דבר תורה כי תבוא

‫בס"ד‬

‫בפרשתנו בפסוק יב (כִי תְכַלֶה לַעְשֵר אֶת כָל מַעְשַר תְבואתְךָ בַשָנָה הַשְלִישִת‬ ‫שְנַת הַמַעֲשֵר וְנָתַתָה לַלֵוִי לַגֵר לַיָתום וְלָאלְמָנָה וְאכְלו בִשְעָרֶיךָ וְשָבֵעו)‬ ‫אנו נפגשים עם הדין ההלכתי שנקרא ביעור מעשרות שעניינו הוא – הוצאה‬ ‫מהבית‪ ,‬בסוף כל שנה שלישית משנות המעשר‪ ,‬של כל המעשרות (מעשר ראשון שני‬ ‫ועני) שלא נעשה בהם דינם עד עתה‪ ,‬כלומר שלא ניתנו לכהן או ללוי או לעני‪ ,‬ושהו‬ ‫בביתו של האדם‪ .‬ובפסוקים שבאים אחריו עד פסוק טו אנו קוראים על אותו וידוי‬ ‫מעשרות שנאמר בפה ע"י מבער המעשרות שמתלווה לביעור שהוזכר בפסוק‬ ‫הקודם‪( .‬וְאמַרְתָ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בִעַרְתִי הַקֹדֶש מִן הַבַיִת וְגַם נְתַתִיו‬ ‫לַלֵוִי וְלַגֵר לַיָתום וְלָאלְמָנָה כְכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶר צִוִיתָנִי לֹא עָבַרְתִי‬ ‫מִמִצְותֶיךָ וְלֹא שָכָחְתִי‪( :‬יד)לֹא אכַלְתִי בְאֹנִי מִמֶנו וְלֹא בִעַרְתִי מִמֶנו בְטָמֵא‬ ‫וְלֹא נָתַתִי מִמֶנו לְמֵת שָמַעְתִי בְקול יְדֹוָד אֱלֹהָי עָשִיתִי כְכֹל אֲשֶר צִוִיתָנִי‪:‬‬ ‫(טו)הַשְקִיפָה מִמְעון קָדְשְךָ מִן הַשָמַיִם ובָרֵךְ אֶת עַמְךָ אֶת יִשְרָאֵל וְאֵת‬ ‫הָאֲדָמָה אֲשֶר נָתַתָה לָנו כַאֲשֶר נִשְבַעְתָ לַאֲבֹתֵינו אֶרֶץ זָבַת חָלָב‬ ‫ודְבָש‪):‬‬ ‫אם אנו מתבוננים קצת בפסוקים אלו‪ ,‬מתעוררים בפנינו שתי תמיהות שעניינם‬ ‫הוא אחד‪:‬‬ ‫תמיהה ראשונה – מדוע חכמים קראו לפרשיה זו בשם וידוי מעשרות‪ ,‬הרי וידוי‬ ‫כפי שמתבאר מביאורם של רוב הראשונים‪ ,‬עניינו הוא הודאה באשמה‪ ,‬וידוי על‬ ‫העבירות והחטאים שעשינו‪ ,‬וידוי על כך שלא שמענו בקולו של ה'‪ ,‬וידוי במשמעות‬ ‫המוכרת לנו מהימים האלו של הסליחות – "ומודה ועוזב ירוחם"‪ .‬ואילו כאן‬ ‫בפסוקים העוסקים בוידוי המעשרות‪ ,‬אנו מקבלים תמונה שונה לגמרי והפוכה‬ ‫שהרי כאן עומד האדם ומצהיר או מודיע – "(לֹא אכַלְתִי בְאֹנִי מִמֶנו וְלֹא בִעַרְתִי‬ ‫מִמֶנו בְטָמֵא וְלֹא נָתַתִי מִמֶנו לְמֵת) שמעתי בקול ה' אלוקי עשיתי ככל אשר‬ ‫ציויתני" כאן אדם אומר את שבחו ולא מתוודה על קלקלתו‪( ,‬כאן הוידוי הוא אולי‬ ‫במשמעות של הודעה או הצהרה)‪.‬‬ ‫תמיהה שניה מתעוררת בעקבות עיון במדרש המופיע בירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ה)‬ ‫על פסוק ט"ו‪" :‬רבי הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרא בוא וראה כמה גדול כוחן של‬ ‫עושי מצות (שמהפכין את הקללה לברכה) שכל השקפה שבתורה ארורה וזה בלשון‬ ‫ברכה"‪ .‬ויש לשאול הרי כאן בפרשת וידוי המעשרות קראנו על כך שאדם מצהיר על‬ ‫כך שקיים את כל חובותיו בענין המעשרות – "ככל מצותך אשר ציויתני‪ ,‬לא עברתי‬ ‫ממצוותיך ולא שכחתי"‪ ,‬ואם כן זכאי הוא לברכה ולהשקפה טובה‪ ,‬ומהי הקללה‬ ‫שבמעשיו‪ ,‬שנהפכה לברכה?‬ ‫היה ניתן לבאר שמחמת מעשים אחרים שלא היו מתוקנים‪ ,‬נתחייב בקללה‪ ,‬ובאה‬ ‫מצוות המעשר וממתקת את הדין ואף מחילה עליו ברכה‪ ,‬אלא שלשונם של חכמים‬ ‫אינה נוחה על פי פירוש זה (שהרי לשון היפוך משמעו היפוך של ‪ 180‬מעלות וכפי שרואים‬ ‫למשל ב"נהפוך הוא" של פורים – שגזירתו של המן להשמיד להרוג ולאבד את היהודים לא בוטלה‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא נהפכה לכך שעם ישראל קם על אויביו‪ ,‬עמד על נפשו והרג ואיבד את כל חיל עם‬ ‫ומדינה הצרים אותם)‪ ,‬שהרי כאן מדובר על כך שעצם קיום מצוות המעשרות היה‬

‫אמור להביא עלינו קללה אלא שהם נהפכו לברכה והדברים כמובן מתמיהים‪..‬‬ ‫שתי התמיהות האלו מתבהרות בפירושו של הספורנו לפרשה זו‪ .‬הוידוי שאמור‬ ‫כאן באמת עניינו הודאה והכאה על חטא‪ ,‬וכענין וידוי האמור בכל מקום‪ .‬וידוי זה‬ ‫נדרש כאן ככפרה על חטא העגל‪ ,‬וחובת המעשרות היתה ראויה להביא קטרוג‬

‫ומארה על ישראל‪ ,‬אלא האופן שבה נעשתה המצווה‪ ,‬הפכה את הרעה לטובה‪ .‬וזו‬ ‫לשון הספורנו‪:‬‬ ‫"בערתי הקודש מן הבית" – בחטאינו ובעוונות אבותינו‪ ,‬הוסרה העבודה‬ ‫מהבכורות‪ ,‬אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות‪ ...‬וזהו 'וידוי מעשר'‬ ‫שהזכירו רבותינו ז"ל‪...‬‬ ‫"יאמר אם כן‪ :‬מודה אני‪ ,‬כי גדול עווני‪ ,‬שגרמתי לבער הקודש מן הבית‪.‬‬ ‫ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו במצוותיך‪ ,‬אני מתפלל‪ :‬שתשקיף השקפה‬ ‫לטובה‪ ,‬במקום ההשקפה לרעה הראויה לעווני"‪.‬‬ ‫שעד של חטאו ישראל בעגל‪ ,‬היה כל בית מעמיד את בכורו לכהן‪ ,‬הוא היה מקריב‬ ‫את קרבנות הבית‪ ,‬והוא היה נוטל מהם את תרומותיהם ומעשרותיהם‪ .‬נמצא איפוא‬ ‫שהתרומות והמעשרות ראויות היו מעיקרן‪ ,‬להיוותר בתוכו של בית‪ ,‬ולהימסר‬ ‫לגדול הבית‪ ,‬לבכור‪ .‬אבל משחטאו ישראל בעגל‪ ,‬איבדו את מעלתם‪ ,‬והוסרה מהם‬ ‫הכהונה וניתנה לבני לוי‪ ,‬ונתרוקן הבית מאותה הקדושה‪ .‬ומכאן ששעת מסירת‬ ‫המעשרות לכהנים וללווים‪ ,‬היא כשעת מזכרת עוון‪ ,‬ועל כן ודאי היא מזקיקה וידוי‬ ‫דברים‪.‬‬ ‫וממילא מעוררת אותה שעה‪ ,‬קטרוג גדול על ישראל‪ .‬והיא זו ה'השקפה לרעה'‬ ‫שדיברו בה חכמים‪ .‬אם כן‪ ,‬מה גרם לכך שנהפכה אותו קללה‪ ,‬אותה מזכרת עוון‬ ‫לברכה? "בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצווה"! שסרים לציוויו של מקום‬ ‫ונפרדים מיותר מחומש מן היבול‪ ,‬ועושים זאת מתוך שמחה‪ ,‬וכפי שמביא כאן רש"י‬ ‫על הפסוק "עשיתי ככל אש ציוויתני – שמחתי ושימחתי בו" – שמחתי בעצם קיום‬ ‫רצונך‪ ,‬ושימחתי אחרים בקבלת המעשרות‪ .‬אם כן אע"ג שבעצם עשית המצווה אנו‬ ‫מזכירים את עוונתינו‪ ,‬מכל מקום כיון שהציות לציוויו של הקב"ה נעשה מתוך‬ ‫שמחה – דבר זה גובר על כל החשבונות והקללה נהפכת לברכה‪.‬‬ ‫לפי היסוד הנ"ל שהתחדד לנו שבכוח עשיית מצווה מתוך שמחה ניתן להפך קללות‬ ‫לברכות‪ ,‬ניתן להסתכל על המשך הפרשה (העוסקת ברובה באותם צ"ח קללות‬ ‫הבאים על מי שלא יעשה את דברי התורה הזאת) בהסתכלות יותר מעודדת‪ .‬ובאמת‬ ‫אנו מוצאים בספרי הפנימיות והחסידות שכתבו שבעצם הקללות המוזכרים‬ ‫בפרשה טמונים דווקא ברכות גדולות לעם ישראל‪ .‬המקור לאותם ספרי פנימיות‬ ‫הוא הזוהר חדש על פרשת תבוא‪( :‬לצטט מילקוט מעם לועז עמ' תתרעה)‬ ‫אך כאמור לעיל‪ ,‬כדי שנזכה לכך שדווקא הברכות הטמונות בקללות הכתובות יחולו‬ ‫עלינו ולא הקללות ח"ו‪ ,‬יש לקיים את כל דברי התורה הזאת מתוך שמחה‪ ,‬וכפי‬ ‫שניתן לדייק מהפסוק שנמצא בסוף פרשת הקללות(כח‪ ,‬מז) "תַחַת אֲשֶר לֹא‬ ‫עָבַדְתָ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְשִמְחָה ובְטוב לֵבָב מֵרֹב כֹל" והביטוי "תחת אשר"‬ ‫מופיע כמה פעמים במקרא ועניינו 'הפך הדבר'‪ ,‬ואם כן כך גם הדבר בענייננו כל‬ ‫העונשים האלה יכולים לבוא עלינו ח"ו אם לא נקיים את דברי התורה הזאת‬ ‫בשמחה של מצווה‪ ,‬אולם גם לצד השני יש לומר שאם כן נעבוד את ה' מתוך שמחה‪,‬‬ ‫לא רק שנימלט מהקללות ותכלה שנה וקללותיה אלא שגם נזכה לברכות הטמונות‬ ‫בהם‪.‬‬