Nevei Hahekhal Ekev 2009

‫בס"ד‬

‫יו"ל ע"י בית המדרש הגדול "היכל אברה צבי" נוה אחיעזר‬ ‫בנשיאות מר הגה"צ רבי משה יעקב ווייס שליט"א גאב"ד נוה אחיעזר‬ ‫רח' נחשוני ‪ 3‬נוה אחיעזר בני ברק‬

‫עש"ק פרשת עקב י"ז מנח אב תשס"ט‪ ,‬גליו מס' ‪15‬‬

‫זמני כניסת ויציאת השבת‬ ‫ב "ב‬ ‫ירושלים‬

‫הדה "נ‬ ‫‪7:10‬‬ ‫‪6:55‬‬

‫מוצ "ש‬ ‫‪8:11‬‬ ‫‪8:08‬‬

‫ר"ת‬ ‫‪8:43‬‬ ‫‪8:46‬‬

‫‪òåáùä úùøôá éúëìä àùåð‬‬ ‫מתו! שיעוריו של הגאו רבי ‪ ñééåå 'éòùé ÷çöé‬שליט"א‬ ‫ראש בית ההוראה "נוה אחיעזר" – בני ברק‬ ‫הדברי נכתבו לה גדיל תורה ולהאדירה ‪ ,‬ולא להלכה למעשה‬

‫קט שהגדיל א יכול לזמ על מה שסעד בקטנותו‬

‫]דברי ח‪ ,‬י[ וְ ָא ַכ לְ ּ ָת וְ שָׂ ָב ְע ּ ָת ּו בֵ ַר ְכ ּ ָת ֶא ת ה"א ַע ל ָה ָא ֶר ץ ַה ּט ָֹב ה אֲ ׁ ֶש ר ָנ ַת ן לָ ְך‪:‬‬

‫‪ :äìàù‬קט שאכל בערב יו הבר מצוה מבעוד יו ולא ביר! עד הלילה‪,‬‬ ‫מצוה במוצאי שבת‪ ,‬ואוכל סעודה שלישית[‪ ,‬הא חיוב הזימו חל עליו משעת האכילה כשהוא קט‪ ,‬ואינו‬ ‫יכול לבר! ברכת הזימו‪ ,‬או שחל רק בשעת ברכת המזו‪ ,‬ויכול לזמ ש הרי כעת גדול הוא ‪.‬‬ ‫] הדבר מצוי במי שנעשה בר‬

‫חיוב קט שהגדיל בברכת המזו‬ ‫בשו"ע או"ח )קפו‪ ,‬ב( פסק דקט חייב בברכת המזו מדרבנ‪,‬‬ ‫כדי לחנכו‪ .‬ואינו מוציא אלא את המחויב מדרבנ‪ .‬והגר"ע‬ ‫איגר בהגהותיו )ש( נסתפק בקט שאכל ביו האחרו של‬ ‫שנת י"ג קוד הלילה‪ ,‬ובתחילת הלילה כשנעשה גדול עדיי‬ ‫לא נתעכל המזו‪ ,‬א מחוייב מדאורייתא לבר על השביעה‬ ‫שבמעיו‪ ,‬וממילא יכול להוציא גדול או כיו שבשעת אכילה‬ ‫היה קט‪ ,‬אינו חייב לבר מדאורייתא אלא מדרבנ‪.‬‬

‫בי ספיקו של הגרעק"א למחלוקת המחבר והרמ"א‬ ‫רעא‪ ,‬ו( במי שגמר סעודתו וקידש היו קוד ברכת המזו‪,‬‬ ‫שלדעת המחבר אומר רצה בברכת המזו‪ ,‬ששעת הברכה‬ ‫קובעת‪ .‬וביאר המג"א )יד( שא‪ #‬שבאכל בשבת ומבר‬ ‫במוצ"ש פסק )קפח‪ ,‬י( שאומר רצה שתחילת הסעודה‬ ‫קובעת‪ ,‬טעמו שמסופק מה קובע‪ ,‬ומספק יאמר תמיד‪ ,‬דאי‬ ‫קפידא א מזכיר שלו לצור‪ .‬ולכאורה זה ספיקו של‬ ‫הגרעק"א א שעת אכילה קובעת או העיכול קובע‪.‬‬

‫חילוק בי אכל בהיותו אונ לאכל בהיותו קט‬

‫חילוק בי חיוב קט שהגדיל לחיוב הזכרת רצה‬

‫והביא שחתנו הרב בעל מעשה חושב )על השעה"מ( הראהו דכעי‬ ‫זה ממש נסתפק בס' חכמת אד )קנג‪ ,‬א( באונ שאכל‪ ,‬ונקבר‬ ‫המת קוד דנתעכל המזו‪ ,‬א צרי לבר‪] .‬והגר"י מליסא בדר‬ ‫החיי הכריע שצרי לבר‪ ,‬ועיי פתחי תשובה )יו"ד שמא‪ ,‬ה([‪ .‬אבל‬ ‫הגרעק"א מחלק בי אונ לברכת המזו‪ ,‬דבברכת המזו החיוב‬ ‫נמש עד אחר עיכול‪ ,‬אלא דבעיד דעוסק במצוה‪ ,‬היינו באנינות‪,‬‬ ‫פטור מלבר‪ ,‬בזה י"ל דתיכ‪ #‬כשגמר המצוה צרי לעשות מצותו‬ ‫לבר‪ .‬אבל בקט בעיד אכילה הגברא בעצמותו אינו בר חיובא‪,‬‬ ‫י"ל דלעול אינו מתחייב מדאורייתא‪ ,‬והניח בצ"ע‪.‬‬

‫ונראה לחלק‪ ,‬דספיקו של הגרעק"א הוא א חיוב ברכת‬ ‫המזו הוא משו האכילה‪ ,‬כדכתיב 'ואכלת'‪ ,‬וממילא על‬ ‫אכילה בקטנותו שוב לא יתחייב בברכת המזו‪ ,‬כש שא‬ ‫אכל איסור בקטנותו לא יתחייב לעול על אכילה זו‪ .‬או‬ ‫שבברכת המזו נאמר די מיוחד 'ושבעת'‪ ,‬שכל זמ שלא‬ ‫נתעכל המזו מחוייב בברכה‪ ,‬א‪ #‬שהשביעה היא מאכילה‬ ‫שלפני זמ החיוב‪ ,‬מ"מ כיו שעתה הוא גדול ושבע‬ ‫מאכילה‪ ,‬מחוייב בברכה‪ $ .‬אבל עניי הזכרת רצה אינו תלוי‬ ‫כלל בחיובי ברכת המזו‪ ,‬א ה ג בהיותו עדיי שבע‪.‬‬ ‫אלא הוא מדיני שבת‪ ,‬וקבעוה בברכת המזו‪ .‬ונחלקו א‬ ‫חיוב זה הוטל ונקבע לפי שעת האכילה או על שעת‬ ‫הברכה‪.‬‬

‫דמיו חיוב קט שהגדיל לחיוב הזכרת רצה‬ ‫והאריכו האחרוני בדברי הגרעק"א‪ ,‬ואקצר ואביא מ"ש‬ ‫הגרי"ז גוסטמא ב'קונטרסי שיעורי' )קידושי כד‪ ,‬יא(‪ ,‬לחלק‬

‫)או"ח‬

‫‪2‬‬

‫צירו לזימו כחיוב הזכרת רצה לפי תחילת הסעודה‬ ‫הרמ"א )או"ח קצט‪ ,‬י( פסק דאי מצרפי קט לזימו עד שיהא‬ ‫ב י"ג‪ .‬ונסתפקו האחרוני‪ 1‬א נית לצר‪ #‬לזימו קט‬ ‫שאכל מבעוד יו ולא ביר עד הלילה ונעשה בר מצוה‪,‬‬ ‫וא יכול לזמ לאחרי‪ .‬ובספר כ‪ #‬החיי )קצט‪ ,‬לב( כתב‬ ‫דנראה דאי מצטר‪ ,#‬שהולכי אחר התחלת הסעודה‪,‬‬ ‫כמבואר בשו"ע )קפח‪ ,‬י( במי שאכל בשבת ויצאה שבת‪ ,‬לעניי‬ ‫הזכרת רצה‪ – .‬והוא שלא כחילוק דלעיל‪.‬‬

‫חילוק בי אמירת רצה לזימו‬ ‫אול שאר האחרוני חילקו בי שני הנידוני‪ ,‬והכריעו‬ ‫דיכול לזמ‪ .‬בספר וידבר משה )להגר"מ פולאק‪ ,‬באניהאד תרנ"ה‪,‬‬ ‫בפרשתנו( ד לחלק‪ ,‬דא‪ #‬דבהזכרת רצה‪ ,‬אזלינ בתר התחלת‬ ‫סעודה כנ"ל‪' ,‬א אי זה עני לכא‪ ,‬דמ"מ עכשו חל עליו‬ ‫חיוב ברכת המזו‪ ,‬ולא קוד לכ'‪ .‬ונראה שכוונתו דחיוב‬ ‫הזכרת שבת חל עליו מתחילת הסעודה‪ ,‬ובאכל בערב שבת‬ ‫נתחייב לבר בלא הזכרה‪ ,‬ונשארה צורת הברכה כבשעת‬ ‫הסעודה‪ .‬אבל בנידו דיד נתחייב בעצ הברכה‬ ‫מדאורייתא רק בשעה שיושב לבר‪ ,‬ולא בשעת האכילה‬ ‫שאז היה פטור‪ ,‬ואי שיי לומר שישאר גדר חיובו כמי‬ ‫שאינו יכול להצטר‪ #‬לזימו‪ .‬והגרצ"ה מאגליד )הנ"ל בהערה(‬ ‫חילק כעי זה דמהזכרת רצה אי ללמוד‪ ,‬דיש לחלק‬ ‫דבברכת המזו הרי מחוייב משעת אכילה‪ ,‬ונחלקו רק על‬ ‫ההזכרה‪ ,‬אבל חיוב ברכת המזו י"ל ששניה יודו שג א‬ ‫הוא גדול רק בשעת שביעה מחוייב‪ ,‬וכמו שצידד הגרעק"א‪,‬‬ ‫ומצטר‪ .#‬וכ צידד בשערי ציו )הנ"ל בהערה(‪ ,‬וכתב דאולי‬ ‫מחוייב כעת מ התורה לבר על אכילתו כשהיה קט‪,‬‬ ‫ושפיר מצטר‪ #‬לזימו‪.‬‬

‫גר שאכל בגויותו א מצטר לזימו‬ ‫ובוידבר משה )וכ הרצ"ה מאגליד( הביאו שספק זה הוא ג בגר‬ ‫שנתגייר אחר אכילתו‪ ,‬א מצטר‪ #‬לזימו‪] .‬וא נאמר‬ ‫שמצטר‪ ,#‬הסתפק מה הדי א אכל דבר איסור בגיותו‪ ,‬א‬ ‫דינו כישראל שאכל איסור שאי מצטר‪ – #‬אלא שכמדומה‬ ‫שספק זה יש לפשוט ממה שהביא בשערי תשובה )קצו‪ ,‬א(‬ ‫בש ברכי יוס‪ ,#‬דבאכל דבר שהאוכל נוהג בו היתר‬ ‫והשומע נוהג בו איסור‪ ,‬כגו פת עכו" וכיוצא‪ ,‬יכולי‬ ‫השומעי לענות אחריו אמ‪ ,‬שאי מבר זה מנא'‪ .‬א"כ‬ ‫ה"ה כא על אכילת גיותו הרי אינו מנא'‪ .‬ורק א אכל‬ ‫אבר מ החי יש להסתפק‪ .‬א כמדומה שלעניי שיחשב‬ ‫כעבר איסור‪ ,‬וודאי יש להחשיבו כקט שנולד‪ ,‬ובכל זאת‬ ‫‪ 1‬הנושא הועלה ע"י הג"ר אברה יאעלסה מלוצי‪ ,‬בירחו תורה‬ ‫מציו שנה י )תרס"ד( סו‪ #‬סי' א‪ ,‬וע"י הגרי"ז לויטס אב"ד לינקובא‬ ‫בשערי ציו שנה ט )תרפ"ט( י‪$‬יא סי' סח‪ ,‬ובכ‪ #‬החיי‪ ,‬ואחרוני‬ ‫דורינו‪ ,‬ובראש מר בעל שבט הלוי )ח‪ ,‬נו( ובלהורות נת )ח‪ ,‬ט(‪.‬‬ ‫וקדמ בוידבר משה כמובא בפני‪ .‬וכעת נדפס מה שכבר ד בעניי‬ ‫זה הגאו רבי צבי הירש מאגליד זצ"ל תלמיד החת"ס‪ ,‬בקוב' ע'‬ ‫חיי )צאנז ‪ $‬נתניה( גל' ו תשס"ג‪.‬‬

‫כיו שכעת הוא שבע יש צד לומר שמתחדש עליו כעת חיוב‬ ‫ברכת המזו‪ ,‬ואכמ"ל[‪.‬‬

‫יולדת שנתגיירה יש לה ד טוהר‬ ‫ודימה הוידבר משה לזה את דברי הירושלמי‬ ‫תני רבי הושעיה ילדה ואחר כ נתגיירה‪ ,‬אי לה ד טוהר‬ ‫וכו'‪ ,‬מאחר שאי לה דמי טמאי אי לה דמי טהורי‪.‬‬ ‫ולדעת המשנה למל )איסורי ביאה ד‪ ,‬ה( יש להגיה 'יש לה' ד‬ ‫טוהר על לידת גיותה‪ .‬ופירושו‪ ,‬שאע"ג שלעני ימי טומאת‬ ‫לידה‪ ,‬אי נחשבת הלידה שבגיותה‪ ,‬לעני ימי טהרת‬ ‫היולדת נחשבת לידת גיותה‪ – .‬הרי שפעולה שנעשה‬ ‫בגיותה פועלת על לאחר הגירות‪.‬‬ ‫)נדה פ"א ה"ה(‬

‫יולדת שנתגיירה אי לה ימי טוהר‬ ‫אלא שתמהו על המשל"מ מברייתא מפורשת בבכורות‬ ‫ב( יצא פדחת ולדה בגיותה ונתגיירה אי לה ימי טומאה‬ ‫וימי טהרה‪ .‬הרי שלעניי שניה דינה שוה‪ .‬ולכ לכאורה‬ ‫אי להגיה בירושלמי‪ ,‬ודעתו כבבלי שאי חילוק ואי לידת‬ ‫גיתה נחשבת לאחר הגירות כלל‪ ,‬ה לימי טומאת יולדת וה‬ ‫לימי טהרה‪ – .‬א"כ מה שאירע בימי גויותה אינו נחשב‬ ‫בימי גרותה‪.‬‬

‫)מו‪,‬‬

‫חילוק בי ימי טוהר לדמי טוהר‬ ‫אבל החת סופר )שו"ת יו"ד קנב( יישב דברי המשל"מ‬ ‫והברייתא‪ .2‬דבירושלמי נאמר דיולדת שנתגיירה‪ ,‬אינה‬ ‫כשאר יולדת שטמאה א ראתה בז' או י"ד ימי‬ ‫הראשוני‪ ,‬ואעפ"כ א ראתה תו מ' או פ' יו דמיה‬ ‫טהורי כבשאר יולדות‪ .‬והברייתא בבכורות נשנית לעניי‬ ‫כניסה למקדש‪ ,‬שכל יולדת א‪ #‬א לא ראתה‪ ,‬אסורה‬ ‫להכנס למקדש מ' או פ' יו של ימי טומאה וטהרה‪ ,‬משו‬ ‫שהיא טבולת יו ארו‪ ,‬אבל יולדת שנתגיירה ולא ראתה‪,‬‬ ‫אינה טבולת יו‪ ,‬ומותרת להכנס למקדש‪ – .‬א כ שפיר‬ ‫מצאנו שלעניי אחד לידה בגיותה נחשבת‪ ,‬ולעניי אחר‬ ‫אינה נחשבת‪ .‬וה"ה יש לומר שאכילה בגויות תחשב לעניי‬ ‫צירו‪ #‬זימו‪.‬‬

‫אבילות קט שמת אביו והגדיל בתו שבעה‬ ‫עוד הביא הוידבר משה בעניי זה את מחלוקת מהר"‬ ‫מרוטנברג והרא"ש )מו"ק פ"ג‪ ,‬צו( שהביא הט"ז )יו"ד שצו‪ ,‬ב(‬ ‫לעניי קט שמת אביו‪ ,‬וקוד שעברו שבעה או שלשי‬ ‫נעשה ב י"ג ויו אחד‪ ,‬שמהר" מחייב להתאבל אחר‬ ‫שיגדיל שבעה ושלשי מיו שנעשה גדול‪ ,‬כשומע שמועה‬ ‫קרובה ברגל‪ ,‬שמתאבל אחר הרגל ז' ול'‪ .‬ואע"פ שיש לחלק‬ ‫קצת בי שמע ברגל לזה‪ ,‬דהת גברא בר חיובא הוא אלא‬ ‫דיומא קגרי‪ ,‬והכא גברא לאו בר חיובא כלל‪ ,‬ונימא כיו‬ ‫דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל‪ ,‬יפטור עולמית‪ .‬הא‬ ‫ליתא דאי דיחוי אצל מצות כדאיתא בחולי )פז‪ ,‬א(‪$ .‬‬ ‫‪ 2‬ג זקני ה'אמרי אש' )יו"ד יד( יישב דברי המשל"מ‪ ,‬ע"ש‪.‬‬

‫‪3‬‬

‫והרא"ש דעתו שאכ יש לחלק בי היכא דגברא בר חיובא‬ ‫ויומא גרי‪ ,‬לקט דבשעה שהיה לו להתאבל פטור‪ ,‬ופקע‬ ‫מיניה חיוב אבילות לעול‪ .‬והוא דומה למ"ש )פסחי צג‪ ,‬א(‬ ‫בגר שנתגייר וקט שהגדיל בי שני פסחי‪ ,‬דסבר רבי נת‬ ‫שני תשלומי לראשו‪ ,‬וכל שאינו זקוק לראשו אינו זקוק‬ ‫לשני‪ .‬וג מה שיושבי על שמועה קרובה ז' ול'‪ ,‬אינה‬ ‫מצוה בפני עצמה אלא תשלו לאבלות שהיה לו לעשות‬ ‫מיד‪ ,‬וכשלא ידע תקנו תשלומי כל שלשי‪ .‬וכשידע ולא‬ ‫נתחייב אי שיי בו תשלומי‪ ,‬כמו שחיגר ביו ראשו‬ ‫ונתפשט ביו שני של חג‪ ,‬אי שיי בו תשלומי‪.‬‬ ‫ומה שהביא מהר" ראיה מאי דיחוי אצל מצות‪ ,‬יש חילוק‬ ‫בי מצוה הנידחית ובי גו‪ #‬הדחוי‪ ,‬דרק בקדשי אי דיחוי‬ ‫במצות‪ ,‬כי האד לא נדחה אלא המצוה‪ ,‬וכשתראה המצוה‬ ‫שוב‪ ,‬מחויב‪ .‬אבל א האד דחוי‪ ,‬נידחית ממנו לעול‬ ‫ואי לה תשלומי‪ ,‬כיו דבשעת חיוב נפטר ממנו‪.‬‬

‫חילוק בי פטור השלמת אבילות לחיוב אונ להבדיל‬ ‫והט"ז הוכיח ממ"ש בסנהדרי )מז‪ ,‬ב( לעניי הרוגי ב"ד שאי‬ ‫מתאבלי עליה משו שה רשעי‪ ,‬דאבילות חלה‬ ‫מסתימת הגולל‪ ,‬וכפרה יש לו רק משמרגיש מעט מצער‬ ‫הקבר‪ ,‬וכיו שנדחית האבילות נדחית‪ .‬וכתב רש"י דאע"ג‬ ‫דגבי קובר את מתו ברגל מונה ז' ימי אחר הרגל‪ ,‬ולא‬ ‫אמרינ הואיל ונדחו ידחו‪ ,‬הת לא אידחו לגמרי‪ ,‬שהרי‬ ‫אמרי' כל שהוא משו עיסקי רבי אי הרגל מפסיק‪,‬‬ ‫ורבי באי לנחמו‪.‬‬ ‫וביאר הט"ז שהטע הוא משו שחכמי הטילו עליו‬ ‫אבילות בשעה ראשונה שהמרירות עליו ביותר‪ ,‬דהיינו‬ ‫משיסתו הגולל‪ ,‬ומ אותה שעה הוא מתאבל והול כפי‬ ‫דינו‪ .‬אבל כל שהיה פטור בשעת עיקר המרירות‪ ,‬אי עליו‬ ‫שו חיוב אחר כ‪ .‬ומשו הכי הרוגי ב"ד וכ קט והגדיל‬ ‫פטורי לגמרי‪ ,‬כיו שהיו פטורי בשעת עיקר המרירות‪.‬‬ ‫אבל אחר הרגל שש בשעת עיקר המרירות לא נפטר‪,‬‬ ‫שהרי יש עליו קצת אבילות ברגל‪ .‬ואי כא דמיו להבדלה‬ ‫שחייב האונ לעשות ביו המחרת‪ ,‬אע"פ שבליל מוצאי‬ ‫שבת היה פטור כמ"ש השלח ערו )שמא‪ ,( ,‬דש עיקר זמ‬ ‫ההבדלה מתחלה הוא כל השבת או עד ליל ד'‪ ,‬ולא אמרינ‬ ‫דא לא הבדיל במוצאי שבת הוה ההבדלה שאח"כ‬ ‫תשלומי על מוצאי שבת‪.‬‬

‫חיוב זימו לקט לשיטות מהר" והרא"ש הנ"ל‬ ‫ולכאורה למהר" יחוייב הקט בזימו‪ ,‬דאי דיחוי במצוות‪.‬‬ ‫ולהרא"ש והט"ז לא יחוייב‪ ,‬דהכל הול אחר שעת החיוב‪,‬‬ ‫והוא שעת סיו הסעודה‪ ,‬וכיו שאז עדיי היה קט כבר‬ ‫נדחה‪ .‬א הוידבר משה דוחה דעדיי אנו בספק‪ ,‬דשמא‬ ‫החיוב חל בזמ אכילה‪ ,‬כשהיה גוי‪ ,‬א י"ל דכא הוי חיוב‬ ‫נמש עד סו‪ #‬זמ העיכול‪ ,‬ואז הוא גר‪ ,‬ואינו דחוי כלל‪.‬‬

‫זימו קט שהגדיל כשכל אחד מבר לעצמו‬ ‫ובשו"ת שבט הלוי )ח‪ ,‬נו( כתב דמסברא יראה יותר כצד‬ ‫ההוא דחייב לבר מה"ת‪ ,‬שאעפ"י שבשעת סו‪ #‬אכילה עדי‬ ‫הי' קט‪ ,‬מכ"מ נהנה משביעתו ואכילתו כשהגדיל‪ .‬א אי‬ ‫להכריע מסברה‪ ,‬ועדי הספק במקומו עומד‪ .‬אבל מדרבנ‬ ‫יראה דעכ"פ חייב לבר‪ ,‬כיו שג כשהי' קט היה מחוייב‬ ‫מדרבנ‪ .‬וא כי הוא מצד חינו‪ ,‬מכ"מ חיוב זה נשאר ג‬ ‫עכשיו בגדר חייב מדרבנ ממש‪] ,‬א כי יש אחרוני‬ ‫שלדעת פקע חובתו מצד חינו‪ ,‬א לא נראי דבריה[‪.‬‬

‫קט שהגדיל להוציא המחוייבי מדרבנ‬ ‫ובזמנינו שכל אחד מבר לעצמו ורק בזימו מוציא‪ ,‬כיו‬ ‫שעכשיו הוא בר חיובא‪ ,‬הא מצדד הרא"ש ברכות )ז‪ ,‬כא(‬ ‫דמה"ת יכול אפילו להוציא בלי אכילת כזית דג‪ ,‬והטע‬ ‫שיאכל כזית דג כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו‪ .‬ואפילו‬ ‫למסקנת הרא"ש בש ירושלמי דמשו ואכלת ושבעת‬ ‫וברכת‪ ,‬מי שאכל הוא מבר‪ ,‬נוטה הרא"ש דהוא מדרבנ‬ ‫וקרא אסמכתא‪ .‬והקט יכול לומר בשופי 'שאכלנו משלו'‬ ‫דהרי אכל‪ ,‬ועכ"פ מדרבנ מחוייב בברכה‪ ,‬משהגדיל שפיר‬ ‫יכול לבר על הכוס‪] .‬ובספר שערי הברכה ]ה‪ ,‬טו )כז([ הביא‬ ‫שבספר זימו כהלכתו תמה עליו‪ ,‬שהרי בהיותו קט לא נחשב שהצטר‪#‬‬ ‫עמה‪ ,‬ואי יוכל לזמ עבור[‪.‬‬

‫ולדעתו‪ ,‬אולי יכול קט שהגדיל להוציא אחרי ג בבהמ"ז‪,‬‬ ‫דהא קיי"ל או"ח )קפו( דא לא אכלו אחרי כדי שביעה‬ ‫יכול להוציא‪ ,‬ורוב רוב פעמי אי אוכלי בשלש סעודות‬ ‫כדי שביעה‪ .‬וא כ א‪ #‬א חיובו מדרבנ משו חינו‪ ,‬כיו‬ ‫שהינו גדול יכול להוציא‪.‬‬

‫בזימו מוציא א א אינו מחוייב מדאורייתא‬ ‫הרי שפשוט לכל הני אחרוני‪ ,‬שלא כדעת הכ‪ #‬החיי‪ ,‬וא‪#‬‬ ‫שבהיותו קט לא נחשב כמי שהצטר‪ #‬עמה‪ ,‬משהגדיל‬ ‫יוכל לזמ עבור‪ ,‬לכל הפחות בלי להוציא‪ .‬ובשו"ת‬ ‫להורות נת )ח‪ ,‬ט( כתב‪ ,‬שא הוסי‪ #‬ואכל כזית בגדלותו‬ ‫יוכל בוודאי לזמ עבור‪ $ .‬אול ממה שהובא בש‬ ‫המהרי"ל דיסקי זצ"ל‪ ,‬לפרש נראה שדעתו כדעת הכ‪#‬‬ ‫החיי שרק א מחוייב בשעת הסעודה מצטר‪ #‬לזימו‪.‬‬

‫אליעזר היה שליחו של יצחק לקדש לו אשה‬ ‫מובא בש המהרי"ל דיסקי זצ"ל שביאר מ"ש באליעזר‬ ‫)בראשית כד‪ ,‬לג‪$‬לד( וַ ‪ָֹ 2.‬ש לְ פָ נָיו לֶאֱ כֹל ַו‪ֹ.‬אמֶ ר ‪,‬א אֹ כַל עַ ד ִא‬ ‫ִ‪ְ ַ45‬ר ִ‪6‬י ְ‪5‬בָ ָרי ַו‪ֹ.‬אמֶ ר ַ‪ ֵ45‬ר‪ַ :‬ו ֹ‪.‬אמַ ר עֶ בֶ ד ‪9‬בְ ָרהָ  ‪8‬נֹ כִ י‪ ,‬שקשה‬ ‫מדוע לא הסכי אליעזר לומר דבריו בתו הסעודה‪ ,‬דדעת‬ ‫התוס' כתובות )ז‪ ,‬ב ד"ה שנאמר( שאליעזר היה שליחו של‬ ‫יצחק לקידושי‪ ,‬כפי שמוכח מריש מסכת כלה שדורשי‬ ‫מני לברכת חתני מ התורה‪ ,‬שנאמר )בראשית כד‪ ,‬ס(‬

‫‪4‬‬

‫ויברכו את רבקה‪ ,‬והוכיחו מש שבקידושי על ידי שליח‬ ‫מברכי ברכת אירוסי‪.‬‬

‫עבד פסול לשליחות קידושי‬ ‫ולכאורה קשה‪ ,‬אי שלח אברה אבינו את אליעזר לקדש‬ ‫אשה ליצחק‪ ,‬הרי אליעזר היה עבד כנעני כמובא בחז"ל כ"פ‬ ‫)ראה מד"ר בראשית ס‪ ,‬ז(‪ ,‬ושנינו )גיטי כג‪ ,‬א‪ ,‬קידושי מא‪ ,‬ב( אמר‬ ‫ר' יוחנ אי העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה‬ ‫לפי שאינו בתורת גיטי וקידושי‪ ,‬וא"כ א‪ #‬שליח להולכת‬ ‫קידושי אינו יכול להיות‪ .‬וא‪ #‬שדעת הר"י מיגאש )הובא‬ ‫בטור אבה"ע סי' קמא( כשר עבד להבאת הגט והקידושי‪ ,‬מ"מ‬ ‫הרי רש"י ורי"‪ #‬פסלוהו א‪ #‬להבאה‪ .‬ובפרט שלפי הנראה‬ ‫מתוס' הנ"ל‪ ,‬לא היה אליעזר המביא אלא המקדש‪ ,‬שהרי‬ ‫ברכו אז ברכת אירוסי‪.‬‬

‫אליעזר שוחרר על תנאי‬ ‫ועל כרח צרי לומר שאברה שיחרר את אליעזר כדי‬ ‫שיוכל להיות שליח לקדש‪ .‬וא‪ #‬שבברכות )מז‪ ,‬ב( אמר רב‬ ‫יהודה המשחרר עבדו עובר בעשה דלעול בה תעבודו‬ ‫)ויקרא כה‪ ,‬מו(‪ ,‬מ"מ כבר אמרו בגיטי )מא‪ ,‬א( דלצור נישואי‬ ‫מותר‪ ,‬דמשו מצות לא לתהו בראה לשבת יצרה‪ ,‬שהיא‬ ‫מצוה רבה נדחה העשה דלעול בה תעבודו‪ .‬א לכאורה‬ ‫כיו שאברה לא היה בטוח שאליעזר ימצא באר אשה‬ ‫לבנו‪ ,‬הרי לא שיחררו בסת‪ ,‬מספק איסור שחרור‪ ,‬אלא‬ ‫שחררו על תנאי‪ ,‬שרק א תאבה האשה להתקדש יהיה‬ ‫משוחרר כדי שיוכל להעשות שליח לקדשה‪ ,‬אבל א לא‬ ‫תאבה האשה ישאר אליעזר בעבדותו‪.‬‬

‫אליעזר הביא מניי יהודי לסעודת האירוסי וברכותיה‬ ‫ובחזקוני כתב שלקח העבד עשרה גמלי‪ ,‬להרכיב עליה‬ ‫עשרה אנשי לבר ברכת אירוסי ונישואי‪ ,‬ומסתמא היו‬ ‫אנשי אלו מהגרי אשר עשה אברה בחר‪ ,3‬ומיושב בזה‬ ‫מה שהוכיחו תוס' בכתובות הנ"ל‪ ,‬שהפסוק רק אסמכתא‪,‬‬ ‫שהרי לא משתמע מהת שצרי עשרה לברכות האירוסי‪,‬‬ ‫דלדברי החזקוני אכ מפורש בקרא שהיו ש עשרה‪.‬‬ ‫‪ .3‬בפלפולא חריפתא ]מרגלית[ ציי בש החזקוני שהעשרה אנשי היו‬ ‫מ המובחרי שבה מאות שגדלו בביתו של אברה‪ ,‬ומזה הסיק‬ ‫שהיו הגרי‪ .‬ולא הרגיש שהסיפא בחזקוני‪ :‬מ המובחרי שבה‬ ‫שגדלו וכו'‪ ,‬הוא דיבור חדש‪ ,‬וקאי על הגמלי עצמ ולא על‬ ‫רוכביה‪.‬‬

‫אליעזר לא ידע היכ לקבוע סעודתו‬ ‫ולפי דברינו‪ ,‬מבאר המהרי"ל דיסקי‪ ,‬בעת שביקשו‬ ‫מאליעזר להסב ולאכול‪ ,‬לא ידע אליעזר מה דינו‪ ,‬דעבד‬ ‫אינו יכול לזמ ע בני חורי‪ ,‬כמבואר באו"ח )קצט(‪ .‬וא כ‬ ‫א יסכימו לשידו הרי הוא משוחרר וצרי לקבוע את‬ ‫סעודתו ע האנשי אשר עמו‪ .‬וא לא יסכימו הרי הוא‬ ‫עבד‪ ,‬ואינו מצטר‪ #‬עמה לזימו‪ ,‬אלא צרי לזמ ע‬ ‫העבדי אשר אתו‪ .‬לכ אמר לה‪ ,‬לא אוכל עד א דברתי‬ ‫דברי‪ ,‬ויאמר עבד אברה אנכי‪ ,‬שלעת עתה עדיי אני עבד‪,‬‬ ‫ואיני מצטר‪ #‬עמה לזימו‪ ,‬עד אשר יוברר שתסכימו‬ ‫לשידו‪ ,‬וממילא אהיה ב חורי ומצר‪ #‬עמה לזימו‪.‬‬

‫עבד שנשתחרר אי מצטר לזימו‬ ‫מדברי המהרי"ל דיסקי זצ"ל נראה לכאורה שדעתו‪ ,‬שעבד‬ ‫שנצטר‪ #‬לסעודה ע ישראלי‪ ,‬ונשתחרר בתו הסעודה‬ ‫אינו מזמ עמה‪ .‬וא כ לכאורה הוא הדי בקט שאכל‬ ‫בערב יו הבר מצוה שלו מבעוד יו ולא ביר עד הלילה‪,‬‬ ‫לא יוכלו לצרפו ולכבדו לזמ‪ ,‬כדעת הכ‪ #‬החיי‪ ,‬ושלא‬ ‫כדעת כל האחרוני שהבאנו לעיל‪.‬‬

‫בית המדרש הגדול‬ ‫"היכל אברהם צבי" ‪ -‬נוה אחיעזר‬

‫כוס תנחומין‬ ‫לידידנו היקר מחשובי מתפללי בית מדרשנו‪,‬‬ ‫העומד לימיננו בכל עת ועונה‪ ,‬ראש וראשו לכל‬ ‫דבר שבקדושה‪ ,‬מהדיר ומאדיר תורת‬ ‫של גאוני עול‬ ‫הרה"ג מו"ה שבתי שמואל ווייס שליט"א‬ ‫יו"ר מכו "ש עול"‬ ‫ולאביו הרה"ח המפואר שליט"א‬ ‫ולכל משפחתו הרוממה‬ ‫באבלו הכבד בפטירת אמו הצוה"ח‬ ‫מרת אסתר ע"ה‬ ‫המקו ינח אתכ בתו שאר אבלי ציו וירושלי ולא‬ ‫תוסיפו לדאבה עוד‬ ‫מתפללי ביהמ"ד‬

‫ההנהלה‬

‫בית ההוראה "נוה אחיעזר"‬

‫שיעורי הדף היומי בביהמ"ד הגדול "היכל אברהם צבי"‬

‫בנשיאות מרן גאב"ד נוה אחיעזר שליט"א‬

‫לפנות בוקר ע"י הגרי"י ווייס שליט"א‪:‬‬

‫רח' נחשוני ‪ ,7‬בחצר ביהמ"ד "היכל אברהם צבי"‬

‫שעות קבלת קהל‬

‫בימים א‪ -‬ה‬

‫בוקר‪ 8:45 – 8:15 :‬אחה"צ‪ :‬מזמן הדה"נ במשך שעה‬ ‫טל' ‪ .03-6747754‬בשאר שעות היום סל' ‪052-7625793‬‬

‫בימים א‪-‬ו בין השעות ‪6:00-7:00‬‬ ‫לפנות ערב – ע"י הגר"ג הנפלינג שליט"א‪:‬‬ ‫בימים א‪-‬ה ובשב"ק שעה ורבע לפני זמן הדה"נ‬ ‫בערב – ע"י הגר"צ גריינמן שליט"א‪:‬‬ ‫בימים א‪-‬ה בין השעות ‪ .7.15-8.15‬ביום ו' בשעה ‪ ,4.00‬בש"ק בשעה ‪5.00‬‬

‫לתרומות והנצחות נית לפנות בטל'‪ .0527686794 :‬לקבלת העלו בדוא"ל‪ ,‬נא לשלוח בקשה ל‪[email protected] :‬‬