‬מדי ‪ -‬זו מקדוניא‪ ,‬יון ‪ -‬כמשמעו‪ ,‬תובל ‪ -‬זה בית אונייקי‪ ,‬משך ‪ -‬זו מוסיא‪ ,‬תירס; פליגי בה רבי סימאי‬ ‫ורבנן‪ ,‬ואמרי לה רבי סימון ורבנן‪ .‬חד אמר‪ :‬זו בית תרייקי וחד אמר‪ :‬זו פרס‪ .‬תני רב יוסף‪ :‬תירס זו פרס‪.‬‬ ‫ובתרגום רס"ג‪ :‬גמר ‪ -‬אלתרך )תורכיה(‪ ,‬מגוג ‪ -‬יגוג )עיין בהערת המתרגם‪ ,‬שאין זה עם מסוים(‪ ,‬מדי ‪ -‬מאהאת )שתי ערים‬ ‫בפרס( ותובל ‪ -‬אלצין )אולי עיר "סין" קדומה על החידקל( ומשך ‪ -‬כ'אראסאן )מזרח פרס עד גבול הרי הודו( ותירס ‪ -‬פרס‪.‬‬ ‫א‪.‬ל‪.‬‬ ‫ואי כל זה קשור ַלתירס? הדג שהתגלה לאחר נחיתת קולומבוס ואנשיו באמריקה המרכזית עשה את דרכו לספרד‪ ,‬ומאוחר יותר‬ ‫לאיטליה ולתורכיה‪ .‬כיוו שהגיע לשאר מדינות אירופה מתורכיה נקרא הוא בש "חיטה תורכית"‪ ,‬או "חיטי תורכיה"‪ ,‬וביידיש –‬ ‫"טירקישע וייצ"‪.‬‬ ‫א"ה‪ :‬עיין למשל משנה ברורה תנג סק"ד‪ .‬א‪.‬ל‪.‬‬ ‫הש הרגיל שבו קראו היהודי לתורכיה בדורות ָע ָבר< היה תוגרמה‪ ,‬על פי שמו של נכד יפת המוזכר ג הוא בפרשתנו )כנראה בשל‬ ‫הדמיו הצלילי המסוי שבי תורכיה ותוגרמה(‪ .‬כ למשל פוסק בעל השולח ערו‪ ,‬ר' יוס קארו )שחי רוב ימיו תחת עולו של‬ ‫השלטו העות'מני‪ ,‬בתורכיה ובצפת(‪" :‬נהגו בכל מלכות אר" ישראל ומצרי ותוגרמא שלא לחוש לסבלונות‪ ,‬זולתי בקוסטנטינה‬ ‫]קוסטנטינה היא קושטא היא איסטנבול של ימינו; סבלונות ה מתנות ששולח החת לארוסתו קוד הקידושי["‪ .‬לעתי ג קיצרו‬ ‫וקראו לתורכיה "ת‪,‬גר"‪ ,‬כש התואר הרגיל לאיש תורכי )ולאשתו של התוגר קראו תוגרמית‪ .‬כ למשל כותב ר' יוס קארו בתשובה‬ ‫על התרת עגונה‪..." :‬כל זה דיברה התוגרמית בש התוגר"(‪.‬‬ ‫א התירס – כש שנקרא חיטי תורכיה כ נקרא ג חיטי תוגרמה‪ .‬בתשובה שכתב ר' משה סופר בשנת תקע"ז‪ ,‬הוא מתיר לעניי‬ ‫שאינ משיגי קמח חיטי לאפות מצות מקמח תירס בפסח‪ ,‬ובי דבריו כותב שאי להתחשב בש 'חיטה' שבו נקרא התירס‪ ,‬שהרי‬ ‫חיטה היא מאכל בסיסי לאד‪ ,‬בעוד "ידוע שאי ראוי לומר כ על חטי התוגרמי האלו‪ ,‬שעיקר להלעטת האווזות ותרנגולי‬ ‫ומעט מדינות שיאכלו בני אד אפילו בשני בצורות ודוחק גדול" )ומכא ראיה שהקורנפלקס טר הומצא בימיו(‪.‬‬ ‫א"ה‪ :‬עיין שם שאין זה נקרא מין דגן לצאת בו ידי חובת מצה‪.‬‬ ‫שו"ת חתם סופר חלק א )אורח חיים( סימן קכא‬ ‫‪ 9‬הגירסא ברמב"ם של מכון ממרא‪ :‬ומעשיהם‪ ,‬אבל לא מסתבר שדייקו בלשון הרמב"ם המצוטט בהשגות‪ .‬ברמב"ם פרנקל הגירסא בפנים הרמב"ם‬ ‫ומעשיהם‪ ,‬בציטוט הוא "ומעשה ידם"‪ ,‬גם הוא אינו תואם ללשון הרמב"ם‪.‬‬

‫‪5‬‬

‫ונ"ל טוב לעשות גדר מחדש שלא יבואו לטעות לעשות מהם מצה של מצוה ולצאת בו ידי חובתן‪ ,‬שלא לעשותן רקיקין כלל‬ ‫כי אם עבים כמו שקורין רייב מצות‪ ,‬ונרויח עוד כי רייב מצות העשויין מקמח חטים רבה המכשלה כי מעוביים לא נאפו יפה‬ ‫וברוב קהלות אשכנז גזרו עליהם בחרמות שלא לעשותן‪ ,10‬וטוב להתיר רייב מצות מקמח קטניות שאינו בא לידי חמוץ‬ ‫ומצות עבים האלו לא יתחלפו לעולם במצות של מצוה שאינם נעשים אלא רקיקים דקים‪ ,‬ובלא"ה צריך מצות של קמח‬ ‫חטים שצריך לאכול בכל יום פת שמברכים עליו המוציא ובהמ"ז משום שמחת יו"ט‪ :‬ע"כ החת"ס‪ .‬א‪.‬ל‪.‬‬ ‫כש שאמרו "חיטי תוגרמה"‪ ,‬כ אמרו "חיטי תירס" על פי הזיהוי שהובא לעיל בי תורכיה לתירס‪ .‬בעל 'ערו השולח'‪ ,‬הרב יחיאל‬ ‫מיכל אפשטיי‪ ,‬מביא בהלכותיו את גזרת האיסור על קטניות בפסח‪ ,‬ואחד הנימוקי הוא "כיו שראוי לעשות ממיני קטניות עיסה‪,‬‬ ‫כמו כמה מדינות שאוכלי במקו לח הני חיטי תירס‪ ,‬לא יחלקו ההמו בי עיסה לעיסה"‪.‬‬ ‫כחלו שני לא רבות נשמטה הקידומת של חיטי התירס‪ ,‬והתירס קנה לו את שמו העכשווי )ואגב‪ ,‬על פי האמור יש לומר תירס‪,‬‬ ‫במלרע(‪.‬‬

‫הינדיק או טורקי‬ ‫נאמר עוד מילה על שמו האנגלי של התירס‪ :‬א תבקשו מהמוכר באר" דוברת אנגלית חבילה של ‪ – corn‬התוצאה תהיה תלויה‬ ‫בשאלה באיזו אר" את נמצאי‪ .‬בארה"ב תקבלו אמנ תירס‪ ,‬א באנגליה תקבלו חיטה‪ ,‬ובסקוטלנד ובאירלנד שיבולת שועל‪.11‬‬ ‫המילה ‪ corn‬בעיקרה היא דג‪ .‬התירס נקרא בארה"ב בתחילה ‪ ,indian corn‬היינו דג הודי‪ ,‬וג ש נשמטה ע השני הקידומת‪,‬‬ ‫ונשאר ה‪ corn2‬לבדו‪.‬‬ ‫אי קרה שבאירופה נקרא התירס על ש תורכיה‪ ,‬ואילו בארה"ב על ש הודו? התשובה קשורה לנתיבי הסחר העקלקלי שנהגו‬ ‫בעבר‪ ,‬ולזיהויה הראשוני של אמריקה כהודו‪ .‬מעניי להשוות זאת לשמו של תרנגול ההודו‪ ,‬שבו ניכרת תופעה הפוכה – באירופה הוא‬ ‫זכה לש 'הינדיק'‪ ,‬כידוע מסיפורי ר' נחמ‪ ,12‬בעוד האמריקני חוגגי את 'חג ההודיה' שלה דווקא באכילת 'טורקי'‪.‬‬ ‫‪ 10‬כוונתו לדברי הרמ"א שולחן ערוך אורח חיים סימן תס‬ ‫הגה‪ :‬ויש לעשות המצות רקיקין‪ ,‬ולא פת עבה כשאר לחם‪ ,‬כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ‪.‬‬ ‫וכבר הבהרנו שאין כוונת הרמ"א לקרקרים העגולים או המרובעים היבשים המשמשים בפסח כתחליף ללחם‪ ,‬כי גם האשכנזים זה לא כבר השתמשו‬ ‫במצות רכות‪ .‬כל זה נתבאר במאמר "מוציא מצה"‪.‬‬ ‫‪ 11‬א"ה‪ :‬יש פקפוק על קריאת המין ‪" oat‬שיבולת שועל"‪ ,‬ואכמ"ל‪ .‬א‪.‬ל‪.‬‬ ‫‪ 12‬א"ה‪ :‬אמרתי להציג כאן את המעשה‪ .‬לקוח מאתר דעת‬ ‫‪http://www.daat.ac.il/DAAT/history/hasidut/breslav2-2.htm‬‬ ‫מעשה בבן‪-‬מלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודי‪.‬‬ ‫פשט את בגדיו וישב ערום תחת השולחן‪ ,‬והדיר עצמו מן האוכל‪ ,‬ולא היה מכניס לתוך פיו‬ ‫אלא קצת גרעיני שבולת‪-‬שועל ופירורי עצמות‪.‬‬ ‫הביא המלך אביו אליו את כל הרופאים לרפאותו ולא הועילו כלום‪.‬‬ ‫לבסוף בא חכם אחד אל המלך ואמר לו‪ :‬אני מקבל עלי לרפאותו‪.‬‬ ‫מיד עמד אותו חכם ופשט את בגדיו‪ ,‬ישב תחת השולחן ליד בן המלך והיה מלקט גרעיני‬ ‫שבולת‪-‬שועל‪ ,‬וגורר לשם פירורי‪-‬עצמות ושם לתוך פיו‪.‬‬ ‫שאלו בן המלך‪ :‬מי אתה ומה כאן מעשיך?‬ ‫אמר לו החכם‪ :‬ומי אתה ומה מעשיך כאן?‬ ‫השיב לו בן המלך‪ :‬אני תרנגול הודי‪.‬‬ ‫ענה החכם‪ :‬וגם אני תרנגול הודי‪.‬‬ ‫ישבו שני התרנגולים יחד עד שהתרגלו זה לזה‪.‬‬ ‫כיוון שראה החכם כך בקש ברמיזה מאת המלך להגיש לו כתונת‪ .‬לבש את הכתונת ואמר‬ ‫לבן המלך‪ - :‬כסבור אתה שתרנגול הודי אינו רשאי ללבוש כתונת? הוא רשאי‪ ,‬ואין הוא יוצא‬ ‫על ידי כך מכלל תרנגול הודי‪ .‬נכנסו הדברים ללב בן המלך והסכים אף הוא ללבוש כתונת‪.‬‬ ‫לימים ביקש החכם ברמיזה להביא לו מכנסים‪ .‬לבשם ואמר לבן המלך‪:‬‬ ‫ כסבור אתה שתרנגול הודי אסור במכנסים? אפילו הוא לבוש מכנסים יכול הוא להיות‬‫תרנגול הודי כהלכתו‪.‬‬ ‫הודה לו בן המלך אף בכך ולבש גם כן מכנסים‪ ,‬עד שלבש לפי הוראות החכם גם את יתר‬ ‫הבגדים‪.‬‬ ‫אחר כך בקש החכם להגיש לו מאכלי בני‪-‬אדם מעל השולחן‪ .‬נטל ואכל ואמר לבן המלך‪:‬‬ ‫ כסבור אתה שתרנגול הודי אסור באכילת מאכלים טובים? אפשר לאכול כל טוב ולהיות‬‫תרנגול הודי כדבעי‪.‬‬ ‫נשמע לו בן המלך גם בכך והתחיל לאכול כבן‪-‬אדם‪ .‬כיוון שראה החכם כך פתח ואמר לבן‬ ‫המלך‪:‬‬ ‫ וכלום סבור אתה שתרנגול הודי אחד דינו לישב תחת השולחן? לאו דווקא‪ ,‬גם תרנגול הודי‬‫מתהלך לו לכל מקום שהוא רוצה ואין מוחים בידו‪.‬‬ ‫ובן המלך סבר וקיבל את דעתו זו של החכם‪ .‬כיוון שעמד והלך כבן‪-‬אדם התחיל להתנהג‬ ‫כבן‪-‬אדם גמור‪.‬‬ ‫אף הצדיק מתלבש בחומריות ומתנהג כבשר ודם כדי לקרב את הבריות לעבודת השם‪.‬‬

‫‪6‬‬

‫א"ה‪ :‬בעניין החגא הנקראת "חג ההודיה"‪ ,‬יש דיון בפוסקי ארה"ב בעניין ‪ thanks giving‬אם מותר לאכול "הודו" ביום ההוא‪.‬‬ ‫שמעתי קלטת מהרב‬ ‫שאין זה עבודה זרה ממש‪.‬‬

‫אביגדור‬

‫יעקב עציון‪ :‬בשו"ת אגרות‬ ‫תלכו‪ ,‬א שאי בזה עבודה זרה‪.‬‬

‫משה‬

‫מילר‬ ‫יורה‬

‫ז "ל‬ ‫דעה‬

‫לאיסור‬ ‫ח"ד‬

‫שזה‬ ‫סימ‬

‫עבודה‬

‫זרה‪,‬‬

‫אבל‬

‫באגרות‬

‫הוא‬

‫כותב‬

‫לאסור‬

‫מצד‬

‫יב‬

‫משה‬

‫משמע‬

‫ובחוקותיהם‬

‫לא‬

‫שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן כ )התשובה באותיות קטנות המעוניין יכול להגדיל(‪.‬‬ ‫ו‪ .‬אם מותר לעשות סעודה בטענקס‪-‬גיווינג‪ ,‬שהוא יום הודייה של הנוכרים באמעריקא ובדבר טענקס‪-‬גיווינג‪ ,‬כבר כתבתי לאחד בתשובה באג"מ ח"ב דאה"ע סימן‬ ‫י"ג‪ ,‬שאין לאסור מדינא לקבוע על יום זה איזה שמחה‪ ,‬כסעודת בר מצוה ונישואין‪ ,‬אלא שבעלי נפש יש להם להחמיר‪ .‬אבל לעשות שמחה וסעודה לכבוד טענקס‪-‬‬ ‫גיווינג‪ ,‬יש וודאי לאסור מדינא‪ .‬ולא משום שאיכא בזה חשש דמיון לשמוח ביום איד של ע"ז כנוכרים‪ ,‬שהרי אין יום זה איד שבדו הכומרים‪ ,‬אלא מעצמן עשו שמחה‬ ‫ביום זה‪ .‬ואף שאז אולי היו הנוכרים שעשו זה עובדי ע"ז‪ ,‬ונתנו שם בדבריהם דברי שבח להע"ז‪ ,‬אינו שייך זה לשנים אחרונות‪ ,‬שאחרים התחילו ג"כ לקבוע סעודות‬ ‫ביום זה‪ ,‬שהם לא שייכי לאיזו ע"ז‪ .‬וכי כל אדם אף של נוכרים עושה דווקא שמחות לע"ז‪ ,‬וגם הרי בזה"ז רוב שמחות וסעודות שלהם אינם לע"ז‪ .‬וגם דאין מקריבין‬ ‫קרבנות‪ ,‬וליכא שום תקרובת לע"ז‪ ,‬כמפורש בתוס' ריש ע"ז ד"ה אסור‪ ,‬אף בימי האיד שלהם‪ .‬ואין דברי התיפלה שאומרין בסעודתן‪ ,‬אוסר מלאכול מצד איסור ע"ז‪,‬‬ ‫אף בנוכרים שעושים זה לכבוד אמונתם‪ .‬אלא שמה שאסור לעשות שמחה לכבוד יום זה הוא מדין ובחוקותיהם לא תלכו‪ ,‬אף שאין זה חוק לע"ז‪ ,‬אלא חוק הבל ושטות‬ ‫בעלמא‪ .‬כדאיתא שאיכא איסור כזה בתוס' ע"ז דף י"א ע"א ד"ה ואי‪ ,‬בסופו‪.‬‬ ‫ואם איכא מנהג לנוכרים לאכול ביום טענקס‪-‬גיווינג בשר תרנגול הודו )אינדיק(‪ ,‬אף אלו שאין עושין סעודה ושמחה שייך לאסור להם עצם אכילת בשר הודו ביום‬ ‫ההוא‪ .‬אבל לא מסתבר שיהיה אצל נוכרים אינשי בעלמא‪ ,‬איזה חיובים מצד מנהגם‪ ,‬בלא הילולא וחינגא בעלמא‪ .‬שא"כ אין לאסור אכילת בשר תרנגול הודו בעלמא‬ ‫בלא כוונה למנהגם‪ ,‬אלא משום שיש לו תרנגול הודו‪ ,‬דליכא מראית העין‪ ,‬מאחר שהוא בלא הלולא וחינגא‪ .‬ומספק אין לאסור לסתם אינשי בעלמא לאכול תרנגול‬ ‫האיד‬ ‫ביום‬ ‫הודו‬ ‫תרנגול‬ ‫אכילת‬ ‫על‬ ‫ואיכא‬ ‫ע"ז‪,‬‬ ‫איסור‬ ‫שהוא‬ ‫שאמר‬ ‫ומי‬ ‫וחינגא‪.‬‬ ‫הלולא‬ ‫עושה‬ ‫כשאינו‬ ‫הודו‪,‬‬ ‫דטענקס‪-‬גיווינג חומרא דיהרג ואל יעבור‪ ,‬לא ידע העובדא‪ .‬ואף אינו יודע דיני דיהרג ואל יעבור‪ ,‬שגם על אכילת תקרובת עכו"ם‪ ,‬ועל שתיית יי"נ ממש ‪ -‬היינו‬ ‫שנתנסך ממש לעכו"ם ‪ -‬משמע שליכא דין דיהרג ואל יעבור‪ .‬דהא משמע שאינו עובר בזה על איסורי עבודת ע"ז‪ ,‬אלא על לאו דאיסור מאכלות‪ .‬דהא ילפינן יין‬ ‫שנתנסך לעכו"ם‪ ,‬מאכילת בשר קרבן שהקריבו לעכו"ם‪ .‬ובשר הזבח לע"ז‪ ,‬ממת‪ ,‬ומת מעגלה ערופה‪ ,‬בע"ז דף כ"ט ע"ב‪ .‬משמע שאינו אלא בהלכות מאכלות‬ ‫אסורות‪ ,‬שאסורין גם בהנאה‪ ,‬אבל לא מלאווי עבודת ע"ז‪ .‬וגם הרמב"ם לא נקטינהו בהלכות ע"ז‪ ,‬אלא בהלכות מאכלות אסורות פי"א‪ ,‬משמע שאין דינם בחומרי‬ ‫עבודת ע"ז‪ .‬ורק שלעניין השיעור כתב שם הרמב"ם בה"ב‪ ,‬שיש להו חומר ע"ז דאף בכל שהו‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ואף על עשיית אותו יום ליום משתה ושמחה‪ ,‬אין לאסור מצד‬ ‫איסורי ע"ז‪ ,‬אלא איסור חוק נכרים בעלמא‪ ,‬כדלעיל‪ .‬וגם באיסור זה אינו ברור ויש לעיין עוד‪ .‬וע"ע להלן סימן י"א אות ד'‪ ,‬וסימן י"ב‪ ,‬מה שהסיק בזה‪.‬‬ ‫שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד סימן יב‬ ‫ביאור המסקנה בתשובות בעניין סעודה שעושים ביום ההודייה דארצות הברית‬ ‫בע"ה א' דר"ח תמוז תשמ"א‪.‬‬ ‫מע"כ נכדי היקר והחביב לי עד למאד הרה"ג מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א שלום וברכה לעולם‪.‬‬ ‫הנה עניין יום ההודייה דארצות הברית )טענקס‪-‬גיווינג(‪ ,‬שזה לא כבר בחודש אייר שנה זו כתבתי )לעיל חלק אורח חיים סימן כ' אות ו'( שלעשות שמחה וסעודה לכבוד‬ ‫היום דטענקס‪-‬גיווינג יש לאסור מדינא‪ ,‬אף שליכא בזה חשש איסור יום אידיהן‪ ,‬דהא אינו מימי אידיהן שבדו הכומרים‪ ,‬אבל איכא בזה האיסור לאו דובחוקותיהם לא‬ ‫תלכו )ויקרא קדושים י"ח י"ג(‪ .‬ובזמן קצר בתשובה אחרת לחכם אחר )לעיל סימן י"א אות ד'(‪ ,‬כתבתי שבעצם לא מצינו בזה איסור לאו‪ ,‬לא בעשיית שמחה בסעודה‬ ‫הרשות‬ ‫לשמחת‬ ‫אלא‬ ‫ולמצווה‪,‬‬ ‫לחובה‬ ‫זה‬ ‫לקבוע‬ ‫אסור‬ ‫ודאי‬ ‫אבל‬ ‫)אינדיק(‪.‬‬ ‫ההודו‬ ‫תרנגול‬ ‫באכילת‬ ‫ולא‬ ‫בפעם זה ובאופן ארעי‪ ,‬כזה יוכל גם בשנה האחרת לעשות כן‪ .‬ואני מסיק דמ"מ אסור לע"ד לעשות יום קבוע בשנה לחוג זה‪ .‬ואף בהא דינאי המלך שעשה שמחה‬ ‫וסעודה בכיבוש מלחמה בכוחלית שבמדבר בקידושין דף ס"ו ע"א‪ ,‬היה זה רק בשנה ההיא דכיבש ולא בשנים אחרות‪ .‬וגם כתבתי שיש בזה משום בל תוסיף‪ ,‬לרמב"ן‬ ‫ואתחנן‬ ‫פ'‬ ‫עה"ת‬ ‫בפירושו‬ ‫)ד' ב'( על קרא דלא תוסיפו‪ ,‬ולא הזכרתי שבטענקס‪-‬גיווינג איכא איסור דבוחוקותיהם לא תלכו‪.‬‬ ‫הנה מה שעמדת על הסתירה לענין הלאו דובחוקותיהם לא תלכו‪ ,‬וגם מה שהקשית דלהרמ"א יו"ד סימן קע"ח סעיף א' ליכא בכעין זה הלאו‪ .‬וכוונתך בהא שאיכא טעם‬ ‫בדבר‪ ,‬שהרמ"א כתב שדבר שנהגו לחוק ואין טעם בדבר איכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ ע"ז‪ .‬אבל ברור שאין כוונת הרמ"א שאין בו טעם כלל‪,‬‬ ‫הדין‬ ‫הוא‬ ‫שודאי‬ ‫אף אם יש טעם אבל אינו טעם שכדאי לחדש בשביל זה איזה מעשים לעשות‪ ,‬שא"כ זה שעושים איזה דבר לקביעות בשביל זה הוא דרכי האמורי‪ .‬ואין כוונת הרמ"א‬ ‫דאיכא למיחש ביה שמא אין עושין זה בשביל הטעם מאחר שאינו חשוב ‪ -‬אלא משום דיש להם טעם אחר שאינו ידוע לנו שהוא מענייני כשפים שהן דרכי האמורי‪,‬‬ ‫אלא כוונתו דלקבוע עשיית מעשים בשביל דבר שאינו חשוב לידע ולזכור זה ‪ -‬הוא עצמו דרכי האמורי‪ .‬וזה איכא בעשיית יום שמחה למעשה זו ‪ -‬שאכלו אותן‬ ‫האנשים בבואן למדינה זו ואירע שלא היה להם איזה זמן מה לאכול‪ ,‬ואכלו תרנגולי הודו ‪ -‬שלא היה זה עניין גדול להתיישבות דאמעריקא‪ .‬שכבר היה גם אז‬ ‫באמעריקא מה לאכול לרוב אלו שבאו אף אז‪ ,‬והיו כמה מיני פירות וגם עופות אחרים וגם בהמות וחיות ודגים בימים ונהרות‪ .‬אך שמזדמן לאיזה אינשי שהיו באיזה‬ ‫מקום בזמן שלא היו פירות‪ ,‬וגם היה קשה להם להשיג הבהמות והחיות הגדולות‪ ,‬ואכלו תרנגולי הודו‪ .‬ואף אם אינשי אלו לא היה להם מה‬ ‫לאכול‪ ,‬מאחר שכבר ידעו בעולם מאמעריקא‪ ,‬היו באים אינשי אחריני באיזו ספינות עם מיני אוכלין ומיני זרעונים לזרוע‪ ,‬והיה מדינת אמעריקא לישוב כמו שנעשה גם‬ ‫בלא זה‪ .‬שנמצא שלעלמא לא נעשה בזה כלום‪ .‬ובשביל אהבת אינשי בעלמא‪ ,‬נמי לא שייך לשמוח עולמית בשביל דבר שאירע לאינשי בכמה מאות שנים אחר כך‪.‬‬ ‫מעשה‬ ‫נחשב‬ ‫וזה‬ ‫אמורי ‪ -‬מה שחזינן שכמה דברים אירע לאינשי בכל יום ענייני צער ואין מצטערין עליהן‪ ,‬וכמה ענייני שמחה ואין שמחין עמהן‪ ,‬אף באותו הזמן ממש‪ .‬ובעניין זה שמחין‬ ‫בעשיית וקביעת יום להילולא וחינגא ואכילת בשר תרנגול הודו אף כמה מאות שנים אח"כ‪ ,‬שזה נחשב דבר שאין בו טעם‪ ,‬אלא הוא דרכי האמורי שעושין דברים בלא‬ ‫טעם ובלא צורך‪ .‬ולכן איכא בזה האיסור דובחוקותיהם לא תלכו‪.‬‬ ‫אבל אפשר לפרש שלעניין האיסור דלאו ובחוקותיהם לא תלכו‪ ,‬אין צורך בהיתרו לטעם שהיה מועיל גם לדינא לנו לעשות שמחה קבועה לזה אם היה אירע זה‬ ‫לישראל‪ .‬אלא סגי להתיר בטעם שמועיל למנהגא דאינשי אף הנכרים‪ ,‬דכיוון שאין עושין זה בשביל עניני דתיהם‪ ,‬ולא בטעמי דתיהם‪ ,‬אלא הוא לזכר דבר שלא שייך‬ ‫ע"י‬ ‫זה‬ ‫נעשה‬ ‫שלא‬ ‫לדתיהם‪,‬‬ ‫כומרים אלא ע"י אינשי דעלמא שלא היו אדוקין בדתי ע"ז שלהן‪ .‬כיוון שאין עושין זה מצד שייכות לדת שום ע"ז שבעולם‪ ,‬אין בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו‪ .‬ואף‬ ‫שבמה שמסיק הרמ"א שם בדוגמא להיתר מחמת שיש לדבר טעם במלבוש המיוחד לרופאים הוא טעם המובן ממש‪ ,‬וכן מה שעושין לכבוד‪ ,‬והיה מקום לומר שרק‬

‫‪7‬‬

‫לאיסור‬ ‫ליתא‬ ‫גוונא‬ ‫בכהאי‬ ‫דובחוקותיהם‪ ,‬מ"מ נימא שלא בא הרמ"א למעט טעמים אחרים אף טעמים הפחותין מהם‪ .‬ומצד זה שמדיני התורה אין יכולין לעשות שום קביעות חג מצד איזה מעשה‪,‬‬ ‫ואיכא גם משום בל תוסיף‪ ,‬הא אינו עושה ליום טוב בדיני ישראל אלא עושה זה מצד מנהג הנכרים אנשי המדינה‪ .‬שא"כ ליכא איסור מצד בידוי מצווה ובל תוסיף‪ ,‬וגם‬ ‫הליכה‬ ‫משום‬ ‫לא‬ ‫בחוקות הגוים‪.‬‬ ‫ורמזתי שיש לי עדיין ספק בזה בסוף תשובה ראשונה‪ ,‬וגם באיסור זה אינו ברור‪ ,‬ויש לעיין עוד‪ .‬ולכן בתשובה שניה בעניין זה שהיה אחר זה‪ ,‬הזכרתי שעכ"פ איכא‬ ‫איסור לקבוע זה‪ ,‬וגם אף פעם אחת ‪ -‬לא לחובה ולמצווה אלא לשמחת הרשות‪ ,‬ולא בכל שנה‪ .‬שלכן מאחר שלא היה לי ברור שאיכא הלאו‪ ,‬כתבתי בתשובה שניה‬ ‫שבהזדמנות אין לאסור כשאין כוונתו לחובה ולמצווה אלא לשמחת הרשות‪ .‬וגם הא שייך לפרש דהרמ"א אינו אוסר אף בליכא טעם למנהג הגויים‪ ,‬אלא דווקא‬ ‫באיכא שייכות פריצות ולא בעשיית סעודה בעלמא‪ .‬ואף אם אצל נכרים כל סעודה איכא בה גם פריצות‪ ,‬אבל הא ישראל רוצים לעשות סעודה כדרך סעודת ישראל‬ ‫שליכא בה פריצות‪ .‬אבל אני בעצמי נוטה דעתי יותר דאיכא איסור הלאו דובחוקותיהם לא תלכו‪ ,‬אך לא מאיסורי ע"ז כדלעיל‪ ,‬שאין לחשושבכגון דא לדרכי האמורי‪,‬‬ ‫אבל מכל מקום אסור משום שהוא חוק לגויים‪ .‬שכן משמע יותר לשון הרמ"א בסופו בדברים המותרים שכתב אבל דבר שנהגו לתועלת וכו' או טעם אחר‬ ‫מותר‪ ,‬ששם יש יותר לדייק ענין המותר שהוא דווקא בדבר שיש בו תועלת ממש מברישא שנקט ענין האיסור שכתב שאינו אסור אלא בדבר שנהגו בו משום פריצות‬ ‫וכו' או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי‪ ,‬והיה מקום לדייק שבדבר שאין לחשוש בו משום פריצות או דרכי האמורי‬ ‫הדיוק‬ ‫מקום‬ ‫ומכל‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫מסוף הדברים‪ ,‬שגם מה שאין בו תועלת אף שאין לחשוש בו משום דרכי האמורי אסור‪ .‬והוא כמו שכתבתי בתשובה הקודמת‪ .‬אך כתבתי בתשובה שלאחריה שאף אם‬ ‫נימא דליכא הלאו‪ ,‬איכא עכ"פ איסור לעשות זה לחובה ולמצווה‪ ,‬אלא רק לשמחת הרשות ולא לקבוע זה בכל שנה‪.‬‬ ‫ובעצם יש חילוק לדינא‪ .‬דלתשובה הקודמת דאיכא הלאו דהליכה בחוקות הגוים‪ ,‬אסור אף פעם אחת בהזדמנות‪ ,‬אך אינו נאסר בשביל זה מלעשות איזה שמחה ביום‬ ‫זה‪ ,‬וגם סעודת מרעות בעלמא בלא כוונה לחשיבות היום‪ .‬ולטעם תשובה אחרת ליכא איסור בהזדמנות שלא לכוונת חובה ומצווה אף שהוא בשביל כוונת חשיבות‬ ‫היום שעושין הנכרים‪ ,‬ומהראוי להחמיר כתשובה הקודמת‪.‬‬ ‫ומש"כ הרמב"ן שעל הוספת חג איכא איסור בל תוסיף‪ ,‬ופי' מה שאיתא בירושלמי )מגילה פרק א' הלכה ה' דף ו' ע"ב בדפוס ווילנא( שמונים וחמשה זקנים ומהם‬ ‫שלשים וכמה נביאים היו מצטערים על הדבר הזה‪ ,‬אמרו כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה‪ ,‬אילו המצוות שנצטוינו מפי משה‪ ,‬כך אמר לנו משה אין נביא אחר‬ ‫מעתה‪,‬‬ ‫דבר‬ ‫לכם‬ ‫לחדש‬ ‫עתיד‬ ‫ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר‪ ,‬עד שהאיר הקב"ה את עיניהם וכו'‪ ,‬הרי שהיתה המצווה הזאת אסורה להם‪ ,‬א"כ היא בכלל לא תוסיף‪ ,‬עיי"ש‪ .‬שא"כ יש‬ ‫לאסור לעשות יום שמחה קבוע לכל נס שיזדמן לישראל שיהיה כן בכל שנה ושנה מצד בל תוסיף‪ .‬והימים טובים שנכתבו במגילת תענית‪ ,‬הוא רק לענין דלא‬ ‫לאיתענאה בהון ודלא למספד בהון שזה לא חשיבא הוספה‪ .‬ולאמירת הלל בחנוכה נצטרך לומר דהוא מדאורייתא )כדביאר החתם סופר בדעת הרמב"ן בחלק או"ח‬ ‫סימן קס"א( ורק להדלקת נרות נצטרך לומר ששייך שיתקנו רבנן‪ ,‬והוא דוחק‪ .‬ועיין במג"א סימן תרפ"ו סק"ה בשם הר"מ אלאשקר‪ ,‬שבני עיר שאירע להם נס באיזה‬ ‫יום יש להם לתקן בהסכמה ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים באותו יום לעולם‪ .‬ובסוף חיי אדם האריך בזה‪ ,‬וגם כתב שעשה מעשה בנס שנעשה לו‬ ‫ולבני ביתו‪ ,‬ולא הזכירו כלל מענין בל תוסיף‪ .‬אך הח"א מחלק שם בין יחידים לציבור‪ ,‬ואולי גם המג"א סובר כן‪ ,‬אך שגם עיר כולה סובר דהוא כיחידים וצ"ע‪ .‬עיין‬ ‫אג"מ ח"א דאו"ח סי' ט"ו ענף ג'‪ ,‬בביאור שיטת הרמב"ן‪.‬‬ ‫והנני זקנך אוהבך מאוד‪ ,‬משה פיינשטיין‪.‬‬ ‫שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ב סימן יג‬ ‫ובדבר לעשות איזה שמחה בימי איד של הנכרים אם הוא מצד אמונתם‪ ,‬אם בכוונה מחמת שהוא יום איד אסור מדינא ואם בלא כוונה יש לאסור מצד מראית העין‪,‬‬ ‫וסעודת מצוה כמילה ופדה"ב יש לעשות אפילו בימי איד שלהן‪ ,‬דאין לאסור בשביל מראית עין סעודה המחוייבת‪ ,‬אבל סעודת בר מצוה טוב לדחות על יום אחר‪ ,‬ואף‬ ‫לקבוע‬ ‫יש‬ ‫נישואין‬ ‫לכתחלה על יום אחר‪ .13‬ויום ראשון משנה שלהם וכן טענקס גיווינג אין לאסור מדינא אבל בעלי נפש יש להם להחמיר‪.‬‬ ‫‪[email protected]‬‬

‫שאלה אחרת לגמרי היא על סמך מה נהגו לאכול עוף זה‪ ,‬והלא אוכלים עופות טהורים רק במסורת‪ ,‬יש על זה מאמרים‪.‬‬ ‫ואכמ"ל‪.‬‬ ‫תהלים ד‬ ‫דקדוקי קריאה בתהלים ד‬ ‫תהלי ד‪:‬‬ ‫ב ְבּ ָק ְר ִ֡אי‪ :‬הקו" בקמ" קט‪ ,‬כ הדבר ג בהמש‪֭ ַ .‬בּ ָצּר הצד"י בקמ" ָ֝ח ֗ ֵנּנִ י‪ :‬החי"ת בקמ" קט‬ ‫ג ֶתּ ֱא ָה ֣בוּן הטע בבי"ת מלרע‬ ‫ו ְנ ָֽסה ָ ֭ע ֵלינוּ‪ :‬העמדה בנו" מפני הגעיה ש‬ ‫ח ָ ֽרבּוּ> במלעיל‪ ,‬הרי"ש בקמ" מפני הטע סו"פ שהארי את הפתח לתנועה גדולה‪ ,‬אבל הבי"ת‬ ‫נותרה דגושה‬ ‫לפני שניגש למזמור נפנה שוב אל הטעמים‪.‬‬ ‫ותחילה תיקון על מה שכתבתי בעניין העולה ויורד‪.‬‬ ‫אצרף כאן מכתב שהגיעני‬ ‫לגבי טעמי אמ"ת כתבת שסימ העולה הוא על ההברה הראשונה‪ .‬לענ"ד הנכו הוא שהעולה מסומ בהברה שלפני היורד‪ ,‬וא היורד‬ ‫מסומ בתחלת המלה אז ההברה הקודמת היא במלה המוקפת הסמוכה לה ואז יורד המק )כפי שכתבת(‪ ,‬והזהרת במקרה זה מטעות‬ ‫‪13‬‬

‫א"ה‪ :‬ידוע לי אחד מהגדולים בארה"ב שמנע מלעשות נישואין ביום א' כדי להרחיק מהכיעור‪ .‬א‪.‬ל‪.‬‬

‫‪8‬‬

‫אופטית‪ ,‬כא נית להתגבר על הטעות הזאת א נסתכל במלה הקודמת ונראה ש את העולה‪ .‬א במקרה שההברה שלפניה אינה‬ ‫מוקפת אלא בעלת טע‪ ,‬כמו ברו ה' יו יו)מזמור ס"ח(‪ ,‬אזי העולה לא מסומ כלל ונשאר רק היורד‪ ,‬ובמקרה זה יש טעות אופטית‬ ‫שזה מרכא‪ ,‬א בד"כ נית להבי זאת מתו הפיסוק ההגיוני‪ .‬אגב במזמור קל"ג י ֵ ֹ֗רד ַ ֽעל‪ַ -‬הזָּ ָ ֥ קן זְ ַ ֽ קן‪ַ -‬א ֲה ֑ר ֹן יש תנכ"י ובה קור שש‬ ‫עולה ויורד על הזק‪ ,‬א במדוייקי זה מרכא‪.‬‬ ‫‪ (1‬לגבי אזלא לגרמיה כתבת שיש מל ויש שליש‪ .‬כדאי להוסי שהמל הוא תחלי לעולה ויורד הבא במלה הראשונה בפסוק‬ ‫ואלו השליש תמיד באמצע הפסוק‪) .‬בדומה לשלשלת שהיא תחלי לסגול בכ"א ספרי(‪ .‬אגב כמדומני שהרב ברויאר כותב‬ ‫שהמקו היחיד שאזלא לגרמיה הוא לא בפתיחה זה בפסוק ובת צר )מ"ה(‪.‬‬ ‫‪ (2‬כתבת על פלגי מי הטע אינו נסוג לפ"א‪ .‬נכו שאיננו נסוג אבל אי בכלל טע אלא נדו כמוק כי העולה שיי למלה‬ ‫הבאה‪) .‬יותר יש להזהיר לא להטעי בגימ"ל מאשר בפ"א(‪.‬‬

‫בכבוד רב‬ ‫משה ארנד‬ ‫ההערה נכונה מאוד‪ ,‬וכך כתובים הדברים בספר טעמי המקרא עמ' ‪:217‬‬ ‫עולה ויורד מסומן בעולה על גבי התבה וביורד למטה מן התבה‪ .‬בדרך כלל שני הסימנים האלה מסומנים באות‬ ‫המונעת בתנועה‪ :‬היורד בהברה המוטעמת‪ ,‬העולה בהברה שלפניה‪ .‬והוא מוסיף בהערה‪ :‬בכתר )ארם צובה( העולה‬ ‫וֹכ ְח ִ ֥תּי‪) 14‬משלי א כג(; ורק אם אין בתיבה הברה הראויה לגעיא‬ ‫הוא ע"פ רוב בהברה הראויה לגעיא קלה; כגון ְ ֽל ֫ת ַ‬ ‫קלה‪ ,‬הרי העולה הוא בהברה שלפני הטעם‪.‬‬ ‫בהמשך לרשימת המלכים יש מפסיקים המכונים "מפסיקים נוספים"‪ .‬ננסה להסביר את המושג‪.‬‬ ‫שיטת החלוקה של הטעמים בכ"א ספרים היא באופן כלל כך‪ .‬המילים שלפני האתנח והסילוק )"תחום האתנח" ו"תחום‬ ‫הסילוק"( מחולקים ע"י מלך‪ ,‬כלומר סגול )או שלשלת תמורתו( זקף או טיפחא‪ ,‬תחומם של אלה מתחלק ע"י משנה )רביע‬ ‫פשטא תביר וכד'(‪ ,‬תחום המשנה מתחלק ע"י שליש )פזר גרש גרשיים וכד'(‪" .‬שמאל המלך" כלומר המילים בין הזקף )למשל(‬ ‫לאתנח או לסילוק‪ ,‬מתחלק שוב במקרה הצורך ע"י מלך אחר וכו' כאשר הטיפחא היא מפסיק אחרון לפני אס"ף )=אתנח‪ ,‬סוף‪-‬‬ ‫פסוק(‪.‬‬ ‫בטעמי אמ"ת "שמאל המלך"‪ ,‬כלומר המילים שאחרי האתנח או הרביע‪ ,‬אינו מתחלק ע"י מלך נוסף )כבטעמי כ"א ספרים( אלא‬ ‫ע"י "מפסיקים נוספים" שדרגת הפסקתם אינה מוגדרת ע"י מלכים משנים או שלישים‪.‬‬ ‫לשון ר"מ ברויאר בספר טעמי המקרא עמ' ‪:214‬‬ ‫אולם בצד הדמיון הזה יש גם שוני מהותי בין שתי המערכות‪ .‬שהרי זה הכלל באמ"ת‪ :‬אתנחת' ורביע מחלקים רק‬ ‫את תחומו השלם של הקיסר ואת שמאלו של עולה ויורד; אך אין הם יכולים לחזור ולחלק את שמאלה של‬ ‫אתנחתא; אלא שמאל אתנחתא מתחלק ע"י רביע מוגרש ) ֜ ֗א( או שלשלת גדולה ) ֓א׀( ושמאלם של אלה מתחלק‬ ‫ע"י מהפך לגרמיה ) ֤א׀(‪ .‬אך בשום מקום לא מצאנו אתנחתא או רביע לשמאלה של אתנחתא ‪ -‬כדרך שמצאנו זקף‬ ‫או טיפחא לשמאלו של זקף‪.‬‬ ‫‪ ...‬משום כך אנחנו אומרים שהמפסיקים המשמשים לשמאל אתנחתא אינם מלכים‪ ,‬ואי אפשר לייחס להם דרגה‬ ‫בין דרגות המפסיקים‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫מפסיקים נוספים‪:‬‬ ‫רביע מוגרש גרש בראש המילה ורביע באות המוטעמת‪ ,‬אם המילה מוטעמת בראשה הגרש והרביע שתיהן באותה אות‪ .‬בדפוס‬ ‫ל ִצים‪ .‬בכ"י כשבאים באותה אות מושמט הרביע‪.‬‬ ‫ֵ֝ל ִ֗צים בכ"י " ֵ‬ ‫שלשלת גדולה‪ .‬בדפוס כטעם שלשלת בכ"א ספרים מלווה בפסק אחריה‪ .15‬בכ"י הפסק הוא קצר שימו לב תהלים יב ח ִתּ ְצּ ֶ ֓רנּוּ׀‬ ‫ובכא"צ‪:‬‬

‫השלשלת על הרי"ש והפסק בשמאל הוי"ו‪.‬‬

‫‪ 14‬העולה על התי"ו מועתק מכתר בר‪-‬אילן‪ ,‬אבל ר"מ ברויאר במהדורות מוסד הרב קוק וחורב שם את העולה על הכ"ף‪.‬‬ ‫‪ 15‬בכ"א ספרים כידוע כל שלשלת מלווה בפסק אחריה‪ ,‬מקובל להסביר שכיון שבטעמי אמ"ת הכרחי לשים פסק להבדיל בינו ובין השלשלת הקטנה‬ ‫המחברת‪ ,‬גם בכ"א ספרים שאין שלשלת מחברת השאירו את הפסק‪.‬‬

‫‪9‬‬

‫מהפך לגרמיה‪ .‬בדפוס‪ִ :‬מ ְפּ ֵנ֤י׀ בכ"י‪:‬‬

‫הפסק הוא משמאל ליו"ד‪.‬‬

‫נעבור עתה למשנים‪.‬‬ ‫רביע גדול‪ .‬גם רביע קטן במשנים ורביע סתם במלכים‪ ,‬צורתם שווה‪ .‬נציין מקום רביע גדול ומקום של קטן‪.‬‬ ‫קוּמה ֗ה'‬ ‫ָ֤‬ ‫רביע גדול י יב‬ ‫יַמ ֵ ֥טר ַעל‪ְ -‬ר ָשׁ ֗ ִעים‬ ‫רביע קטן יא ו ְ‬ ‫צינור תמונת זרקא )השם הקדום של הזרקא הוא צינור או צנורא(‪ ,‬רק שצורת הצינורית המחברת היא אותה צורה‪ .‬דוגמה‬ ‫ים ובכ"י‪:‬‬ ‫לצינור בדפוס‪ִ :‬מ ֥שּׁ ֹד ֲענִ יִּ ֮‬ ‫דחי‪ .‬צורתו כטיפחא אבל הוא מופיע לפני האות הראשונה‪ .‬ולהזכיר‪ ,‬טיפחא בטעמי אמ"ת הוא טעם מחבר‪ .‬במילים מוקפות הוא‬ ‫מופיע לפני המילה השנייה‪.‬‬ ‫תהלים כה‪ :‬בשני הפסוקים בתחילת המזמור יש דחי הראשון במילה בפני עצמה השני במילה מוקפת‪ֽ ֱ .‬א ַ֗‬ ‫וֹשׁה‬ ‫ֹלהי ְבָּך֣ ָ ֭ב ַט ְח ִתּי ַאל‪ֵ -‬א ֑ב ָ‬ ‫אוֹיְבי ִ ֽלי׃ ַגּ֣ם ָכּל‪֭ -‬קֹוֶ יָך ֣ל ֹא ֑יֵב ֹשׁוּ‬ ‫ַאל‪-‬יַ ַע ְל ֖צוּ ַ ֣‬

‫מהפך לגרמיה‪ .‬מופיע לעיל כ"מפסיק נוסף" לשמאל האתנח והרביע אבל הוא גם כן משנה‪ .‬הוא בא כתמורה לדחי‪.‬‬ ‫דוגמה לתפקידו כמשנה‪ :‬תהלים סב יא ַחיִ ל‪ֽ ִ %‬כּי‪-‬יָ נ֑ וּב ובכ"י‪:‬‬ ‫והפסק משמאל הלמ"ד נראים בבירור‪.‬‬ ‫את המהפך לגרמיה נפגוש שוב בין השלישים‪.‬‬ ‫המשך הצגת הטעמים בגליון הבא‪.‬‬

‫המילה חיל מחוקה במקצת אבל המהפך‬

‫ד א לַ ְמנ ֵַּצ ַ&ח מילה זו מופיעה ‪ 56‬פעם במקרא‪ ,‬מהן פעם אחת בנביאים בסוף חבקוק‪ ,‬והשאר בתהלים‪ .‬אין אף פעם אחת שיש‬ ‫געיא )מתג( בלמ"ד‪ .16‬לכן אין ספק שהשווא במ"ם הוא נח‪.‬‬ ‫רש"י‪ :‬מזמור זה יסד דוד‪ ,‬שיאמרהו בן לוי המנצח בנגינות בשיר על הדוכן‪ .‬לשון 'ניצוח' נופל במתחזקים בעבודה‪ ,‬כעניין שנאמר‬ ‫"ויעמדו‪ ...‬הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'" )עז' ג‪,‬ח(‪.‬‬ ‫‪17‬‬ ‫ונתנו לאחד המשוררים לנגן אותו תמיד‪ ,‬כמו "לנצח " )ד"ה א‬ ‫ֹ‬ ‫ראב"ע‪ :‬אמר הגאון )רס"ג תהלים(‪ ,‬כי זה המזמור לדוד‪,‬‬ ‫‪18‬‬ ‫טו כא(‪ .‬ואחרים אמרו‪ ,‬כי המנצח הוא הפקיד שהוא ַׂשר על המנגנים‪ ,‬כמו "ומנצחים עליהם " )ד"ה ב ב א(; וזהו הנכון‪.‬‬ ‫ונפתח למ"ד למנצח‪ ,‬בעבור היותו ידוע‪.‬‬ ‫כדאי לעיין בהקדמת ראב"ע לתהלים‪ :‬מלת 'למנצח' זאת המלה לא מצאנוה כי אם בדברי דוד ובדברי השירות‪ ,‬ובתפלת‬ ‫חבקוק שהוא על דרך ספר תהלות‪ ,‬כי שם כתוב "על שגיונות" )חב' ג‪,‬א( כמו "שגיון לדוד" )תה' ז‪,‬א(; ובסוף‪" :‬בנגינותי" )חב'‬ ‫בספר דקדוקי הטעמים של ר' אהרן בן אשר מהדורת פרופ' אהרן דותן ]במבוא הוא תוקף בחוזקה את מהדורת בר‪-‬שטראק[ כתוב בשער א‪" :‬שנים עשר‬ ‫רשומים כמאורות מקוימים ‪ ...‬ושבעה משרתים לטעמים חרותים‪ ...‬ששי מרעם מיוחד מכל ברעש וברעם"‪ .‬המרעם הזה הוא משרת‪ ,‬אבל איזה‬ ‫משרת מוכר לנו הוא המרעם )איך מנקדים מילה זו‪ ,‬הלא גם החרוזים נלקחים בחשבון!(?‬ ‫מבאר פרופ' דותן )עמ' ‪ ...." :(164-5‬וכמותו שלשלת לשון סלסול בנעימה הוא‪ ....‬יפה לשון סלסול לכל נעימה אלא שיוחד במערכת‬ ‫סלסלה" בערבית(‪ .‬סימן זה שימש מעיקרו שני טעמים‪:‬‬ ‫הטעמים לנגינה מסוימת שסימנה סמל לה ‪ -‬הוא סימן השלשלת )"‬ ‫ּ‬ ‫דרגא ושלשלת שנעימתם הייתה שווה אלא שזה משרת וזה מפסיק‪ .‬לשם הבחנה ביניהם הושם הסימן מתחת לתיבה לציון‬ ‫דרגא ומעל לתיבה לציון שלשלת‪ .‬במשך הזמן נתבדלו הסימנים גם בצורתם וסלסוליו של הדרגא נתמעטו‪ .‬אך ידועים כתבי‬ ‫יד שבהם נשתמרה צורתו העתיקה המקורית‪ ...‬במערכת הטעמים של ספרי אמ"ת הניחו את שתי השלשלות המפסיקה‬ ‫והמשרתת מעל לשורה והבדילו ביניהן ע"י תוספת פסק לשלשלת המפסיקה"‪ .‬ע"כ מדברי דותן‪.‬‬ ‫‪ 16‬הכוונה כמובן בספרי מקרא מדויקים‪.‬‬ ‫יאל וַ ֲעזַ זְ ָי֑הוּ ְבּ ִכנּ ֹ֥רוֹת ַעל‪ַ -‬ה ְשּׁ ִמ ִינ֖ית לְ נַ ֵ ֽצּ ַח׃‬ ‫יע ֵ ֖‬ ‫הוּ וְ ע ֵֹב֣ד ֱא ֔ד ֹם וִ ִ‬ ‫וּמ ְקנֵ יָ֙ ֙‬ ‫יפ ֗ ֵלהוּ ִ‬ ‫וּמ ִתּ ְת ָי֣הוּ וֶ ֱא ִ ֽל ֲ‬ ‫‪ 17‬לשון המקרא‪ַ :‬‬ ‫יהם ְשׁ ֹ֥ל ֶשׁת ֲא ָל ִ ֖פים וְ ֵ ֥שׁשׁ ֵמ ֽאוֹת׃‬ ‫וּמנַ ְצּ ִ ֣חים ֲע ֵל ֶ֔‬ ‫מוֹנ֥ים ֶ ֛א ֶלף ִ ֖אישׁ ח ֵֹצ֣ב ָבּ ָ ֑הר ְ‬ ‫וּשׁ ִ‬ ‫מה ִשׁ ְב ִ ֥עים ֶ֙א ֶל ֙ף ִ ֣אישׁ ַס ָ֔בּל ְ‬ ‫‪ 18‬וַ יִּ ְס ֨ ֹפּר ְשֹׁל ֝ ֹ‬

‫‪10‬‬

‫ג‪,‬יט( כמו "על נגינת לדוד" )תה' סא‪,‬א(; ומילת 'סלה' בשלשה מקומות )חב' ג‪,‬ג‪,‬ט‪,‬יג(‪ .‬והנה נחלקו המפרשים במלת 'למנצח';‬ ‫כי יש אומרים‪ ,‬שמלת 'מנצחים' השרים הפקודים על המשוררים‪ ,‬כמו הימן ואסף ואיתן‪ .‬וראייתם ‪ -‬שאמר "ושלשת אלפים‬ ‫ושש מאות מנצחים להעביד את העם" )ד"ה ב ב יז(‪ ,‬והנה שרים על "מאה וחמשים אלף" )ש‪,‬טז(‪ .‬והנה טעם 'למנצח' שנתן זה‬ ‫השיר אל המנצחים‪ .‬ויש אומרים‪ ,‬והוא הנכון בעיני‪ ,‬שהמלה מגזרת 'נֶצַ ח'‪ ,‬והנה 'למנצח' למנגן נצח; וכתוב על‬ ‫המשוררים‪" :‬כי יומם ולילה עליהם במלאכה" )ד"ה א ט לג(; והנה טעם 'למנצח' שנתן דוד זה השיר אל מנצח‪ :‬למנגן נצח‪.‬‬ ‫והעד כי הוא כן‪" :‬לנצח על מלאכת בית ה' ארבעה ועשרים אלף ושוטרים ושופטים ששת אלפים" )ד"ה א כג ד(‪.‬‬ ‫רד"ק‪ :‬אמרו רבותינו ז"ל )שו"ט ד‪,‬ו(‪ :‬המזמור הזה נאמר בשלשה מיני שבח‪ :‬בנצוח‪ ,‬בנגון‪ ,‬במזמור‪ .‬והנראה‪ ,‬כי המנצח‬ ‫הוא אשר היה על המשוררים‪ ,‬ועל ידי המנצחים היו נאמרים המזמורים; והיו נותנים אותם למנגנים ולמשוררים‪ .‬ולא‬ ‫תמצא בשום מקום 'למשורר' ו'למנגן'‪ ,‬אלא למנצח‪ .‬וכן בתפלת חבקוק "למנצח בנגינותי" )חב' ג‪,‬יט(‪ ,‬וכן כתב "לנצח על‬ ‫מלאכת בית ה'" )עז' ג‪,‬ח(; וכתיב "בכנורות על השמינית לנצח" )ד"ה א‪ ,‬טו‪,‬כא(‪ .‬ויש שהיה מנצח על כלי הנקרא 'נגינות' )ראה‬ ‫תה' סא‪,‬א(‪ ,‬ויש על הכלי שנקרא 'שמינית' )ראה תה' ו‪,‬א(‪ .‬ועם הכלים היו נאמרים השירים והנגונים והתהלות‪ ,‬כל אחד לפי‬ ‫נגונו הידוע אצלם; כי חכמה גדולה היתה‪ ,‬והיא תעורר הנפש החכמה‪ ,‬והיא נספרת בכלל החכמות החיצונות‪.‬‬ ‫אתי ָיּ֑הּ ָע ָנ֖נִ י ַב ֶמּ ְר ָ ֣חב ָיֽהּ׃‬ ‫ב ּבַ )ּצָ ר ִה ְר ַח ְ‪,‬בּתָ ִּל י "צר" לעומת "מרחב" מצאנו בפסוק המפורסם מההלל קיח ה‪ֽ ִ :‬מן‪֭ ַ -‬ה ֵמּ ַצר ָק ָ ֣ר ִ‬ ‫רש"י‪ :‬בימים שעברו עלי‪ .‬כלומר בלשון עבר‪.‬‬ ‫רד"ק‪ :‬כמו 'תרחיב לי'‪ ,‬כמו שפירשנו כי בנבואות יאמר עבר במקום עתיד‪ ,‬שהדבר כאלו נעשה; וכן היתה רוח הקדש‬ ‫מופיעה על לשונו ואמר‪ :‬הרחבת לי‪.‬‬ ‫רד"ק רואה כאן לשון תפילה לעתיד כבכל המזמור‪ .‬שאר המפרשים הבינוהו כמודה על העבר וצועק על העתיד‪.‬‬ ‫ה ִרגְ זּו ְו‪0‬אַ ל ‪ֶּ 3‬תח ֱָט&אּו‬ ‫ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער א‬ ‫ד‪ .‬ועוד התבונן ברעת המתאחר מן התשובה כי רבה היא‪ ,‬כי לולא התמהמה כי עתה שב איש נאנח במרירות לב‬ ‫ברגזה ובדאגה ‪ /‬ודלפה עינו מתוגה‪ ,‬כי יפגשהו יצרו שנית ויזדמן החטא לידו יכבוש את יצרו ויזכור אשר עברה עליו‬ ‫כוס המרירות ולא יוסיף לשתותו עוד‪ ,‬כמו שנאמר )תהלי ד‪ ,‬ה(‪" :‬רגזו ואל תחטאו" ‪ -‬באורו‪ :‬רגזו והצטערו על אשר‬ ‫חטאתם ואל תחטאו עוד! כי הזכיר חטאם למעלה )פסוק ג( באמרו‪" :‬תבקשו כזב סלה"‪ .‬ויעיד על זה הפירוש אמרו‬ ‫"רגזו" מלשון‪" :‬אל תרגזו בדרך" )בראשית מה‪ ,‬כד(; "ותחתי ארגז" )חבקוק ג‪ ,‬טז(‪ ,‬וענינם הצער על הדבר שעבר ועל‬ ‫‪19‬‬ ‫ההווה‪ ,‬ולא אמר "יראו " או "גורו"‪.‬‬ ‫נפנה למפרשים‪.‬‬ ‫רש"י‪ִ :‬חרְ ד ּו מלפני הקדוש ברוך הוא‪.‬‬ ‫ראב"ע‪ :‬בעבור שיכלימוהו תחת כבודו וידברו כזב עליו )ראה לעיל‪,‬ג(‪ ,‬אמר‪ :‬רגזו מהשם ‪ַ ּ -‬פחֲ ד ּו‪ ,‬כמו "אל תרגזו בדרך" )בר'‬ ‫מה‪,‬כד(‪ ,‬כי המלך שלח העגלות שלו )ראה ש‪,‬יט(‪.‬‬ ‫לדברי ראב"ע הפסוק בבראשית מוכיח דווקא פחד ולא צער‪.‬‬ ‫גם רד"ק פירש לשון פחד‪.‬‬ ‫ז ְנ‪0‬סָ העָ )לֵ ינּו מה שורש מילה זו? רש"י‪ :‬הרם עלינו לנס את אור פניך; לשון "הרימו נס" )יש' סב‪,‬י(; "ארים נסי" )יש' מט‪,‬כב(;‬ ‫]לשון אחר‪ :‬נסה עלינו 'רפלנביר' בלעז )לעזי רש"י‪ :‬להתנוצץ(‪ ,‬כמו "אבני נזר מתנוססות" )זכ' ט‪,‬טז(;[‬ ‫ואשעה' ‬ ‫ֶ‬ ‫ועשה" )שמ' כה‪,‬מ(‪ ,‬ובא על דרך שהוא כמו '‬ ‫ֵ‬ ‫ראב"ע‪ :‬מהפעלים עלומי הלמ"ד‪' ,‬נס'; והיה ראוי על משקל "וראֵ ה‬ ‫ואשעה בחוקיך" )תה' קיט‪,‬קיז(‪ .‬ונכון הוא להיות הה"א כמו האל"ף‪ ,‬והסמ"ך כמו ׂ‬ ‫השי"ן‪ .‬יש פעלים שנקראים 'עלומי‬ ‫ָ‬ ‫"‬ ‫העי"ן'‪ ,‬כגון כל הפעלים שלשתי אותיות‪ ,‬כגון 'קם'‪' ,‬שב'; והם כלם שיאמר ' ָקיַם'‪ָ ' ,‬שיַב'‪ ,‬שאות האמצעית עלומה‪ ,‬שהיא‬ ‫נגד העי"ן שלפועל‪ .‬ונכון להיות הה"א כמו האל"ף‪ ,‬והסמ"ך כמו השי"ן‪ ,‬על דרך "ישא ה' פניו אליך" )במ' ו‪,‬כה(; וכמו‬ ‫"הנסה דבר אליך תלאה" )איוב ד‪,‬ב(‪.‬‬

‫‪ 19‬בשלושה מקומות מצאנו יראו בלשון ציווי‪ ,‬הניקוד בהם אינו יִ ְרא ּו על משקל ִּכ ְתב ּו‪ ,‬אלא‪ :‬יְ רא ּו‪ ,‬האל"ף נחה ואינה נקראת )כאילו כתוב יְ ר ּו(‪ ,‬כנראה‬ ‫כדי להבדיל בין לשון יראה לראיה‪ .‬הפסוקים הם‪ .1 :‬יהושע כד‪,‬יד‪ .2 :‬שמואל א יב כד‪ .3 :‬תהלים לד‪,‬י‪:‬‬

‫‪11‬‬

‫ננסה להסביר‪ .‬מה שנקרא אצלנו ל"ה )או בספרי הלימוד החדשים ל"י( נקרא אצלו עלומי הלמ"ד‪ ,‬כלומר למ"ד הפועל נעלמת‬ ‫ֲשה‪ .‬על‬ ‫לפעמים‪ .‬כיון שאין כאן דגש או אותיות נוספות מילה זו היא מבניין קל‪ ,‬ולכן צפוי שיהיה כאן נְ סֵ ה על משקל ְראֵ ה או ע ֵׂ‬ ‫זה הוא מציין חריג דומה של קמץ במקום סגול‪ :‬וְ ֶא ְשׁ ָ ֖עה במקום וְ אֶ ְ ׁשעֶ ה‪.‬‬ ‫ואז הוא מסביר שיש גם עלומי העי"ן כלומר שעי"ן הפועל היא וי"ו או יו"ד )ע"ו או ע"י(‪ .‬והוא מסביר שבמילה ָׁשב יש יו"ד‬ ‫סמויה כאילו כתוב ָׁשיַב‪ ,‬וכן קָ ם ‪ -‬קָ יַם וכד'‪.‬‬ ‫שא‪ .‬הדוגמה שהוא מביא מספר איוב מחודשת למדיי‪.‬‬ ‫בהמשך הוא מפרש ְנ ָסה= נְ ָׂ‬ ‫שא ‪.‬‬ ‫גם הרד"ק מפרש סמ"ך תמורת שׂ י"ן‪ְ ,‬נ ָסה= נְ ָׂ‬ ‫רש"י לעומתם עושה פועל ציווי מהמילה נֵס‪ .‬ואע"פ שהמילה נֵס היא בשורש נסס‪ ,‬אין זה מונע ממנו לפרש כן‪.‬‬ ‫אור‬ ‫ביוצרות למוסף פרשת שקלים מופיע פיוט מבריח המותאם לתוכן כל ברכה‪ :‬מגן אברהם מחייה המתים אתה קדוש וכו'‪ֹ .‬‬ ‫ּ ָפנ ָ‬ ‫ָכון וְ נִ שּׂ ָ א ‪ /‬ו ְּבצֶ דֶ ק הֶ גֶ ה עֵ ֶר ְך ִּכי ִתשּׂ ָ א ‪ .... /‬אֵ ל ָרם וְ נִ שּׂ ָ א‪ .‬החרוז האחרון משתנה‬ ‫שא ‪ /‬וְ ֶׁשקֶ ל אֶ שּׂ ָ א ְ ּבבַ יִ ת נ ֹ‬ ‫דון נְ ָׂ‬ ‫ֶיך עָ לֵ ינ ּו אָ ֹ‬ ‫כאמור לפי הברכה‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫שא‪ .‬בסידור עבודת ישראל של ר' זליגמן בר מעיר שהפיוט בנוי על לשון הפסוק כאן‬ ‫דון נְ ָׂ‬ ‫אור ּ ָפנֶיך עָ לֵ ינ ּו אָ ֹ‬ ‫בסידורים כתוב‪ֹ :‬‬ ‫ְנ ָֽסה‪֭ ָ -‬ע ֵלינוּ ֨אוֹר ָפּ ֶ֬ניָך ולכן הוא מגיה‪ :‬נְ סָ ה בסמ"ך ובה"א‪ ,‬אבל הוא לא צדק‪ .‬כוונת הפייטן לעשות חרוז משורש נשׂ א‪.‬‬ ‫מהספר מסורת שאול )גליוני הרב שאול קוסובקי שחור ז"ל בעניני דקדוק ומסורה(‪ ,‬הערותיו הן לרוב על התהלים של ר'‬ ‫זליגמן בר‪.‬‬ ‫ים ִ ֽמי‪-‬יַ ְר ֵ ֪אנ֫ וּ ֥טוֹב ְנ ָֽסה‪֭ ָ -‬ע ֵלינוּ ֨אוֹר ָפּ ֶ֬ניָך ֽה'׃ )הטעמים אינם מועתקים ממנו אלא מכתר בר‪-‬אילן(‪ .‬יש ספרים גורסים נסה‬ ‫ַר ִ ֥בּים א ְֹמ ִר ֮‬ ‫‪20‬‬ ‫עלינו ברביע מוגרש ויש באתנח ‪ .‬לשתי נוסחאות אלה קשה חלוקת הטעמים שהרי היה ראוי‪ :‬נסה עלינו ‪ /‬אור פניך ‪ //‬ה'‪.‬‬ ‫)האם ה' אינו במילת הקריאה? ופירושו אור פני ה' דוחק רב הוא זה(‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫כפי שראינו הטעם הנכון הוא דחי‪ ,‬לא רביע מוגרש ולא אתנח‪ .‬אבל שאלתו שהיה ראוי להיות הפסק גדול לפני שם ה' צריכה‬ ‫עיון‪.‬‬

‫עוד‪.‬‬ ‫ּ ֵתן ְלחָ כָ ם וְ ֶי ְח ַּכם‪ֹ -‬‬ ‫אני מבקש מאוד ממי שיש לו הערות שלא ימנע מלשולחן אלי‬ ‫הכתובת למשלוח‪ [email protected] :‬או ‪[email protected]‬‬ ‫הערות מתקבלות גם באנגלית‪.‬‬ ‫הודעה מאתר "לדעת"‪ :‬כאן תוכלו להוריד גיליונות פרשת השבוע מידי שבוע )גם גליוננו מופיע שם(‪:‬‬ ‫‪www.ladaat.net/gilionot.php‬‬ ‫אם אתה מתעניין‬ ‫בהבטים הלשוניים של התורה‬ ‫)לשון המקרא‪ ,‬המשנה‪ ,‬התלמוד וכו'(‬ ‫אתה מוזמן להרשם )בחנם(‬ ‫לקבלת דוא"ל בנושאים לשוניים‬ ‫בכתובת‪[email protected] :‬‬ ‫☺ בּ ֹוא להחכים את עצמך ואת שאר המכותבים ☺‬

‫גיליונות פרשת השבוע להורדה ‪www.ladaat.net/gilionot.php‬‬ ‫בחסות הקו החדש‪ 0747-300100 :‬קו החדשות של הציבור החרדי‬

‫‪20‬‬

‫למשל קורן‪ ,‬אבל ספק אם היה למחבר בזמן כתיבת ההערה‪.‬‬

‫‪12‬‬