Wisconsin

‫"עדויות בגוף ראשון"‬ ‫עדויות מפי משתתפים בתוכנית וויסקונסין בישראל‬

‫מוגש בפני פרופ' גייל אוסלנדר‪ ,‬עו"ד אורלי ביטי וגב' עינת פישביין‬ ‫מרץ ‪2009‬‬

‫"כשאני מדבר איתך‬ ‫באופן קר וכללי‪,‬‬ ‫במילים יבשות ביותר‬ ‫ומבלי להביט בך‬ ‫(עושה רושם שאינני מכיר אותך‪,‬‬ ‫בטבעך ובקשייך המיוחדים)‬ ‫הריני מדבר רק‬ ‫כמו המציאות עצמה‬ ‫(מפוכחת‪ ,‬לא משוחדת על ידי טבעך המיוחד‪,‬‬ ‫שבעה מקשייך)‬ ‫שדומני שאינך מכיר אותה כלל"‬ ‫ברטולד ברכט‬

‫נייר קצר זה מציג את סיפורם האישי של ארבעה עשר משתתפים בתוכנית "אורות לתעסוקה"‪ ,‬גלגולה‬ ‫החדש של תוכנית וויסקונסין‪ ,‬בחדרה ובירושלים‪.‬‬ ‫זהו מספר קטן של מקרים‪ ,‬מתוך האלפים אשר משתתפים בתכנית‪ .‬היות שמשתתפים אלה הגיעו למוקדי‬ ‫הזכויות של עמותות‪ ,‬הם מיצגים אזרחים אשר נתקלו בקשיים אל מול התכנית מצד אחד‪ ,‬אך גם כאלה‬ ‫אשר הינם חזקים מספיק על מנת לנסות ולעמוד על זכויותיהם מהצד השני‪.‬‬ ‫העדויות מתארות מקרים בהם בולטת אי התאמת התכנית למצב האישי‪ ,‬ו‪/‬או המשפחתי ו‪/‬או התרבותי‬ ‫של המשתתפים והמשתתפות‪ .‬עוד מתארות העדויות הכשרות לקויות‪ ,‬עבודות שאינן מאפשרות קיום‬ ‫בכבוד‪ ,‬פגיעה בזכויות‪ ,‬ויחס מזלזל ומבזה של היועצים‪ ,‬המועסקים על ידי החברות הפרטיות המפעילות‬ ‫את התוכנית‪.‬‬

‫אין כוונה שעדויות אלה יהוו בסיס לבחינה 'אוביקטיבית' ו'מקצועית' של איכות התכנית אורות לתעסוקה‬ ‫בישראל ושל הישגיה‪ .‬עם זאת‪ ,‬ובנוסף למספרים ולנתונים אשר נאספו אודות התכנית‪ ,‬ברור לכל כי תכנית‬ ‫כוללת‪ ,‬אשר מטרתה שיפור נסיבות החיים של האזרחים‪ ,‬חייבת לקחת בחשבון את התחושות‪,‬הרגשות‪,‬‬ ‫והפרשנויות האישיות שהיא מעוררת‪ ,‬שהן חלק מהשפעותיה על חיי האנשים המשתתפים בה‪.‬‬

‫‪3‬‬

‫עדות שנמסרה בפני הוועדה‬ ‫שמי דלאל אבו שהאב‪ ,‬אם חד הורית לחמישה ילדים‪ ,‬בת ‪ ,42‬מערערה‪.‬‬ ‫אני משתתפת בתכנית במרכז אג'נס בחדרה‪.‬‬ ‫אני גרה בשכירות בערערה‪ ,‬עם חמשת ילדי‪ ,‬בני שנתיים וחצי‪ ,‬ארבע וחצי‪ ,‬חמש וחצי‪ ,‬שמונה ותשע‪ .‬כל‬ ‫הילדים נמצאים במסגרות‪.‬‬ ‫נשלחתי על ידי אג'נס לעבודה של שלושים שעות בשבוע‪ ,‬המחולקות על פני שלושה ימים – עשר שעות‬ ‫ביום‪ .‬אני מרוויחה ‪ ₪ 150‬ביום – פחות משכר מינימום‪ .‬אם לא נותנים לי שלושים שעות בעבודה‪ ,‬אני‬ ‫צריכה להשלים את השעות באג'נס‪.‬‬ ‫אני יוצאת מהבית לעבודה ב‪ 5:30 -‬בבוקר‪ ,‬וחוזרת ב‪ 19:00 -‬בערב‪ .‬את הילדים אמרו לי להשאיר עם‬ ‫מטפלת‪ ,‬ונתנו לי מישהי אחרת מאג'נס‪ ,‬שהעבודה שלה תהיה לטפל בילדים שלי כשאני יוצאת לעבוד‪.‬‬ ‫האישה שטיפלה לי בילדים לא הייתה עם הכשרה לטפל בילדים‪ ,‬הילדים לא ראו בה דמות סמכותית‪,‬‬ ‫והיא לא יכלה להשתלט עליהם‪ .‬תוך שלושה חודשים הוחלפו לי שלוש מטפלות‪.‬‬ ‫אחרי כמה זמן פניתי למרכז זכויות בחדרה‪ ,‬שם המליצו לי להגיש ערר בנושא‪ .‬אחרי שסיפרתי ליועצת‬ ‫שהלכתי לבקש עזרה‪ ,‬הוציאו אותי מהעבודה והחזירו אותי לשירות בקהילה בבאקה אלגרבייה‪ .‬אני‬ ‫יוצאת מהבית ב ‪ 7:30‬חוזרת ב ‪ 12:30‬מפזרת את הילדים ומחכה להם בחזרה‪ ,‬הסידור הזה טוב לי‪ ,‬וכל‬ ‫עוד זה כך‪ ,‬מבחינתי זה בסדר ‪.‬‬ ‫אני רוצה לעבוד‪ ,‬אבל בעבודה שמתחשבת במצבי האישי‪ ,‬ושתאפשר לי גם לתפקד כאימא בבית‪.‬‬

‫‪4‬‬

‫עדות שנמסרה בפני הוועדה‬ ‫שמי הדראל רחמים‪ ,‬בן ‪ ,34‬נשוי ‪ ,6+‬מתגורר בירושלים‪.‬‬ ‫משתתף בתוכנית מנובמבר ‪ 2007‬במרכז אמין בירושלים‪.‬‬ ‫עבדתי כטכנאי קירור ומיזוג אויר עד שהייתה לי פריצת דיסק שהקשתה עלי לעבוד עבודה פיזית‪ .‬אני לא‬ ‫אוהב לשבת בבית‪ ,‬כך שמיד חיפשתי משהו אחר לעבוד בו‪ .‬כל עבודה שיכלתי עשיתי‪ .‬אך מצבי הבריאותי‬ ‫התדרדר‪ .‬אשתי ואני הולכים לראיונות עבודה הרבה ופשוט לא מצליחים לקבל עבודה‪ .‬כאשר שומעים‬ ‫בראיון שיש לנו ‪ 6‬ילדים‪ ,‬לא רוצים לקבל אותנו‪ ,‬ואם אנחנו מתקבלים לעבודה מסוימת‪ ,‬סימן שאין לה‬ ‫דורשים‪ -‬כך שיש בעבודה הזו עוקץ‪.‬‬ ‫בכל פעם שהגעתי לפגישה עם היועץ שלי במרכז‪ ,‬הוא דיבר אלי בזלזול‪" :‬כן כבוד הרב‪ ,‬מה יש לך היום?"‬ ‫"מה בשבילך‪ ,‬כבוד הרב?"‪ .‬ההתנהגות הזו עצבנה אותי ופגעה בי‪ ,‬אך לא אמרתי כלום כי פחדתי להסתבך‪.‬‬ ‫אני עובד במשרה חלקית‪ ,‬שלוש שעות ביום‪ ,‬והשלמתי שעות השתתפות בתוכנית‪ .‬אני מרוצה מאד‬ ‫מהעבודה ולאט לאט אני מגדיל את שעות העבודה שלי‪.‬‬ ‫יום אחד היועץ התעסוקתי שלי החליט לשלוח אותי לקורס במיקום המרוחק מאד ממקום עבודתי בכדי‬ ‫להשלים שעות‪ .‬הסברתי לו שזמן הנסיעה הרב והנוכחות בקורס יכולים לבוא על חשבון שעות עבודה‪ .‬והרי‬ ‫זו היא המטרה של התוכנית‪ -‬שאנחנו נעבוד‪ .‬אחרי שכנועים‪ ,‬היועץ החליט שבמשך חודש אנהל רישום‬ ‫מדויק של שעות העבודה כך שאם הקורס יבוא על חשבונה‪ ,‬לא אצטרך להגיע לקורס‪ .‬וכך היה‪ .‬ראיתי‬ ‫מהרישום שלי שאני לא יכול להגיע לקורס וגם להיות בעבודה‪ .‬אך היועץ התעקש שאני יכול ושאני צריך‪.‬‬ ‫אחרי חודש‪ ,‬כאשר הגעתי לפגישה עם היועץ ולתת לו את הדיווח של השעות‪ ,‬ישב היועץ שלי יחד עם ראש‬ ‫צוות היועצים‪ .‬היועץ שלי שאל את ראש הצוות "מה את האומר על הזמנים שלו?" וראש הצוות ענה "אתה‬ ‫מאמין לו?"‪ .‬אמרתי להם שאני לא בא לשקר‪ ,‬אני לא משחק ואני רוצה לעבוד‪ .‬זו ההרגשה שהם נותנים כל‬ ‫הזמן‪ -‬שכולם משקרים‪ ,‬עצלנים שלא רוצים לעבוד ולכן היועצים מתנשאים‪ .‬החלטתי שאני לא הולך‬ ‫לקורס שהוא שלח אותי אליו ואני לא מוכן לוותר על שעות עבודה שלי וניגשתי להגיש ערר על החלטת‬ ‫היועץ‪ .‬כאשר אמרתי ליועץ על החלטתי תשובתו הגסה הייתה "תרוץ כמה שיותר מהר לערר"‪.‬‬

‫‪5‬‬

‫בפעם אחרת שהגעתי‪ ,‬הייתה לפני בתור משתתפת וחיכיתי ליועץ‪ .‬כאשר נכנסתי לפגישה היועץ אמר לי "‬ ‫כבוד הרב‪ ,‬אולי ניקח את הכסא למקווה כי ישבה עליו אישה לפניך? אתם החרדים מקפידים‪ "..‬הסתכלתי‬ ‫עליו במבט שאמר‪ -‬הגזמת לגמרי הפעם והוא הסתכל עלי חזרה במבט תמים ומתלוצץ‪ .‬היועץ התקשר אלי‬ ‫מאוחר יותר כדי להתנצל‪ ,‬כי הבין מתגובות אנשים ששמעו שזאת הייתה פגיעה מוגזמת‪.‬‬ ‫בתכנית הזו צריך להיאבק ולדרוש את כל הדברים שמגיעים לך‪ .‬כדי שאני ואשתי נמלא את שעות‬ ‫ההשתתפות שלנו בתוכנית‪ ,‬הובטח שתמומן לנו מטפלת לילדים‪ .‬עד היום לא קיבלנו את התשלום עבורה‪.‬‬ ‫כדי לקבל קייטנות לילדים בקיץ‪ ,‬במסגרת חרדית המתאימה לאורח חיינו החרדי‪ ,‬היינו צריכים להגיש‬ ‫ערר‪ .‬נסיעות למרכז‪ ,‬דבר שמשתתפים אחרים מקבלים‪ ,‬לא קיבלנו במלואם‪ .‬אשתי עבדה כמה חודשים‪,‬‬ ‫ולא נאמר לה שהיא זכאית לקבל מענק התמדה בעבודה‪.‬‬ ‫התוכנית מכניסה את המשתתפים למתח‪ ,‬דבר שאחר כך נכנס ומשפיע על אורח החיים בבית‪ .‬ההרגשה‬ ‫היא שצריך מרפקים ועור של פיל כדי לשרוד את ההשתתפות בתוכנית הזו בשלום‪.‬‬ ‫לנו אין כוחות לזה‪ .‬אשתי ואני החלטנו לוותר על ההשתתפות בתוכנית ולהמשיך לחפש עבודה בכוחות‬ ‫עצמנו‪.‬‬

‫עדות שנמסרה בפני הוועדה‬ ‫שמי עלאא אבו ג'מעה‪ ,‬בן ‪ ,32‬נשוי‪ ,‬תושב מזרח ירושלים‪.‬‬ ‫משתתף בתוכנית ויסקונסין מאפריל ‪ 2008‬במרכז חברת אמין בירושלים‪.‬‬ ‫לקראת השתתפותי בתוכנית הייתי מאוד אופטימי‪ ,‬שמעתי על הרציונאל העומד מאחורי התוכנית‪-‬‬ ‫הכשרה מקצועית העוזרת לאנשים למצוא עבודה‪ ,‬רעיון שנשמע לי מאוד טוב ונכון‪ .‬הציפייה הייתה‬ ‫שבמסגרת תוכנית זו אני אצליח למצוא עבודה המתאימה למצבי הבריאותי ולהכשרתי האקדמאית‬ ‫והמקצועית‪ .‬עם הזמן התבדיתי וגיליתי שהמציאות במרכז הייתה מאוד רחוקה מהתיאוריה‪.‬‬ ‫שבעה חודשים לאחר תחילת השתתפותי בתוכנית הופניתי לוועדת אבחון מקצועית‪,‬הוועדה קבעה‬ ‫שביכולתי לעבוד‪ 4-‬שעות ביום (‪ 20‬שעות בשבוע)‪ ,‬איני יכול לשאת יותר מ‪ 3-‬ק"ג‪ ,‬והעבודה אמורה להיות‬ ‫בישיבה‪ .‬עם החלטה זו של הוועדה פניתי ליועץ שלי בזמנו‪ ,‬התגובה הייתה התעלמות מוחלטת מההחלטה‪,‬‬ ‫הוא אמר לי בפירוש שהוא יבחר לעשות מה שהוא רואה נכון לעשות ושהחלטת הוועדה אינה קובעת כלום‬ ‫בשבילו‪ .‬התוכנית האישית שלי הייתה תוכנית מלאה (התייצבתי כל יום משעה ‪ )08:30-14:30‬ומאז הוא‬ ‫התחיל לשלוח אותי לכל מיני עבודות שלא תואמות את מצבי הבריאותי‪ :‬אני סובל מבעיות בכלי דם‪,‬‬ ‫ברגליים ובעמוד השדרה‪ .‬בניסיון להשפיע על גורלי ניסיתי לשלוח כל מיני מכתבים לגורמים שונים‪:‬‬ ‫מנהלת מרכז "אמין"‪ ,‬המנהלת במשרד התמ"ת ועוד‪ .‬הפניות לא הניבו שום תוצאות‪ ,‬לצערי הרב‪ ,‬כך‬ ‫שהמשכתי להתייצב בשעות שנקבעו לי במסגרת התוכנית האישית‪.‬‬ ‫הקורסים הנלמדים בתוכנית אינם מועילים ואינם עוזרים לקראת עבודה‪ .‬כאשר פניתי ליועצת במכללת‬ ‫'נס' בהר חוצבים‪ ,‬בבקשה שתתן לי ללמוד קורס מקצועי של סוכני ביטוח היא סירבה לתת‪ ,‬למרות‬ ‫שמלכתחילה אני עברתי אליה כי היא הבטיחה לי קורס זה‪ .‬ההרגשה שלי הייתה שהיא רצתה להרוויח על‬ ‫חשבוני‪ .‬בשנה אחרונה שלי ב "אמין" אני למדתי את אותם קורסים כמה פעמים‪ ,‬דבר שגרם לי להרגיש‬ ‫שמזלזלים ביכולותיהם של אנשים‪ .‬למה אני צריך ללמוד את אותם תכנים כמה פעמים? זאת לא ההכשרה‬ ‫‪6‬‬

‫המקצועית והלימודית שאליה ציפיתי בהתחלה‪ .‬נשלחתי לקורסים שלדעתי אני לא צריך ללמוד בכלל‬ ‫ושאינם רלוונטיים עבורי‪ ,‬אני מדבר ומבין עברית ברמה מאוד טובה ולכן מן הראוי לא לשלוח אותי‬ ‫לקורס של עברית למתחילים!‪ .‬יש לי תואר אקדמאי במינהל עסקים מאוניברסיטת ניובורט בארצות‬ ‫הברית‪ ,‬דיפלומה במינהל עסקים מהמכללה למינהל בירושלים ותעודת הכשרה מקצועית בנושא ניהול‪-‬‬ ‫שיווק‪-‬מכירות ממכללת אפיק בתל‪-‬אביב ‪ .‬רקע אקדמאי זה שיש לי מן הסתם אומר שלא צריך לשלוח‬ ‫אותי לקורס מחשבים בסיסי ביותר‪.‬‬ ‫התייחסות מזלזלת זו‪ ,‬בהתווסף להתנהגות לא מכבדת ומעליבה מצד היועצים מביאים אותי למסקנה‬ ‫שתכליתה היחידה של תוכנית זו היא רק להיטיב עם אותה חברה פרטית המפעילה את התוכנית‪ .‬הנחת‬ ‫הבסיס המכתיבה את דרך ההתנהלות היא שאנשים הם עצלנים ולא רוצים לעבוד‪ .‬האם בשביל לעבוד אני‬ ‫צריך ללמוד את אותם תכנים כמה פעמים בשנה? והאם אני צריך להשלים עם יחס מעליב של יועצים‬ ‫ומרצים? ובכלל האם מצאתי עבודה התואמת את מצבי הבריאותי וסירבתי לעבוד? התשובה היא בפירוש‬ ‫לא!‬

‫עדות שנמסרה בפני הוועדה‬ ‫שמי שלומית יעקובי‪ ,‬אם חד הורית לשני ילדים‪ ,‬בת ‪ ,51‬מחדרה‪.‬‬ ‫השתתפתי בתכנית במרכז אג'נס בחדרה‪.‬‬ ‫בתור מישהי שהשתתפה בתכנית עד לפני שנה וחצי‪ ,‬ברצוני לשתף אתכם במצבי האישי ובמצבי היום‪.‬‬ ‫אני בת ‪ ,51‬אם חד הורית לילד בן ‪ 17‬וילדה בת ‪ ,7‬אותם אני מגדלת בכוחות עצמי ללא כל עזרה‪.‬‬ ‫כשנכנסתי לתוכנית ויסקונסין עבדתי בשיווק טלפוני‪ .‬כשהגעתי לוויסקונסין וראו את התיק שלי‪ ,‬אמרו לי‬ ‫היועצים "את יכולה לעבוד בעבודה יותר טובה" והפעילו עליי לחץ גדול להתפטר‪ ,‬כי הם ימצאו לי ג'וב טוב‬ ‫יותר‪ .‬לבסוף נכנעתי והתפטרתי‪.‬‬ ‫נשלחתי לחברה לשיווק טלפוני‪ ,‬שם הייתי בהכשרה שבוע‪ ,‬ואח"כ עבדתי שם ארבע חודשים‪ .‬אחרי ארבע‬ ‫חודשים פיטרו אותי כי לא הצלחתי לעמוד ביעדים הכספיים של המכירות‪ ,‬יעדים שהיו מאוד גבוהים‪ .‬אז‬ ‫בשביל העבודה הזו‪ ,‬שלא הצלחתי לעמוד ביעדים שלה‪ ,‬ויתרתי על עבודה שהייתי בה זמן ממושך והצלחתי‬ ‫בה‪ .‬בסופו של דבר נשארתי בלי כלום‪ .‬לאחר מכן לא נשלחתי לשום ראיון עבודה ולא הוצעה לי שום‬ ‫עבודה אחרת‪.‬‬ ‫הנני בחורה שעבדה בחיים שלה לסירוגין קרוב ל‪ 30 -‬שנה‪ .‬ומאז שעזבתי את עבודתי בשיווק טלפוני של‬ ‫ביטוחים‪ ,‬לבקשת היועץ‪ ,‬ועד היום לא מצאתי עבודה‪ .‬בתוכנית ויסקונסין שלחו אותי לשירות בקהילה‬ ‫והעבירו אותי קורסים של נימוסים והליכות ומחשבים שידעתי‪.‬‬ ‫אני שולחת קורות חיים מזה שנה וחצי באינטרנט ובפקסים לכל מקום עבודה שנראה לי מתאים‬ ‫למגבלותיי‪ ,‬ומפאת גילי ומצבי המשפחתי אני לא מוצאת שום עבודה‪ .‬שלחתי קורות לחיים למוקדים‬ ‫‪7‬‬

‫טלפונים‪ ,‬שיווק טלפוני‪ ,‬מכירות טלפוני‪ .‬ולמרות ניסיוני בתחום לא הצלחתי להגיע אפילו לראיון עבודה‬ ‫אחד‪ .‬היום‪ ,‬בדיעבד‪ ,‬אני יודעת שאם הייתי מקבלת את הכלים הנכונים הייתי עובדת היום‪.‬‬ ‫בימים אלה אני משתתפת בקורס להעצמה כלכלית לנשים‪ ,‬וכן בקורס מט"י ליזמות עסקית שעלותו‬ ‫נתרמה לי‪ .‬באמתחתי יוזמות רבות ועיסוקים‪ ,‬אבל בגלל המחסור שיש לי במשאבים כספיים אני לא‬ ‫מסוגלת להפוך את היוזמות הללו לתעסוקה מכניסה עבורי‪ .‬אני עושה כל שביכולתי על מנת למצוא עבודה‪,‬‬ ‫אבל ללא הצלחה‪.‬‬

‫עדות שנמסרה בפני הוועדה‬ ‫שמי נוסייבה מרזוק‪ ,‬בת ‪ ,38‬רווקה מערערה‪.‬‬ ‫אני משתתפת בתכנית בחברת אג'נס בחדרה‪.‬‬ ‫אני נמצאת בתכנית מאז שזאת התחילה – באוגוסט ‪ .2005‬מעולם לא עבדתי לפני כן בצורה מסודרת‬ ‫מחוץ לבית‪ .‬למרות שאני בתכנית כבר שלוש וחצי שנים‪ ,‬מעולם לא הצליחו למצוא לי עבודה‪ ,‬ושלחו אותי‬ ‫רק למעט ראיונות‪ ,‬שלושה עד כמה שאני זוכרת‪.‬‬ ‫שניים מהראיונות היו לחברות תקשוב בנתניה ובחדרה‪ .‬לשניהם לא התקבלתי‪ ,‬ואני לא יודעת למה‪ .‬היה‬ ‫גם ראיון אחד‪ ,‬אותו לא אשכח לעולם‪ ,‬לעבודת מלצרות ברמת החייל‪ ,‬ליד תל אביב‪ .‬נסענו לשם ארבעה‬ ‫משתתפים מהכפר‪ ,‬שני גברים ושתי נשים‪ ,‬בהסעה מאורגנת שסידרו לנו מאג'נס‪ .‬מי שראיין אותנו אמר‬ ‫לנו שהוא לא רוצה אותנו‪ ,‬כי הוא רוצה מלצרים צעירים‪ .‬כשנהג ההסעה התקשר לאג'נס ואמר להם את‬ ‫זה‪ ,‬הם אמרו לו להשאיר אותנו שם‪ ,‬בכביש‪ ,‬ושנחכה לאוטובוס‪ ,‬למרות שזה היה מקום ממש לא טוב‬ ‫לחכות בו‪.‬‬ ‫בגלל שלא מצאו לי עבודה‪ ,‬שלחו אותי להכשרות של 'כישורי חיים' וגם עשיתי הרבה התנדבות‪ ,‬שזה כמו‬ ‫עבודה במשרה מלאה‪ ,‬אבל בלי תשלום‪ .‬עשיתי ארבעה חודשים שירות בקהילה בבית ספר‪ ,‬שם אני ועוד‬ ‫הרבה אנשים היינו צריכים למיין אבנים ולעשות מוזאיקות‪ .‬אחר כך שלחו אותי לחודש לעבוד בגן‪ ,‬בתור‬ ‫סייעת‪ .‬הכי גרוע היה כששלחו אותי לשער מנשה‪ ,‬שזה בית חולים לחולי נפש‪ .‬שם הייתי צריכה לעבוד עם‬

‫‪8‬‬

‫החולים ב"מעש"‪ ,‬שזה עבודה בייצור‪ .‬פחדתי מאוד מהחולים‪ .‬אחד רצה לחבק אותי‪ ,‬אחר לנשק אותי‪,‬‬ ‫מישהו גם תקף אותי‪ ,‬ואז התלוננתי אצל היועצת‪ ,‬שאיימה עליי בסירוב עם אעזוב‪ .‬הייתי שם חודשיים‪.‬‬ ‫באוגוסט ‪ 2007‬עברתי למסלול מיוחד של פעם בחודש‪ .‬אחרי כמה זמן היועצת החליטה שאני חייבת‬ ‫להתייצב בשמונה בבוקר‪ .‬כדי להגיע לחדרה בשמונה‪ ,‬אני צריכה לצאת מהבית שלי בערערה בשעה חמש‪,‬‬ ‫כי אין אוטובוסים אצלנו‪ ,‬ואני גרה בקצה הכפר‪ ,‬וצריכה ללכת הרבה כדי להגיע לכביש‪ .‬היא אמרה שאני‬ ‫צריכה להיות בשמונה‪ ,‬כדי שאתרגל לעולם העבודה‪ ,‬והרגשתי שהיא מנסה להעניש אותי‪.‬‬ ‫עכשיו חזרתי להשתתף בתכנית‪ ,‬ואני שוב בהכשרה‪ .‬אני עושה הכשרה של ניהול אישי‪ ,‬שאמורה ללמד‬ ‫אותי איך לנהל את עצמי ואיך לצאת לעבודה‪.‬‬

‫אני ס‪.‬ר‪ ,‬בן ‪ ,46‬נשוי ואב ל‪ 7 -‬ילדים‪ ,‬תושב מזרח ירושלים‪.‬‬ ‫משתתף בתוכנית במרכז אמין בירושלים‪ ,‬למשך חודשיים‪ ,‬כי אני מעל גיל ‪.45‬‬ ‫אני סובל מאסתמה קשה (צריך לקבל חמצן על בסיס קבוע)‪ ,‬יש לי פלטינות בגב ואני נעזר במקל הליכה‪.‬‬ ‫עקב ניתוח‪ ,‬קיבלתי נכות זמנית ובתחילת נובמבר‪ ,‬משפגה הנכות הזמנית חזרתי לקבל הבטחת הכנסה‬ ‫ולשם כך התייצבתי בחברת אמין (המפעילה את תכנית ויסקונסין בירושלים)‪ .‬היות שהייתי מעל לגיל ‪45‬‬ ‫חזרתי לאמין לתקופה של חודשיים בלבד‪.‬‬ ‫בשל בעיות האסתמה שלי אושפזתי שוב בבית החולים ביקור חולים‪ ,‬ולכן הפסדתי ימי התייצבות‬ ‫בתוכנית‪ .‬עוד בזמן שהיתי מאושפז‪ ,‬העברתי את אישורי המחלה שלי בעזרת קרוב משפחה‪ ,‬אולם‬ ‫האישורים לא התקבלו‪ .‬היועצת התעסוקתית שלי התקשרה אלי ואיימה שאם אני לא אגיע בעצמי להביא‬ ‫את אישורי המחלה ‪ ,‬תישלל ממני הקצבה החודשית בתואנה של היעדרות לא מאושרת‪ .‬מתוך פחד‬ ‫שישללו את הקצבה‪ ,‬שהיא מקור ההכנסה היחיד לפרנסת משפחתי‪ ,‬נאלצתי לצאת מבית החולים במהלך‬ ‫ימי האשפוז‪ ,‬ובעודי מחובר לעירוי הגעתי למשרדי חברת אמין בכדי לתת להם במו ידי את אישורי‬ ‫המחלה‪ .‬בשלב זה קיבלתי קוצר נשימה‪ ,‬נזקקתי לחמצן באופן בהול‪ ,‬והיה צורך לפנות אותו באמבולנס‬ ‫לבית החולים‪.‬‬

‫‪9‬‬

‫אירוע זה החמיר מאוד את מצבי‪ ,‬כתוצאה מהאירוע התאשפזתי כ ‪ 14‬ימים רצופים בבית החולים‪ ,‬והמצב‬ ‫הבריאותי שלי הלך והדרדר‪ .‬ועד היום אני מאושפז בבית החולים וסובל מההשלכות של אירוע זה‪.‬‬ ‫למרות כל זאת‪ ,‬היועצת התעסוקתית של חברת אמין ורופא המועסק על ידי מנהלת "אורות לתעסוקה"‪,‬‬ ‫סירבו לקבל את ימי האשפוז שלי כימי מחלה מאושרים ולפיכך נשללה לי קצבת נובמבר‪.‬‬ ‫בנוסף לכך‪ ,‬ולמרות מצבי הבריאותי הקשה מאוד עדיין נדרש ממני למלא תוכנית אישית בהיקף של ‪30‬‬ ‫שעות שבועיות‪ ,‬זאת ללא שהופניתי לועדת אבחון מקצועית כפי שהתכנית מחייבת‪.‬‬ ‫תוך ליווי ע"י אנשי עמותת "סינגור קהילתי"‪ ,‬לשכת הסיוע המשפטי הגישה ערר בשמי במטרה להכיר‬ ‫באישורי המחלה שהגשתי‪ ,‬על מנת שלבסוף אקבל את קצבת הקיום שלי‪.‬‬ ‫אחרי מאמצים מרובים שזכיתי בערר‪ ,‬והוחלט שאני אמור לקבל את הקצבה שנשללה לי במשך חודשיים‪.‬‬ ‫למרות שזכיתי בערר בתאריך ‪ ,13.1.2009‬ההחלטה טרם יושמה‪ ,‬עד סוף פברואר‪ ,‬ולא קיבלתי עדיין את‬ ‫הקצבה של שלושה החודשים שעברו‪ .‬אין לי ולמשפחתי ממה להתקיים‪ ,‬המצב הכלכלי שלנו מאוד קשה‪,‬‬ ‫אין לי קרובי משפחה שיעזרו לי ואני חיי על צדקות של אנשים‪.‬‬

‫שמי ל‪.‬ש‪ ,‬בת עשרים ואחת‪ ,‬גרושה עם ילדה בת שנתיים‪ ,‬מחדרה‪.‬‬ ‫אני שייכת למרכז אג'נס שבחדרה‪.‬‬ ‫אני משתתפת בוויסקונסין מאז שהבת שלי בת שנתיים‪ .‬אני גרה אצל ההורים שלי‪ ,‬שהם שניהם עובדים‪,‬‬ ‫ולא יכולים לעזור לי בטיפול בילדה‪ .‬כשהגעתי למרכז אג'נס‪ ,‬שלחו אותי לשירות בקהילה ב"לב חם"‪ ,‬שם‬ ‫עבדתי חודשיים‪ .‬היועצת לא הציעה לי עזרה בטיפול בילדה‪ .‬כך יצא שבמשך חודשיים שילמתי ‪₪ 1,200‬‬ ‫לחודש לגן עבוד הילדה‪ .‬אחרי ההוצאות לגן‪ ,‬הקצבה לא הספיקה כדי לרכוש אוכל‪ ,‬טיטולים‪ ,‬וצרכים‬ ‫בסיסיים אחרים‪.‬‬ ‫אחת הבנות שהייתה איתי בתכנית איתי המליצה לי ללכת למרכז זכויות "לב חדרה"‪ .‬הלכתי לשם והם‬ ‫אמרו לי שמגיע לי לקבל את הכסף של הגן מאג'נס‪ ,‬ושכדי לקבל את זה נגיש ערר‪.‬‬

‫‪10‬‬

‫הגשתי ערר בסיוע עו"ד מהסיוע המשפטי‪ ,‬ואחרי שהגשתי את הערר פתאום התקשרה אליי היועצת‪,‬‬ ‫ואמרה לי שהם ישלמו לי את כל הכסף של הגן‪ ,‬ושאני אבטל את הערר‪ .‬אחרי שהעו"ד אמר שזה בסדר‪,‬‬ ‫משכתי את הערר ועכשיו הם משלמים לי עבור הגן‪.‬‬ ‫גם היום‪ ,‬ולאחר שהגענו להסדר‪ ,‬הם נותנים את הכסף אחרי ה‪ 15 -‬בחודש‪ ,‬ומזל שלי שהגננת מסכימה‬ ‫לחכות‪ ,‬כי בד"כ היא מבקשת את הכסף יותר מוקדם‪.‬‬ ‫אני מאוד רוצה לעבוד‪ ,‬ולהתחיל להרוויח כסף‪ ,‬אבל הם כל הזמן שולחים אותי לעבודות שבהן אני לא‬ ‫אוכל להספיק לקחת את הילדה מהגן‪ .‬כשאני מסבירה שזה לא מתאים לי‪ ,‬אז הם אומרים שאמא שלי‬ ‫תאסוף אותה‪ .‬אבל אמא שלי עובדת ולא יכולה לאסוף אותה גם היא‪.‬‬ ‫בינתיים אני ממשיכה לעבוד בשירות בקהילה‪ ,‬תמורת קצבת הבטחת הכנסה‪.‬‬

‫אני ד‪.‬ר‪ ,‬נשוי ואב ל‪ ,3-‬תושב מזרח ירושלים‪.‬‬ ‫משתתף בתוכנית במרכז אמין בירושלים‪.‬‬ ‫אני סובל ממספר בעיות רפואיות‪ :‬בעיות בכליות עקב מחלת הסוכרת (אני מקבל אינסולין)‪ ,‬עברתי ניתוח‬ ‫אחד בגב ואני עתיד לעבור ניתוח דומה נוסף‪ .‬יתרה מזאת בני בן השש‪ ,‬סובל מאוטיזם‪ .‬אני מתייצב‬ ‫בחברת אמין בכדי לקבל את קצבת הבטחת ההכנסה‪ ,‬בעודי ממתין‪ ,‬מזה חמישה חודשים‪ ,‬להכרעת‬ ‫הועדה לקביעת נכות של הביטוח הלאומי בענייני ובעניין בני‪ .‬כל עוד לא הוכרה נכותי ונכות בני‪ ,‬אני מחויב‬

‫‪11‬‬

‫למלא תוכנית אישית בהיקף של ‪ 30‬שעות שבועיות‪ ,‬וזאת למרות בקשות חוזרות ונשנות להפחתת שעות‬ ‫ולפגישה עם ועדת אבחון מקצועית‪.‬‬ ‫בחודש אוגוסט הגישה לשכת הסיוע המשפטי ערר בשמי‪ ,‬על כך שהיועצת דחתה את הבקשות שלי להפחית‬ ‫מהיקף התכנית האישית שנקבעה לי‪ .‬מועד הדיון בערר נדחה שלוש פעמים בטענה כי חברת אמין לא‬ ‫הגישה כתב תשובה‪.‬‬ ‫בתשובה לפניות שהגשתי עם עמותת סנגור קהילתי‪ ,‬קבעה וועדת הערר כי עלי לפנות לרופא מטעם מנהלת‬ ‫התכנית‪ ,‬היושב במרכז של "אמין" בכדי לקבל את החלטת הביניים‪ .‬בנובמבר קיבלתי תשובה מועדת‬ ‫הערר‪ ,‬על פיה התקבלה החלטת ביניים של רופא המנהלת‪ ,‬והוא ממליץ על הפחתת שעות התכנית האישית‬ ‫לשעה בשבוע בלבד‪ ,‬עד לקיום ועדת אבחון מקצועית‪ .‬כתבנו מכתב ליועצת התעסוקתית ב"אמין" שטענה‬ ‫שהיא לא יודעת על כך דבר‪ .‬למרות פניות חוזרות ונשנות לכל גורם אפשרית אני‪ ,‬והעמותה לא הצלחנו‬ ‫לקבל עותק של ההחלטה – כך שבפועל המשכתי למלא תכנית אישית של ‪ 30‬שעות שבועיות‪.‬‬ ‫במכתב של חברת "אמין" בנושא ניסתה החברה להתנער מאחריות וטענה כי אין ביכולתה להפחית שעות‬ ‫וכי הסמכות היא בידי "מנהלת אורות לתעסוקה" בלבד‪ .‬מה שאומר שאין לי אפשרות לערער על התכנית‬ ‫האישית שעדיין עומדת על ‪ 30‬שעות‪.‬‬ ‫בראשית חודש דצמבר‪ ,‬נפגשתי סוף סוף עם ועדת אבחון מקצועית שקבעה כי אני יכול למלא תכנית‬ ‫אישית של ‪ 20‬שעות שבועיות‪.‬‬ ‫אחרי המאמצים הרבים והניסיונות החוזרים‪ ,‬ועד שהגעתי לסף הייאוש ‪ ,‬התקיים דיון בועדת ערר וזכיתי‬ ‫בערר! והוחלט כי יורידו לי את שעות ההשתתפות מ‪ 30-‬ל‪ 20-‬ועם מגבלות מסוימת ‪.‬‬ ‫רופא ועדת הערר הציע לי לפנות לגמלת נכות כי הוא התרשם שיש לו בעיות בריאותיות קשות ומורכבות‪.‬‬ ‫הוועדה כתבה כי אכן‪ ,‬כל גוף אמר לי משהו אחר‪ ,‬כך שמלאתי תוכנית אישית עם שעות רבות יותר‬ ‫מיכולתי הגופנית‪ ,‬ושנגרם לי בלבול ועוול נפשי‪.‬‬ ‫למרות העובדה שזכיתי בערר‪ ,‬החלטת הוועדה להפחית לי שעות והכרתה בסבל שנגרם לי והמכשולים‬ ‫שנתקלתי בהם‪ ,‬אך עכשיו אני נתקל בבעיות ביישום החלטה זו‪ .‬היועצת שלי מסרבת ליישם את ההחלטה‬ ‫של הוועדה‪ .‬ואני ממשיך להתייצב כרגיל ומצבי הבריאותי הולך ומדרדר‪ .‬רופא המשפחה אמר לי אם אני‬ ‫ממשיך להתייצב שמה אני אסכן את בריאותי‪ ,‬דבר אשר יגרום בסופו של דבר לשיתוק‪.‬‬

‫שמי ג‪.‬כ‪ ,‬בת ‪ ,32‬רווקה עם ילד בן שבע מפרדס חנה‪.‬‬ ‫‪.‬אני משתתפת בתכנית בחברת אג'נס בחדרה‬

‫‪12‬‬

‫אני בתכנית וויסקונסין מאז שהיא נפתחה‪ .‬אני פניסטית במקצועי‪ ,‬מאוד רוצה לעבוד‪ ,‬ומוכנה לעבוד בכל‬ ‫עבודה‪ .‬עבדתי בבית אריזה‪ ,‬עם קשישים‪ ,‬ובניקיון‪ .‬גם כששלחו אותי לעבוד בקניון בניקיון‪ ,‬כך שכל מי‬ ‫שמכיר אותי יראה אותי מנקה‪ ,‬ויש הרבה אנשים שלא מסכימים לעבודה כזאת‪ ,‬אני הסכמתי‪.‬‬ ‫עבדתי שם‪ ,‬ויום אחד שלחו אותי לנקות את החניון‪ .‬חניון סגור מתחת לאדמה‪ .‬ניקיתי הכי טוב שאני‬ ‫יכולה‪ ,‬אבל הבוס הכללי לא היה מרוצה‪ ,‬אז ניקיתי שוב (והבוס הישיר שלי אפילו עזר לי) ועדיין הוא לא‬ ‫היה מרוצה ופיטרו אותי‪ .‬זה היה מאוד קשה לנקות בחניון עם כל הפיח והאבק‪ ,‬אני עשיתי את העבודה‬ ‫הכי טוב שיכולתי ועדיין זה לא עזר‪ .‬הבוס שלי גם אמר לי שהוא לא חשב שצריכים לפטר אותי‪ .‬כשחזרתי‬ ‫לאג'נס רשמו לי סירוב‪ .‬אני אפילו הייתי מוכנה לחזור לעבוד באותה חברה‪ .‬החודשיים האלו היו לי מאוד‬ ‫מאוד קשים‪ .‬אני אפילו לא יכולה להסביר את זה במילים‪ .‬להסתדר חודשיים בלי הכנסה‪ ,‬עם ילד קטן‪ ,‬זה‬ ‫אחד הדברים הכי גרועים שקרו לי בחיים‪.‬‬ ‫כל הזמן שלחו אותי לעבודות שלא מתאימות לי‪ .‬יש לי צהרון לילד שאני יכולה לשים אותו בשעה שש וחצי‬ ‫בבוקר‪ ,‬והם מביאים אותו לבי"ס‪ ,‬אוספים אותו מבי"ס והוא נשאר שם עד ארבע‪ .‬אז כל הזמן שלחו אותי‬ ‫לעבודות שאוספים אותך בשש‪ ,‬או בשש ועשרים‪ .‬מה אני אמורה לעשות עם הילד? להשאיר אותו ברחוב?‬ ‫מצאתי בכוחות עצמי עבודה בחנות צעצועים‪ .‬עבדתי שם חצי שנה ופיטרו אותי בגלל צמצום בכוח האדם‪.‬‬ ‫כשחזרתי לוויסקונסין שוב איימו עליי בסירוב‪ ,‬וזה הפחיד אותי מאוד‪ .‬שוב שלחו אותי לעבודות‬ ‫שמתחילות מוקדם מדיי‪ ,‬או לעבודות שאני צריכה לעבוד פעמיים בשבוע אחרי צהרים‪ .‬אבל לי אין שום‬ ‫סידור לילד‪ ,‬אמא שלי גרה רחוק‪ ,‬ולא נראה לי הגיוני לשלם למטפלת את כל הכסף שאני מרוויחה ולא‬ ‫להיות עם הילד שלי‪.‬‬ ‫כל הזמן איימו עליי שירשמו לי סירוב‪ ,‬ואני רק רוצה לעבוד‪.‬‬ ‫אחרי שלושה חודשים התקשרו אליי מהחנות והציעו לי לחזור לעבוד‪ .‬אני מאוד שמחה לעבוד היום‪ ,‬ואני‬ ‫מקבלת הרבה מחמאות‪ .‬אפילו שעכשיו יש הרבה לחץ לפני פורים‪ ,‬אני מאוד שמחה שיש לי עבודה‪ .‬אני‬ ‫מספיקה לשים בבוקר את הילד ולקחת אותו בארבע‪.‬‬ ‫אני עובדת שש שעות ביום‪ ,‬ועדיין מקבלת קצבת השלמת הכנסה‪ .‬אפילו שאני לא חייבת ללכת‬ ‫לוויסקונסין היועץ ממשיך לאיים עליי שאני חייבת לבוא לשם‪ ,‬ולעשות מה שהוא אומר‪ .‬שאלתי במרכז‬ ‫הזכויות והחלטתי להפסיק ללכת לשם‪ ,‬כי אני לא חייבת‪ ,‬אני עובדת מספיק שעות‪.‬‬ ‫אני מקווה שאני אמשיך לעבוד עוד הרבה זמן ולא אצטרך אותם יותר‪.‬‬

‫שמי צ‪.‬ל‪ ,‬נשואה‪ ,‬גרה בירושלים‪.‬‬ ‫‪13‬‬

‫משתתפת בתוכנית וויסקונסין מאז שנת ‪ ,2006‬במרכז חברת אמין בירושלים‪.‬‬ ‫בתחילה השתתפתי בתוכנית מרצוני‪ ,‬כי אני גרה באזור שלא נכלל באזור הניסוי של התוכנית‪ .‬שמעתי על‬ ‫הרציונל שעומד מאחורי התוכנית‪ ,‬ועל מטרות התוכנית‪ ,‬אשר מספקת הכשרה לימודית ומקצועית ופותחת‬ ‫בפני המשתתפים מגוון אופציות וכך עוזרת למשתתפיה במציאת עבודה‪ ,‬רעיון שנשמע נכון‪ .‬אך כאשר‬ ‫התחלתי את התכנית‪ -‬התבדיתי‪ .‬קיוויתי כי יתנו לי הכשרה לימודית מתאימה שתסייע לי למצוא עבודה‬ ‫בתחומים חדשים‪ ,‬כך שאוכל להתקדם בחיים‪ .‬אך למזלי הרע המציאות הייתה רחוקה מאוד מהתיאוריה‪.‬‬ ‫הקורסים הנלמדים באמין אינם מועילים ואינם מקדמים לקראת עבודה‪ .‬כאשר פניתי אליהם בבקשה‬ ‫שיתנו לי קורס מקצועי שיעזור לי למצוא עבודה בעלת אופק תעסוקתי‪ ,‬כמו קורס מזכירות‪ ,‬עוזרת רופא‬ ‫וכדו'‪ ,‬הם טענו שלמקצועות אלו אין ביקוש במשק‪ ,‬ולימודיהם לא יעזרו לי למצוא עבודה‪ .‬כאשר בקשתי‬ ‫קורס שיכשיר אותי למקצוע שאכן יש עליו ביקוש‪ ,‬הם טענו שאני צריכה לחשוב לבד מה אני אוהבת‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬מצד אחד הם לא מקבלים את ההצעות שלי ובמקביל הם לא נותנים לי הצעות למחשבה‪ ,‬בסוף אני‬ ‫יוצאת בלי שום סוג של הכשרה‪.‬‬ ‫בנוסף‪ ,‬היועץ שלי טוען כי כדי לקבל קורס הכשרה מקצועית אני חייבת למצוא עבודה ולעבוד בה ‪ 30‬שעות‬ ‫בשבוע‪ ,‬בכדי להראות רצון לעבוד! למרות העובדה שנכנסתי מרצוני לתוכנית ואני רוצה לעבוד ומחפשת‬ ‫עבודה בכוחות עצמי‪ .‬הבעיה היא שאין משרות פנויות מתאימות לי ללא הכשרה מקצועית‪.‬‬ ‫לבסוף נשלחתי ע"י היועצת התעסוקתית לעבודות ניקיון‪ .‬ההרגשה שלי היא שהיועצים חושבים שאנשים‬ ‫הם עצלנים ולא רוצים לעבוד‪ ,‬אך אני רוצה לעבוד! האם בכדי לקבל קורס אני צריכה לעבוד ‪ 30‬שעות‪,‬‬ ‫בעבודת ניקיון?‬ ‫עכשיו אני עובדת במעון ילדים ‪ 10‬שעות בשבוע‪ .‬את העבודה מצאתי לבד‪ ,‬אך המעסיק נותן לי רק עשר‬ ‫שעות עבודה‪ ,‬ואמין לא מסכימים לתת לי קורס הכשרה מקצועית כי אינני עובדת שלושים שעות‪.‬‬ ‫אני חושבת שליועצים התעסוקתיים יש יותר מידי כוח ומרחב לשיקול דעת‪ .‬אין נהלים קבועים וברורים‬ ‫לכל דבר‪ ,‬יוצאים נהלים חדשים בתכיפות‪ ,‬כך שלא ניתן לדעת מה מגיע לך‪ ,‬ומה הזכויות שלך באופן‬ ‫מוחלט‪ ,‬הכול הוא לפי שיקול הדעת של היועץ‪ .‬נוצר מצב שבו משתתפים בתוכנית עם בעיה דומה מקבלים‬ ‫יחס וטיפול שונה מיועץ ליועץ‪ ,‬דבר המהווה קרקע לאפליות‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫שמי ס‪.‬כ‪ ,‬בת ‪ ,33‬רווקה‪ ,‬מעין אלסהלה‪.‬‬ ‫אני שייכת למרכז אג'נס שבחדרה‪ ,‬ומשתתפת בתכנית שלושים שעות בשבוע‪.‬‬ ‫כחלק מהתכנית האישית שלי‪ ,‬עלי לחפש עבודה ב"ג'וב קלאב" שבמרכז אג'נס‪ .‬ב ‪ 29/07-‬הגעתי למרכז‪,‬‬ ‫בהתאם לתכנית האישית שלי בשעה שמונה‪ ,‬חיכיתי עד תשע לפתיחת הג'וב קלאב‪ ,‬ואז חיפשתי עבודה‬ ‫במחשב ובעיתונים עד אחת‪ .‬באותו יום כל העבודות אשר הוצעו בעיתון היו בניקיון‪ ,‬ואינני יכולה לעבודה‬ ‫בניקיון בשל אקזמה חריפה בשתי ידי‪ .‬נכנסתי אל היועצת באחת‪ ,‬אשר אמרה לי בצורה לא נעימה "את לא‬ ‫חיפשת עבודה!" אמרתי לה שכן חיפשתי‪ ,‬והיא הורתה לי לחכות במרכז עד שתיים‪ ,‬ואז לחזור הביתה‪.‬‬ ‫למחרת הגעתי שוב למרכז בשמונה‪ ,‬והחל משעה תשע חזרתי לחפש עבודות‪ .‬הפעם מצאתי‪ ,‬לשמחתי‪ ,‬שני‬ ‫פרסומים על עבודה כמוכרת‪ .‬התקשרתי למקומות אלה‪ ,‬אך הודיעו לי כי הפרסומים אינם רלוונטיים עוד‪.‬‬ ‫בשעה אחת חזרתי שוב ליועצת‪ ,‬סיפרתי לה על ניסיונותיי‪ ,‬והראיתי לה את שני הפרסומים של מקומות‬ ‫העבודה אליהם התקשרתי‪ .‬היועצת לא הקשיבה ולא הסתכלה על הנייר שהגשתי לה ‪ ,‬ואמרה לי בצורה‬ ‫לא נעימה ובעצבים ‪" :‬את לא מעוניינת למצוא עבודה !" היא כל כך פגעה בי שאני לקחתי את הניר‬ ‫וקרעתי אותו בעצבנות ‪ :‬אני מצפה מהיועצת שתתמוך בי והיא במקום זה מאשימה אותי ‪ ,‬לא מקשיבה‬ ‫לי ולא מסתכלת מה עשיתי‪.‬‬ ‫היועצת‪ ,‬אשר נוהגת לדבר אליי ערבית ועברית מעורבת‪ ,‬למרות שאיני דוברת עברית בצורה טובה‪ ,‬ביקשה‬ ‫ממני לחתום על דפים‪ ,‬אשר לא הבנתי את הכתוב בהם מכיוון שהיו בעברית‪.‬‬ ‫חשבתי כי היא מחתימה אותי על כך שלא מצאתי עבודה‪ ,‬וחתמתי‪ ,‬אך כשהגעתי הביתה אבי תירגם לי את‬ ‫המסמך וכעס עליי מאוד‪ ,‬כי הסתבר שחתמתי על עיוות של דברי‪ ,‬על פיו אמרתי כי "אני עייפה‪ ,‬לא עשיתי‬ ‫כלום בג'וב קלאב"‪ .‬אלו היועצת הייתה מתרגמת לי את הדברים‪ ,‬או מסבירה לי בערבית שהפגישה שערכה‬ ‫איתי הייתה למעשה שימוע‪ ,‬בו הודיעה לי על שלילת קצבה בשל אי שיתוף פעולה‪ ,‬מיד הייתי אומרת לה‬ ‫שהדברים שכתבה אינם נכונים ולא הייתי בשום פנים ואופן מסכימה לחתום‪.‬‬ ‫למזלי‪ ,‬זכיתי בערר והקצבה הוחזרה לי‪ ,‬אך הייתי מצפה שבמקום המצהיר כי הוא מכשיר אותי לעבודה‬ ‫ומעניק לי הרגלי עבודה יסבירו לי את מה שקורה בשפה אותה אני מבינה‪ ,‬או שישלחו אותי לקורס ללמוד‬ ‫עברית‪.‬‬ ‫ביקשתי מוועדת הערר עוד שתי בקשות‪:‬‬ ‫‪ )1‬ביקשתי שיחליפו לי את היועצת‪ ,‬כי זו שלי מדברת אלי מאוד לא יפה‪ ,‬בעצבים ובהתנשאות כמו‬ ‫שתיארתי קודם‪ .‬אני מרגישה שהיא איננה עוזרת לי באמת למצוא עבודה אלא בוחרת להאשים אותי‬ ‫ולשלול את קצבתי שעליה אני מתקיימת‪ .‬אני מקווה שאקבל יועץ שיבין את קשיי בעברית וידבר אתי‬ ‫במתינות וגם יבין את מצבי שזאת הפעם הראשונה שאני מתחילה לצאת לעבודות ואני שמחה על‬ ‫ההזדמנות הזאת‪ ,‬אבל רוצה שיאמינו לי שאני שמחה בכך‪ ,‬ולא יאשימו אותי בעצלנות‪.‬‬ ‫‪ )2‬מאחר ואני צריכה להיות באג'נס בשעה שמונה‪ ,‬אינני יכולה לעלות על ההסעה של אג'נס מעין סאהלה‬ ‫לחדרה‪ ,‬כי אז אאחר‪ .‬עלי לצעוד מדי יום ‪ 4‬ק"מ או לבקש מאבי החולה לשמש לי כנהג‪ .‬ביקשתי שיסדרו‬ ‫לי הסעה‪ ,‬או לחילופין שיאשרו לי להגיע יותר מאוחר למכללה ולאג'נס‪.‬‬ ‫‪15‬‬

‫עד כה לא קיבלתי תגובה על בקשות אלה‪.‬‬

‫אני ז‪.‬ר‪ ,‬בת ‪ ,42‬גרושה עם שני ילדים‪ ,‬מחדרה‪.‬‬ ‫אני שייכת למרכז "אג'נס" בחדרה‪.‬‬ ‫לפני שנתיים חליתי בסרטן‪ ,‬עד המחלה עבדתי ופרנסתי את עצמי וילדיי‪ .‬לאחר שגילו את הסרטן קיבלתי‬ ‫קצבת נכות לשנה‪ .‬לאחר שנגמרה השנה התחלתי לקבל קצבת הבטחת הכנסה ומאז אני באג'נס‪ .‬יש לי ילד‬ ‫בן ‪ 8‬ואג'נס משלמים למטפלת כדי שאוכל להשתתף בשעות שהם דורשים ממני‪ ,‬אחרי שהילד מסיים בית‬ ‫ספר‪ .‬המצב הבריאותי שלי עדיין קשה ועכשיו חושבים שהסרטן חזר‪ ,‬ויש לי עוד הרבה בעיות רפואיות‬ ‫קשות‪ ,‬אני גם מתעלפת‪ .‬מזה כחצי שנה אני מקבלת כל פעם ‪ 30‬ימי מחלה מהרופאה הפסיכיאטרית‪ .‬אני‬ ‫מביאה את ימי המחלה לביטוח לאומי אבל בד"כ לוקח להם הרבה זמן‪ ,‬כשלושה שבועות‪ ,‬להחליט האם‬ ‫ימי המחלה האלה מאושרים או לא‪.‬‬ ‫בגלל שאני לא בטוחה שביטוח לאומי יאשר את ימי המחלה אני ממשיכה להשתתף בתוכנית עד לקבלת‬ ‫האישור מביטוח לאומי‪ .‬ההשתתפות בתוכנית מאוד קשה‪ ,‬ולמעשה בשביל לעמוד בכל מה שנדרש ממני‬ ‫אני לא בולעת את התרופות שנתנה לי הפסיכיאטרית כי הן מרדימות אותי ואז אני לא מצליחה להגיע‬ ‫ללימודים במעוף‪ .‬גם כשיש ימים שמאוד קשה לי ואני מבקשת אישור מהיועצת לא לבוא היא אומרת‬ ‫שאם אני לא אבוא לא תהיה לי קצבה‪ ,‬וגם אסור לי להביא ימי מחלה מרופא משפחה ליום או יומיים‪ ,‬כי‬ ‫לא מוכנים לקבל את זה במקביל לימי המחלה של הפסיכיאטרית‪ .‬חוץ מזה יש לי הרבה בדיקות רפואיות‬ ‫ולא תמיד מאשרים לי‪ ,‬אז אני לוקחת את היומיים חופש ללכת לרופאים‪.‬‬ ‫פעם אחת אפילו דרשו ממני לחתום על מכתב שהם לא אחראים לי בזמן שיש לי ימי מחלה ואני מחכה‬ ‫לאישור‪ ,‬ואם אני מתעלפת באג'נס הם לא מזמינים אמבולנס אם אני לא חותמת שאני אשלם עליו‪ ,‬ולי אין‬ ‫כסף לשלם‪.‬‬ ‫החודש היה יום אחד שהתעלפתי במעוף (בלימודים) והתקשרתי ליועצת והיא לא נתנה לי אישור ללכת‬ ‫הביתה‪ ,‬ופחדתי ללכת הביתה בלי אישור‪ ,‬כי אם לא נקבל כסף לא יהיה לנו ממה לחיות‪ .‬אז התקשרתי‬ ‫ל"לב חדרה"‪ ,‬ושם הצליחו לברר בביטוח לאומי ולשמוע שאישרו לי את ימי המחלה‪ ,‬וכך יכולתי ללכת‬ ‫הביתה‪ .‬למחרת התקשרה היועצת ואמרה לי שביטוח לאומי לא אישר את ימי המחלה‪ ,‬ושלא ישלמו לי‬ ‫בסוף החודש‪ .‬אני התעקשתי שנאמר לי שביטוח לאומי אישר ונשארתי בבית‪ ,‬ואחרי שעה היא שוב‬ ‫התקשרה ואמרה שנכון שביטוח לאומי אישר את ימי המחלה‪ ,‬אבל בגלל שיש לי אישור של ימי מחלה‬ ‫לחודש הזה‪ ,‬הם לא ישלמו לי את המטפלת לחודש הזה‪ ,‬ולי אין אלף שקל לשלם לה‪ .‬פניתי שוב "ללב‬ ‫חדרה" והם יעזרו לי להגיש ערר ולקבל עו"ד‪ .‬אבל בינתיים אני מאוד דואגת‪.‬‬ ‫הגשתי גם בקשה לנכות‪ ,‬אבל בינתיים עוד לא קיבלתי תשובה‪.‬‬ ‫מאוד מאוד קשה לי‪ ,‬ואני בוכה הרבה‪ ,‬ולא יודעת מה לעשות‪ .‬אני כל חודש מפחדת שבסוף אני לא אקבל‬ ‫כסף‪ ,‬ואני לא יודעת מה אני אעשה בלי הכסף הזה‪ .‬אין מי שיעזור לי ואני עוד צריכה לטפל בשני ילדים‬ ‫קטנים בתוך כל הבלגן הזה‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫שמי כ‪.‬מ‪ ,‬בת ‪ ,34‬רווקה‪ ,‬מערערה‪ .‬אני שייכת למרכז אג'נס שבחדרה‪.‬‬ ‫משתתפת בתכנית שלושים שעות בשבוע‪.‬‬ ‫כחלק מהתוכנית האישית שלי‪ ,‬הופניתי לראיון עבודה בחברת תקשוב‪ .‬הגעתי לראיון העבודה בחברה‪,‬‬ ‫היושבת בנתניה‪ ,‬ב ‪ .30/12 -‬ראיינה אותי בחורה בשם לימור‪ ,‬וביקשה שאספר על עצמי קצת‪ .‬סיפרתי לה‬ ‫מי אני ומה הניסיון שלי‪ .‬לשמחתי‪ ,‬יש לי ניסיון בשיווק ועבדתי בעבודה דומה מאוד בחברה אחרת‪.‬‬ ‫הבהרתי כי אני מעוניינת מאוד בעבודה מסוג זה‪.‬‬ ‫בשלב מסוים בראיון שאלה אותי לימור מאיפה אני‪ ,‬ואמרתי לה כי אני מהכפר ערערה‪ .‬לימור שאלה אותי‬ ‫איפה הכפר‪ ,‬ואמרתי כי הוא נמצא בוואדי עארה‪ .‬היא אמרה שזה נראה לה רחוק‪ ,‬ושאלה איך אגיע כל‬ ‫יום בשש לעבודה‪ ,‬ואני הגבתי ואמרתי כי באג'נס אמרו לי שאתחיל לעבוד בשעה שמונה ארבע פעמים‬ ‫בשבוע‪ ,‬ופעם בשבוע אעבוד במשמרת ערב‪ ,‬עד השעה תשע וחצי בלילה‪ .‬בנוסף‪ ,‬נאמר לי כי אעבוד במוצ"ש‬ ‫אחת לשבועיים‪ ,‬וכי ידאגו לי להסעה לצורך כך‪.‬‬ ‫היא שאלה מה זה אג'נס‪ ,‬כי לא הכירה את התכנית‪ ,‬וחזרה ואמרה שהעבודה מתחילה בשש כל יום‪.‬‬ ‫אמרתי לה שאני מסכימה לעבוד גם בתנאים אלה‪.‬‬ ‫אחרי זה יצאתי מנתניה‪ ,‬חזרה לחדרה‪ ,‬שם הייתי צריכה להתייצב ולדווח לאג'נס‪ .‬עוד כשהייתי בדרך‬ ‫התקשרה אליי היועצת ואמרה כי מחכים לי לשימוע‪ .‬הגעתי לאג'נס בסביבות אחת עשרה‪ ,‬ובשעה ‪13:45‬‬ ‫נערך לי שימוע‪.‬‬ ‫בשימוע נטען כי הכשלתי את ראיון העבודה בכך שסיפרתי שאני מערערה‪ ,‬ושאסור לי להעלות בעיות‬ ‫אישיות אצל המראיינת‪ .‬הם טענו כי הדבר מהווה סירוב לעבודה‪ ,‬ובעקבות השימוע החליטו לשלול לי את‬ ‫הקצבה לחודשיים‪ .‬הגשתי ערר על ההחלטה‪ ,‬וזכיתי בערר‪.‬‬ ‫אני רוצה לומר שזאת הפעם השנייה ששולחים אותי לאותה חברה לראיון‪ ,‬ורוצים שאני אשקר בקשר לכל‬ ‫מיני דברים בראיון‪ .‬אני רוצה לעבוד‪ ,‬למרות שקשה להורים שלי לקבל את העובדה שעליי לחזור לכפר‬ ‫בשעות מאוחרות‪ ,‬ולמרות שאין לנו תחבורה ישירה לנתניה מהכפר‪ ,‬דבר שמאריך את הנסיעה שלי בהרבה‪.‬‬ ‫אשמח לעבוד במקום לבלות כל יום באג'נס שש שעות ללא מעשה‪ ,‬אבל זה לא בסדר שמבקשים ממני לא‬ ‫לומר את האמת בראיונות‪ .‬הכאב שלי הוא שאני צריכה לשקר‪ ,‬ואם אני אומרת אמת אז אני מאוימת בזה‬ ‫שישללו לי את הקצבה‪.‬‬

‫‪17‬‬

‫שמי ט‪.‬ק‪ ,‬בת ‪ ,34‬נשואה ואם לשלושה‪ ,‬מחדרה‪.‬‬ ‫משתתפת בתכנית בחברת "אג'נס" בחדרה‪.‬‬ ‫ב‪ 2/7 -‬הייתי בהכשרה ואז בפגישה עם עורכת דין של אג'נס‪ .‬עורכת הדין הייתה אמורה לעזור לי לתבוע‬ ‫את משכורתי שלא שולמה לי על ידי מעסיק שאג'נס שלחה אותי לעבוד אצלו‪ .‬מכיוון שכבר עברו שלושה‬ ‫חודשים מאז שהפסקתי לעבוד‪ ,‬ולא שולם לי שכר‪ ,‬וגם לא השלמת הכנסה כי לא היה לי תלוש משכורת‪,‬‬ ‫הגשתי ערר כדי לחייב את אג'נס לפעול בנושא‪ .‬בפגישה דרשה עורכת הדין שאבטל את הערר‪ ,‬ואחתום על‬ ‫כך‪ .‬אמרתי להם שלא אחתום על שום דבר לפני שאדבר עם העורך דין שייצג אותי בערר מטעם הסיוע‬ ‫המשפטי ‪ .‬ואז הם האשימו אותי באי שיתוף פעולה ואמרו שבגלל זה לא יעזרו לי עם עורך דין בתביעה ‪.‬‬ ‫כשחזרתי הביתה הרגשתי כאב ראש חזק מאוד‪ ,‬ובעלי אומר שהתחלתי לדבר באופן מוזר ולא הגיוני‪ .‬הוא‬ ‫והילדים שלי נבהלו מאוד כי נראיתי להם מנותקת ואמרתי דברים לא מציאותיים‪ .‬בעלי הבין שקיבלתי‬ ‫התקף של זאר‪ ,‬מחלה של דיבוק שנכנסת באנשים מהעדה שלי‪ ,‬האתיופית‪ .‬הוא הזעיק את אמא שלי‪,‬‬ ‫שעשתה לי טיפול מסורתי – בונה‪ .‬למחרת לא יכולתי לצאת מהבית‪ ,‬וגם אמא שלי לא הסכימה שאצא כי אז‬ ‫הזאר יכול להיכנס חזק יותר‪.‬‬ ‫נשארתי בבית בשני ימי החופש המגיעים לי בחודש‪ ,‬אבל גם אחר כך עוד לא הצלחתי לצאת – אפילו לא כדי‬ ‫ללכת לרופאה‪ .‬בעלי הלך לרופאה לבקש ימי מחלה עבורי‪ ,‬אבל הרופאה לא הבינה אותו‪ ,‬ולא הסכימה לתת‬ ‫לי מחלה בלי שאהיה שם‪ .‬בעלי התקשר ליועצת‪ ,‬אבל היא לא האמינה שאני לא יכולה לדבר‪ ,‬ואמרה שאם‬ ‫לא אדבר איתה‪ ,‬תישלל הקצבה לחודש זה‪.‬‬ ‫רק ב‪ 13/7 -‬אחותי הצליחה לקחת אותי לרופאת משפחה‪ ,‬שנבהלה ממצבי ורשמה לי הפנייה דחופה למרכז‬ ‫לבריאות הנפש‪ .‬למרות שהיא כתבה שזה דחוף‪ ,‬קיבלתי תור רק לאמצע אוגוסט‪.‬‬ ‫ב‪ 17/7 -‬קיבלתי מכתב מאג'נס שהודיע לי שהקצבה שלי נשללה‪ .‬נכנסתי מזה ללחץ גדול‪ ,‬ובעלי לקח אותי‬ ‫בדחיפות למרכז לבריאות הנפש‪ .‬שם נתנו לי תרופות נגד דיכאון וחרדה‪ ,‬וקבעו לי שלושים ימי מחלה‪.‬‬ ‫הגעתי למרכז הזכויות בחדרה‪ ,‬ושם עודדו אותי להגיש ערר נוסף ‪ ,‬ולדרוש את הקצבה לחודש זה חזרה‪.‬‬ ‫כשראו באג'נס את הערר‪ ,‬ביקשו שאבטל אותו‪ ,‬והבטיחו שיחזירו לי את הקצבה שלי לחודש יולי‪.‬‬

‫‪18‬‬