Teshuvos-yomkippur

‫תשובות ביום הכפורים‬ ‫‪ .1‬מצות אכילה בערב יו הכפורי‬ ‫‪ .2‬שלא כדר אכילה‬ ‫‪ .3‬אכילת פרס‬

‫יביע אומר‬

‫שו"ת קול מבשר‬

‫שו"ת אגרות משה‬

‫‪ .4‬בדבר פסיקת פסוק כי ביו הזה וגו' בפיוט סדר העבודה ביוהכ"פ‪.‬‬ ‫‪ .5‬לקחת אמצעי בעיוה"כ כדי שיתענה ביוהכ"פ בטוב‬ ‫‪ .6‬להכניס לאחוריו ביו"כ‬

‫כדור שו"ת חלקת יעקב שו"ת אגרות משה‬

‫‪ .7‬את מוס יו הכפורי ‪ ,‬או את מוספי יו הכפורי‬ ‫‪ .8‬פיוס‬

‫בכתב שו"ת יחווה דעת‬

‫‪ .9‬בגדרי כפרה וסליחה של יו הכפורי‬ ‫‪ .10‬דרשה ליו הכיפורי‬

‫שו"ת ציץ אליעזר‬

‫‪ .‬שו"ת ציץ אליעזר‬

‫שו"ת ציץ אליעזר‬

‫נסדר ע"י א"ש‬

‫שו"ת יחווה דעת‬

‫שו"ת מנחת יצחק‬

‫מצות אכילה בערב יו הכפורי‬ ‫שו"ת יביע אומר חלק א ‪ -‬או"ח סימן לז‬

‫עמדתי ואתבונ בדי ‪ ,‬א יש ג לנשי מצוה בזה‪ ,‬או הוי ככל מצות עשה שהזמ‬ ‫גרמא שהנשי פטורות‪.‬‬ ‫)א( נודע בשערי דברי רבינו הגרע"א‬ ‫בתשו' )סי' טז(‪ ,‬שנסתפק בזה‪ ,‬שאפשר‬ ‫שה פטורות כמו כל מ"ע שהז"ג‪ ,‬או‬ ‫לא‪ ,‬דכיו דקרא מפיק לה בלשו‬ ‫וענית את נפשותיכ בתשעה לחודש‬ ‫בערב‪ ,‬ולומר דהוי כאילו התענה תשיעי‬ ‫ועשירי‪ ,‬ממילא כל שמחוייב בתענית‬ ‫עשירי‪ ,‬מחוייב לקיי מצות וענית‬ ‫וכו' לאכול בתשיעי‪ .‬וצ"ע‪ .‬עכ"ל‪ .‬והנה‬ ‫הפר"ח )סי' תרד( הקשה‪ ,‬דלימא קרא‬ ‫שיאכל בתשיעי לחדש‪ ,‬וממילא יש לו‬ ‫שכר ע"ז כמענג שבת ויו"ט‪ ,‬ולמאי‬ ‫אפקיה רחמנא בלשו ענוי‪ .‬ותיר שבא‬ ‫לית לאוכל שכר כאילו התענה ששכרו‬ ‫יותר‪ .‬ע"ש‪ .‬וכבר כתב כ הט"ז‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫אול לפי מה שמצדד הגרע"א בצד הב'‪,‬‬ ‫י"ל שבא לחייב הנשי ‪ .‬ולכאורה י"ל‬ ‫עוד‪ ,‬על פי מה שחקרו האחרוני ‪ ,‬א‬ ‫יש מצוה לאכול ג בליל עיוה"כ‪ ,‬או‬ ‫המצוה היא דוקא ביו ‪ ,‬והביאו ראיה‬ ‫לזה ממ"ש בכתובות )ה( שאי נושאי‬ ‫אשה במוצאי שבת‪ ,‬גזרה שמא ישחוט‬ ‫ב עו )בשבת לצורך מוצאי שבת‪ ,‬שיהא טרוד וישכח‬ ‫שהוא שבת‪ ,‬רש"י( אלא מעתה יוהכ"פ שחל‬ ‫בשני בשבת ידחה‪ ,‬גזרה שמא ישחוט ב‬ ‫אית ליה רווחא )לשחוט בלילה‪,‬‬ ‫עו ‪ .‬הת‬ ‫שהסעודה אינה עד למחר‪ ,‬רש"י(‪ ,‬הכא לית ליה‬ ‫רווחא‪ .‬ע"כ‪ .‬הא קמ שאי מצות אכילה‬ ‫עד למחר‪ ,‬ואי מצוה באכילת ליל‬ ‫עיוה"כ‪ .‬וכ"פ המג"א )סי' תרד(‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז‬ ‫ניחא מאי דלא קאמר קרא שיאכל‬ ‫בתשיעי‪ ,‬שא"כ הו"א שהמצוה נוהגת‬ ‫ג בלילה‪ ,‬אבל השתא דאפקיה בלשו‬ ‫וענית וכו'‪ ,‬מוב שאינו אלא לצור‬ ‫הענוי‪ ,‬דהיינו בסעודה שבערב יוהכ"פ‪.‬‬ ‫)ושו"ר שהפר"ח שלא תירץ כן לשיטתו‪ ,‬שכ' )בריש הסימן(‪,‬‬ ‫דמ"ש בתשעה לחודש בערב‪ ,‬צרי‬ ‫לפרש דקאי אערב תשיעי‪ ,‬שמצוה‬ ‫לאכול‪ .‬ע"ש(‪ .‬וע' בביאור הגר"א‪,‬‬

‫שהביא הראיה הנ"ל‪ ,‬שבלילה א"צ‬ ‫לאכול‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ ראיתי למהר"א ישראל‬ ‫בס' ארעא דישראל )מע' ר אות ט(‪ ,‬שהביא‬ ‫ג"כ ראיה הנ"ל‪ ,‬ודחה ד' הפר"ח‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫וכ"כ בסידור אהלי יעקב ליוהכ"פ )ד"ה‬ ‫ע"ב(‪.‬‬ ‫)ב( איברא דמר החיד"א ז"ל בברכי יוס‬ ‫)סי' תרד סק"ב(‪ ,‬כ' לדייק ממ"ש הרמ"א‬ ‫שמרבי בסליחות בערב יוהכ"פ‪ ,‬שזה‬ ‫מורה שהלילה אינו יו"ט‪ ,‬א למקו‬ ‫שאי מרבי בסליחות‪ ,‬ג הלילה יו"ט‪.‬‬ ‫ובס' בית הרואה הוכיח מפ"ק דכתובות‬ ‫)ה( הת אית ליה רווחא‪ ,‬ופרש"י‬ ‫שהסעודה למחר‪ ,‬אלמא הלילה לאו‬ ‫יו"ט‪ .‬ואינה ראיה כל עיקר‪ .‬עכ"ל‪ .‬ואולי‬ ‫כוונתו לומר‪ ,‬שחילוק הגמ' הוא דשאני‬ ‫עיוה"כ שעיקר הסעודה היא למחר‪ ,‬ואי‬ ‫זמנה בהול כ"כ‪ ,‬כדי שישחט ב עו‬ ‫לליל עיוה"כ‪ .‬משא"כ בנישואי שעיקר‬ ‫השמחה היא בלילה הראשו ‪ ,‬וכמ"ש‬ ‫)מו"ק ט( עיקר שמחה חד יומא‪ .‬ומתו‬ ‫שהוא בהול חיישי' שמא ישחוט ב עו ‪.‬‬ ‫אכ ראיתי למהר"א ישראל בכסא‬ ‫אליהו )סי' תרד סק"ד( שכ' ע"ד הברכ"י‪ ,‬ואני‬ ‫אומר בקושטא דאי דייקינ כולי האי‬ ‫לא תנינ ‪ ,‬ומעיד אני עלי שמי ואר‬ ‫שזה לי יותר מעשרי שנה בעודני‬ ‫בירושלי ת"ו קיימתי מסברא ראיה זו‪,‬‬ ‫ואמרתי דבר זה בפני גדולי רבנ‬ ‫סבוראי תקיפי דארעא דישראל‪,‬‬ ‫ושבחוה רבנ ‪ .‬עכ"ד‪ .‬ג ראיתי להרב‬ ‫מר בריה דרבינא בשו"ת משה ידבר‬ ‫)הלכות יוהכ"פ סי' ב( שהביא הראיה הנ"ל‬ ‫בש הגאו מר אביו‪ ,‬והוסי להביא‬ ‫ראיה מדתנ )נדרים סג‪ ,(:‬קונ בשר שאיני‬ ‫טוע עד שיהא הצו ‪ ,‬אינו אסור אלא‬ ‫עד לילי הצו ‪ ,‬שלא נתכוו זה אלא עד‬ ‫שעה שדר בני אד לאכול בשר‪ .‬ופי'‬

‫הר" ‪ ,‬דהיינו עיוה"כ‪ ,‬ולילי הצו לאו‬ ‫דוקא‪ ,‬שהרי אוכל הוא מבערב‪ ,‬אלא עד‬ ‫סעודה של לילי הצו קאמר‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫ומוכח להדיא שאי הלילה בכלל‪.‬‬ ‫עכת"ד‪ .‬ובאמת שכבר הביא ראיה זו ג"כ‬ ‫הגאו מר אביו בס' ארעא דישראל )מע' ר‬ ‫אות ט( הנ"ל‪ .‬ע"ש‪ .‬ויש לדחות קצת‬ ‫שאע"פ שמצוה לאכול בליל עיוה"כ‪ ,‬לא‬ ‫היה דרכ לאכול בשר אלא ביו ‪ ,‬לחזק‬ ‫כח בשביל הצו ‪ .‬ועוד שהמפרש )נדרים‬ ‫שם( כ' דהיינו שאר צומות‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ‬ ‫מוכח בריטב"א ש ‪) .‬וע"ע בחידושי הרש"ש שם(‪.‬‬ ‫ועכ"פ נקוט מיהא שדעת הרבה גדולי‬ ‫שאי מצוה לאכול בליל עיוה"כ‪ .‬וכ"כ‬ ‫הגאו מהר"ח פלאג'י בספר מועד לכל‬ ‫חי )סי' טז אות יד(‪ .‬וכ"כ בס' אורח לחיי‬ ‫)פרשת אמור דכ"ג ע"ב(‪ ,‬והובא במקור חסד על‬ ‫ס' חסידי )סי' קסז סוף אות יב(‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע‬ ‫בשו"ת התעוררות תשובה )סי' קעט(‪ .‬ובס'‬ ‫תורת אביגדור )סי' קו(‪ .‬ובס' פרי יצחק‬ ‫פראג )כתובות ה(‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫)ג( ומצאתי בשו"ת היכלי ש‬ ‫המצוה לאכול‬ ‫שנשאל בד"ז‪ ,‬א‬ ‫בעיוה"כ נוהגת ג בלילה‪ ,‬והארי‬ ‫למעניתו בזה‪ ,‬והביא הראיה מכתובות‬ ‫הנ"ל‪ .‬וכ' לדחות הראיה‬ ‫ונדרי‬ ‫מכתובות‪ ,‬לפמ"ש התוס' ש להק'‬ ‫דאמאי פרי מעיוה"כ טפי מד' פרקי‬ ‫בשנה דהוי לכ"ע‪ .‬ותירצו שבעיוה"כ היו‬ ‫רגילי להרבות בעופות ודגי ‪ ,‬ובהנהו‬ ‫ד' פרקי היו מרבי בבהמות‪ ,‬דליכא‬ ‫למגזר בהו שמא ישחוט‪ .‬ע"כ‪ .‬וא"כ י"ל‬ ‫שא א תמצא לומר דבלילה נמי‬ ‫מחוייב באכילה‪ ,‬הרי החיוב בדברי‬ ‫קלי הוא רק ביו ‪ ,‬אבל בלילה יוכל‬ ‫לקבוע סעודתו בבשר בהמה‪ ,‬שבודאי‬ ‫קלי‬ ‫כיו שאינו מחוייב בדברי‬ ‫אורחיה בבשר בהמה דהוי עיקר בכל‬ ‫סעודת יו"ט‪ .‬כמ"ש בחגיגה )ח(‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫ולפע"ד אי בדחיה זו כדי שביעה‪ .‬שהרי‬ ‫כיו שמצוה לאכול בלילה‪ ,‬ורבי אי‬ ‫נמצא אצל בהמות‪ ,‬משא"כ עופות‬ ‫מצויי יותר‪ ,‬וביחוד בעיוה"כ שנזהרי‬ ‫לאכול מאכלי קלי ‪ ,‬כדי שלא יבאו‬ ‫)סי' לט(‬

‫לטומאת קרי‪ ,‬וכמ"ש הרמ"א בהגה‬ ‫תרח(‪ ,‬יש עדיי לגזור שמא ישחוט ב‬ ‫עו ‪ .‬אלא ודאי שאי מצות אכילה‬ ‫בלילה‪ .‬ועכ"פ א הרב הנ"ל סיי פסקו‬ ‫)בס"ס מא(‪ ,‬שאי חיוב סעודה כלל בליל‬ ‫עיוה"כ‪ ,‬ואפי' בעיוה"כ שחרית א יש‬ ‫לו תענית חלו ‪ ,‬וכ כשנדר שלא לאכול‬ ‫בשר עד הצו ‪ ,‬לא משתרי בבשר עד‬ ‫סעודה המפסקת‪ .‬עש"ב‪ .‬ולפ"ז אתי‬ ‫שפיר קושית הט"ז והפר"ח הנ"ל‪ ,‬דלהכי‬ ‫לא אמר קרא לאכול בתשיעי‪ ,‬שא"כ א‬ ‫הלילה בכלל החיוב‪ .‬מש"ה אמר בלשו‬ ‫ענוי שאי מצות אכילה אלא לצור‬ ‫דוקא‪) .‬עי"ל שיש מצוה לאכול‬ ‫הענוי‪ ,‬וביו‬ ‫)בס"ס‬

‫בעיוה"כ כשיעור ככותבת בבת אחת‪ ,‬דמיתבא דעתא‪ ,‬מש"ה לא‬

‫אמר לשון אכילה דהוי בכזית‪ ,‬וכמ"ש בה"ג ביומא )פא( לגבי‬ ‫אכילה ביוה"כ‪ .‬ושו"ר במנחת חינו )מצוה‬ ‫שיג( בד"ה והנה הרהמ"ח‪ ,‬שכ"כ‪ .‬ע"ש(‪.‬‬ ‫)ד( ולפי תירו הפר"ח שהאוכל ושותה‬ ‫בעיוה"כ‪ ,‬מקבל שכר כאילו התענה בו‬ ‫)וע"ע ברש"י ר"ה ט סע"א(‪ ,‬נראה לתת טע‬ ‫למ"ש הרמ"א )סי' תרד(‪ ,‬שאי להתענות‬ ‫בעיוה"כ תענית חלו ‪ ,‬ומאי שנא‬ ‫מיו"ט‪ ,‬אלא דשאני הכא דהאכילה הויא‬ ‫כענוי‪ .‬ושו"ר כ במג"א‪ ,‬ושכ"כ השל"ה‪.‬‬ ‫)וע' טהרת המים מע' מ אות י(‪ .‬וכ"כ מהר"ח פלאג'י‬ ‫בשו"ת לב חיי ח"ב )סי' קיט(‪ ,‬ושוב מצא‬ ‫כ בלבוש‪ .‬ועוד כ'‪ ,‬דשאני שבת ויו"ט‬ ‫שעיקר מצות אכילה ושתיה בה הוא‬ ‫לעונג ולשמחה‪ ,‬והמתענה תענית חלו‬ ‫עונג הוא לו‪] .‬וכ"כ בשו"ת ריב"ש סי'‬ ‫תקיג[‪ .‬אבל כא ספק פיקוח נפש‪ ,‬וג‬ ‫כדי שלא יצטר לאכול ביוה"כ‪ ,‬שהוא‬ ‫איסור כרת‪ ,‬לכ די הוא לדחות‬ ‫התענית חלו מפניו‪ .‬עכת"ד‪] .‬ומיהו‬ ‫דעת מר בש"ע )סי' תקסח ס"ה( שמתעני‬ ‫תענית חלו בעיוה"כ‪ .‬וכ פסק בשו"ת‬ ‫בית דוד )סי' תיט(‪ .‬ושכ"כ בספר חסידי‬ ‫)סי' רכו(‪ .‬ע"ש[‪ .‬ולטע השני‪ ,‬וכ"ה מפורש‬ ‫בהרא"ש )פ"ח דיומא סי' כב( ובטור )סי' תרד(‪,‬‬ ‫נראה שיש לחייב ג"כ הנשי לאכול‬ ‫בעיוה"כ‪ ,‬כדי שיוכלו להתענות ביוה"כ‪,‬‬ ‫דאטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי‬ ‫)קידושין לד(‪) .‬וכעין מה שצידד הגרע"א‪ ,‬שכל שישנו בעינוי‬

‫ישנו באכילה ושתיה(‪ .‬ואי לומר בזה דלא‬ ‫דרשינ טעמא דקרא‪ ,‬כיו שיש בזה‬ ‫חומרא‪ .‬וכמ"ש הגאו חת"ס )חיו"ד סי' רנד(‬ ‫ד"ה אבל‪ ,‬דלכ"ע דרשינ טעמא דקרא‬ ‫להחמיר‪ .‬וע"ע בשד"ח )מע' ט' כלל טו(‪ ,‬ד"ה‬ ‫וכתב‪ .‬וע' מנחת חינו )מצוה שיג אות ט( ד"ה‬ ‫והנה הרהמ"ח‪ ,‬מ"ש בזה‪ .‬וע' לקמ )סוף‬ ‫אות ז(‪ .‬ודו"ק היטב‪.‬‬ ‫)ה( והנה בקידושי )לה( אמרינ ‪ ,‬דמצה‬ ‫שמחה והקהל דהוו מ"ע שהז"ג ונשי‬ ‫חייבות‪ .‬ה שלשה כתובי הבאי‬ ‫כאחד ואי מלמדי ‪ .‬והקשו התוס'‪,‬‬ ‫לדברי אביי דס"ל אשה בעלה משמחה‪,‬‬ ‫)ואין חובת שמחה תלויה בה(‪ ,‬א"כ ליכא אלא שני‬ ‫כתובי ‪ .‬וקשה לר' יהודה דאמר‬ ‫מלמדי ‪ ,‬ממ"ע שהז"ג‪ ,‬דלא ילפינ לחיוב‬ ‫ממצה והקהל‪ .‬ותירצו‪ ,‬דאביי מוקי‬ ‫קידוש היו בהדי מצה והקהל‪ ,‬והוו‬ ‫שלשה כתובי ואי מלמדי ‪ ,‬ונשי‬ ‫חייבות בקידוש היו מה"ת‪ ,‬דכתיב‬ ‫שמור וזכור‪ ,‬כל שישנו בשמירה ישנו‬ ‫בזכירה‪ .‬ע"כ‪ .‬ותימה דהא אביי גופיה‬ ‫ס"ל בברכות )כ‪ (:‬דמאי דנשי חייבות‬ ‫בקידוש היו הוא מדרבנ ‪ .‬ורבא הוא‬ ‫דפליג עליה‪ ,‬וילי מדכתיב זכור ושמור‬ ‫כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה‪ ,‬א לא‬ ‫שנאמר דאביי הדר ביה וקבלה מרבא‪.‬‬ ‫וכבר עמד בזה בשו"ת רעק"א )סי' קסט(‪.‬‬ ‫ע"ש‪ .‬ולפי האמור י"ל דמוקמינ אכילת‬ ‫עיוה"כ בהדי מצה והקהל‪ ,‬דאע"ג דהוי‬ ‫מ"ע שהז"ג‪ ,‬נשי חייבות‪ ,‬מדאפקיה‬ ‫קרא בל' ענוי‪ .‬וכנ"ל‪ .‬ואפשר שהתוס'‬ ‫דס"ל כדברי‬ ‫מיאנו בזה‪ ,‬משו‬ ‫האומרי שמצות אכילה בעיוה"כ הוי‬ ‫מדרבנ ‪ ,‬וכמ"ש מר הכ"מ )פ"ג מה' נדרים‬ ‫ה"ח(‪ ,‬ובב"י א"ח )סי' תיח(‪ .‬וע' בש"ע א"ח‬ ‫)ס"ס תקע( שכ'‪ ,‬א נשבע להתענות‬ ‫בחנוכה ופורי ‪ ,‬חלה שבועה עליו‪ ,‬כיו‬ ‫שאינ אלא מדרבנ ‪ ,‬ונ"ל דה"ה לר"ח‬ ‫וערב יוהכ"פ שאינ אלא מדרבנ ‪ ,‬אלא‬ ‫שמדברי הרמב" נראה שה של תורה‪.‬‬ ‫עכ"ל‪ .‬ולדעת הרמב" דהוי מה"ת‪ ,‬י"ל‬ ‫דג' כתובי הוו בהדי מצות אכילה‬ ‫בעיוה"כ‪ .‬ובאמת שפשט הגמ' בר"ה )ט(‪,‬‬

‫ור"ע האי וענית מאי עביד ליה‪,‬‬ ‫וקאמר לאכילת עיוה"כ‪ ,‬משמע דלא הוי‬ ‫אסמכתא דוקא‪ .‬וראיתי שכבר עמד בזה‬ ‫המג"א )סי' תקע סק"ט(‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' בשו"ת‬ ‫הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב" )סי' פח(‪.‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫)ו( אול בלא"ה י"ל דהא לר' יהודה‬ ‫חייבות בפסח‪,‬‬ ‫גופיה ס"ל דנשי‬ ‫כדאיתא )פסחים צא‪ ,(:‬ואע"פ שכ' התוס'‬ ‫מגילה )כ( דהא אצטרי במילה קרא‬ ‫דאותו ולא אותה למעט הא ‪ ,‬אע"ג‬ ‫דהוי מ"ע שהז"ג‪ ,‬משו דסד"א לחייבה‬ ‫משו שיש במ"ע דמילה כרת ג"כ‪ ,‬ולא‬ ‫פטרינ לה אלא דומיא דמצה שמחה‬ ‫והקהל‪ ,‬דלית בהו כרת‪ .‬ע"ש‪ .‬וא"כ ה"נ‬ ‫י"ל במ"ע דפסח‪ ,‬דמש"ה חייבות כיו‬ ‫שיש בו כרת‪ ,‬מ"מ בהצטרפות מצה‬ ‫והקהל אי מלמדי ‪ .‬וכה"ג כ' התוס'‬ ‫קידושי )נט( ד"ה וב' כתובי ‪ .‬ע"ש‪ .‬ג‬ ‫יש להעיר ממצות תוספת ענוי דיוה"כ‪,‬‬ ‫דילפי' לה בסוכה )כח‪ ,(:‬מדכתיב האזרח‬ ‫חייבות‪ ,‬אע"ג דהוי מ"ע‬ ‫שהנשי‬ ‫שהז"ג‪ .‬ושו"ר למהרי"ט )קדושין לה( שהעיר‬ ‫מזה‪ .‬וע"ע בשו"ת יד אליהו רגולר‬ ‫בכתבי )דף עא ע"ד(‪ .‬ע"ש‪ .‬אכ יש לדחות‪,‬‬ ‫דלא חשיב תוספת ענוי משו דהוי מ"ע‬ ‫בשוא"ת‪ ,‬והרי כתבו הכל בו והרד"א‪,‬‬ ‫דה"ט דמ"ע שהז"ג נשי פטורות‪ ,‬מפני‬ ‫שרשות אחרי עליה ‪ ,‬וה טרודות‬ ‫בעסק הבית‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ הרשב" בס'‬ ‫מג אבות )פ"ב מ"ו(‪ .‬וכ"כ הגר"ח אחי‬ ‫מהר"ל מפראג בס' החיי )פרק ד(‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫)וע' בשואל ומשיב בקמא ח"א סי' סא‪ ,‬ותליתאה ח"א סי' תסד‪.‬‬

‫ואכמ"ל(‪ .‬וה"ט לא שיי במצוה שהיא‬ ‫בשוא"ת‪ .‬אלא שיש להקשות לפ"ד הכל‬ ‫בו‪ ,‬דא"כ ל"ל קרא דהאזרח לחייב‬ ‫הנשי בתוספת ענוי‪ ,‬ות"ל דהוי מצוה‬ ‫בשוא"ת‪ ,‬ולכ יש לחייב ‪ ,‬וכ מוכח‬ ‫בתוס' קידושי )לד( שכ' נשי פטורות‬ ‫ממ"ע דשביתה ביו"ט משו דהוי‬ ‫שהז"ג‪ .‬ע"ש‪ .‬א דהוי בשוא"ת‪ .‬שו"ר‬ ‫שכבר עמד בזה בשו"ת כתב סופר )חאו"ח‬ ‫סי' נו(‪ .‬וע"ע בשו"ת הגאו רעק"א ח"ג‬ ‫)דפוס בודאפשט סי' פ(‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' בפני יהושע‬

‫ביצה )ל( שהקשה דלמה הנשי חייבות‬ ‫בתוס' יוה"כ הא מ"ע שהז"ג הוא‪ .‬ותי'‬ ‫כיו שהעשה בשוא"ת ליתא להאי‬ ‫כללא‪ .‬ע"כ‪ .‬והצל"ח ש הקשה עליו‪,‬‬ ‫שקושיתו תמוהה מסוכה )כח‪ (:‬דילי לה‬ ‫מהאזרח‪ ,‬ותירוצו הוא נגד התוס'‬ ‫קידושי )לד( דנשי אינ בעשה דיו"ט‬ ‫כיו שהוא זמ"ג‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ הקשה בשו"ת‬ ‫הגרע"א ח"ג )סי' פ( הנ"ל על הפמ"ג שכ'‬ ‫כ ‪ .‬וכ הקשה בשו"ת יד אליהו רגולר‬ ‫ח"ב )דף ס"ה ע"א( על הפני יהושע‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫ובס' שער שמעו )ביצה ל( כתב להביא‬ ‫ראיה להפני יהושע‪ ,‬מדלא חשיב‬ ‫בקידושי )לה( בהדי שלשה כתובי תוס'‬ ‫יוה"כ‪ .‬וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע בער השלח‬ ‫א"ח )סי' תמג סוף סק"א(‪ ,‬ובקונט' ספר הזכרו‬ ‫)די"ט ע"ד(‪ .‬ובשו"ת קר לדוד )סי' עה(‪.‬‬ ‫ובשו"ת ש אריה )חאו"ח סי' ב‪ ,‬ד"ג סע"ד(‪.‬‬ ‫ובשו"ת מחנה חיי ח"ג מאו"ח )סי' כט(‪.‬‬ ‫וע' במכתב לחזקיהו בחי' לביצה )ל(‪.‬‬ ‫וי"ל ע"ד‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬ ‫)ז( ותבט עיני בשורי להאחרוני ז"ל‬ ‫שעמדו בספק הגרע"א בנ"ד‪ ,‬זה יצא‬ ‫ראשונה‪ ,‬הרש"ש בחי' לסוכה )כח‪ (:‬כ'‬ ‫וז"ל‪ :‬ואני מסתפק א נשי חייבות‬ ‫במצות אכילת עיוה"כ‪ ,‬כיו דאינה אלא‬ ‫בעשה מ וענית בתשעה‪ ,‬או הואיל‬ ‫והוציאה הכתוב בלשו עינוי‪ ,‬כל‬ ‫דאיתיה בעינוי איתיה באכילה‪ .‬ובפרט‬ ‫לפ"מ שהסביר הרא"ש טע מצותה‪,‬‬ ‫בפ' יוה"כ סי' כב‪ .‬ע"ש‪ .‬עכ"ל‪ .‬וק"ק‬ ‫שלא זכר שהוא ממש ספק הגרע"א‪ .‬עוד‬ ‫ראיתי להגאו מהר"י נג'אר בס' לימודי‬ ‫ה' )לימוד נט( שנסתפק בזה‪ ,‬וכ' שיש‬ ‫לדקדק קצת ממ"ש בסוכה )כח‪ (:‬יוה"כ‬ ‫מדרב יהודה נפקא )שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל‬ ‫עונשין שבתורה‪ ,‬ול"ל האזרח לרבות הנשים(‪ ,‬ומשני לא‬ ‫צריכא אלא לתוספת עינוי‪ .‬ומדלא‬ ‫משני ל"צ אלא לאכילה של ערב‬ ‫יוהכ"פ‪ ,‬ואצטרי דסד"א דהוי מ"ע‬ ‫שהז"ג‪ ,‬קמ"ל דחייבות משו דהוי צור‬ ‫ענוי‪ ,‬אלמא דפשיט"ל מילתא לחייב ‪.‬‬ ‫ואי לומר דאדרבה לא משני הכי משו‬ ‫דפשיטא מילתא דבודאי פטורות‪ ,‬מש"ה‬

‫לא ניח"ל לאוקומי קרא לחייב ‪ ,‬דאימא‬ ‫דקמ"ל קרא היא גופא‪ ,‬דה"ט משו‬ ‫דהוי צור עינוי‪ .‬עכ"ד‪) .‬ויש בדבריו גמגום וחוסר‬ ‫לשון(‪ .‬ולאו שמה מתיא‪ ,‬דהא בעי ליישב‬ ‫דברי הבריי' דתניא האזרח לרבות‬ ‫הנשי האזרחיות שחייבות בעינוי‪,‬‬ ‫ומש"ה מוקי ליה בתוספת העינוי‪ ,‬ולא‬ ‫מתוקמא ליה באכילה‪ .‬עוד כתב בלמודי‬ ‫ה'‪ ,‬שיש עוד ראיה לזה ממ"ש בברכות‬ ‫)כ‪ ,(:‬וחייבי בתפלה‪ ,‬פשיטא‪ ,‬סד"א כיו‬ ‫דכתיב ערב ובוקר וצהרי וכו'‪ ,‬כמ"ע‬ ‫שהז"ג דמי‪ ,‬קמ"ל דרחמי נינהו‪ .‬וכ"ה‬ ‫גירסת התוס'‪ .‬ש"מ דאע"ג דהוי מ"ע‬ ‫שהז"ג‪ ,‬מ"מ כיו דאיכא טעמא דרחמי‬ ‫נינהו‪ ,‬אזלינ בתר טעמא‪ .‬וה"נ דכוותה‪.‬‬ ‫וזה ברור‪ .‬עכ"ל‪ .‬ולכאורה אי ראיה זו‬ ‫מוכרחת‪ ,‬אלא לדעת מר שאכילת‬ ‫עיוה"כ הויא מדרבנ ‪ ,‬אבל לד' הרמב"‬ ‫דהויא מה"ת‪ ,‬הרי בדאורייתא לא‬ ‫אזלינ בתר טעמא‪ ,‬וכעי מ"ש התוס'‬ ‫פסחי )קח‪ (:‬דה"ט דנשי פטורות‬ ‫מסוכה‪ ,‬אע"פ שא ה היו באותו הנס‪,‬‬ ‫דכתיב כי בסוכות הושבתי‪ ,‬משו‬ ‫דהת הוי מ"ע דאורייתא‪ ,‬אבל בד'‬ ‫כוסות דרבנ תיקנו לנשי כיו שהיו‬ ‫באותו הנס‪ .‬ע"כ‪ .‬וה"נ י"ל כ גבי אכילת‬ ‫עיוה"כ דהוי מדאורייתא‪ ,‬ול"ד לתפלה‬ ‫דהויא דרבנ ‪ ,‬מש"ה חייבות משו‬ ‫דרחמי נינהו‪] .‬ויש לומר עוד דבאכילת‬ ‫עיוה"כ יש עוד טע ‪ ,‬כמ"ש בשבולי‬ ‫הלקט )סי' שז(‪ ,‬שמפני שאוכל בעיה"כ‬ ‫ומתענה ביוה"כ‪ ,‬קשה לו עינוי יותר‪.‬‬ ‫ע"ש‪ .‬א"כ לא שיי ה"ט דגברי בעו חיי‬ ‫נשי לא בעו חיי‪ ,‬דהאיכא למימר דחס‬ ‫רחמנא עלייהו טפי מפני שהנשי‬ ‫חלושות[‪.‬‬ ‫)ח( וכ בקדש חזיתיה להרב לימודי ה'‬ ‫)לימוד קצא(‪ ,‬שהביא סוגית ר"ה )ל( גבי‬ ‫תקיעה דיובל‪ ,‬אתתא מי מחייבא‪ ,‬והא‬ ‫מ"ע שהז"ג היא וכו'‪ .‬והקשה‪ ,‬דלמה לא‬ ‫בתקיעה זו‪ ,‬והא‬ ‫יתחייבו הנשי‬ ‫איתנהו בשילוח עבדי ‪ ,‬דה"ט דתקיעה‬ ‫גופא‪ ,‬אלא משו דבאורייתא לא אזלינ‬ ‫בתר טעמא‪ ,‬וכמ"ש התוס' הנ"ל גבי‬

‫שא ה היו באותו הנס‪ .‬ומ"ש בשו"ת‬ ‫הלק"ט ח"ב )סי' רצז( דנשי חייבות‬ ‫בתקיעה דיובל‪ ,‬נפלאתי עליו שנעל‬ ‫ממנו ד"ז שהוא לימוד ערו בידינו‪,‬‬ ‫וצ"ע‪ .‬וע' בס' החינו )סי' מב( שאי די‬ ‫עבד עברי באשה שאינה קונה עבדי ‪.‬‬ ‫וצ"ע‪ .‬עכת"ד‪ .‬והנה מאי דפרי דנשי‬ ‫איתנהו בשילוח עבדי ‪ ,‬והרגיש מדברי‬ ‫החינו שאי אשה קונה עבדי ‪ .‬באמת‬ ‫הוא ש"ס מפורש בב"מ )ע"א(‪ ,‬וה"ט‬ ‫משו דלאו אורח ארעא הוא‪ .‬ופרש"י‬ ‫שהוא מתיחד עמה‪ .‬ולכאורה א פנויה‬ ‫היא )ומסתמא בהכי מיירי‪ ,‬דאי לא"ה הא בעלה בעיר‪ ,‬ואין‬ ‫בה משום יחוד‪ ,‬וי"ל(‪ ,‬הרי אי ייחוד פנויה‬ ‫אסור מה"ת‪ ,‬וכיו דמה"ת שייכא‬ ‫בשילוח עבדי ‪ ,‬אכתי תתחייב בתקיעה‬ ‫דיובל‪ ,‬אלא ודאי דבדאו' לא אזלינ‬ ‫בתר טעמא‪ .‬ומ"מ אי זה מוכרח‪ ,‬דא‬ ‫דייחוד פנויה אינו אסור מה"ת‪ ,‬אנ‬ ‫דלאו אורח ארעא‪.‬‬ ‫קפדינ משו‬ ‫ומשורת ד"א יש למנוע כל ייחוד‪,‬‬ ‫ובפרט ייחוד קבוע בזה‪ ,‬ואע"ג דלא הוי‬ ‫אלא משו אורח ארעא‪ ,‬לא חייבה‬ ‫הכתוב בתקיעות דיובל‪ .‬וכמ"ש כה"ג‬ ‫התוס' גטי )מז‪ (:‬ד"ה ולבית ‪ ,‬גבי שמביא‬ ‫אד בכורי אשתו וקורא‪ .‬משו שאע"פ‬ ‫שאינו זוכה בנכסי מלוג מה"ת‪ ,‬חשיב‬ ‫כשלו ויכול לומר מ האדמה אשר נתת‬ ‫לי‪ ,‬כיו שדר הנשי לתת הפירות‬ ‫לבעליה ‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' בשו"ת כבוד יו"ט‬ ‫דאנו ח"א )דט"ז ע"א(‪ ,‬שהקשה ג"כ על‬ ‫הלק"ט מהש"ס דר"ה )ל(‪ .‬כדברי הרב‬ ‫לימודי ה'‪ .‬וכעת אמ"א‪ .‬וע' בתוס' ש ‪,‬‬ ‫ובהגהת הגר"א‪ ,‬וטורי אב ‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫)ט( וראיתי בשו"ת פתחי שערי‬ ‫יא( שג"כ נשאל בנ"ד‪ ,‬וכתב‪ ,‬שכיו‬ ‫שהנשי חייבות בתענית‪ ,‬חייבות ג"כ‬ ‫לאכול בעיוה"כ‪ .‬איברא דבפ"ד דר"ה )ל(‬ ‫איתא דנשי פטורות מ התקיעה‪,‬‬ ‫ומשמע שא מתקיעה דיובל פטורות‪,‬‬ ‫וק' דהא שייכי בשמיטת קרקעות‪ ,‬וקי"ל‬ ‫)ר"ה ט‪ (:‬דביובל ג' מעכבות בו‪ ,‬תקיעה‬ ‫שילוח עבדי ושמיטת קרקעות‪ ,‬וא"כ‬ ‫ראוי לומר דשייכי ג"כ בתקיעה דיובל‬ ‫)חאו"ח סי'‬

‫וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬ואינו מוכרח‪ ,‬כנ"ל‪ .‬ומ"ש‬ ‫שלשת מעכבות בו‪ ,‬היינו באות‬ ‫שחייבי בה ‪ ,‬כגו אנשי שמעכב בהו‬ ‫תקיעה‪ .‬אבל הנשי שפטורות לא שיי‬ ‫בה עיכובא‪ .‬ומ"מ העלה הרב ז"ל לחייב‬ ‫הנשי באכילת עיוה"כ‪ ,‬מכיו שחייבות‬ ‫בתענית‪ ,‬ויש לחזק דבריו לפמש"כ לעיל‬ ‫)אות ד(‪ ,‬דלחומרא דרשינ טעמא דקרא‪.‬‬ ‫וכ"כ בס' תורה תמימה )פרשת אמור(‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬ ‫)י( ומלבד מש"כ לעיל שאי הוכחה‬ ‫לחייב מכח הטע במצוה דאורייתא‪,‬‬ ‫ואי ראיה מתפלה דחייבות משו‬ ‫דרחמי נינהו‪ ,‬דשאני תפלה דהויא‬ ‫מדרבנ ‪ .‬י"ל עוד דא למ"ד דאכילת‬ ‫עיוה"כ מדרבנ ‪ ,‬וכמ"ש מר בכ"מ לדעת‬ ‫הרמב" ‪ ,‬וכ"נ דעת מר בש"ע‪ .‬הנה‬ ‫גירסת )בברכות כ‪ (:‬אינה כ ‪ .‬וכמ"ש מר‬ ‫בש"ע )סי' קו ס"א(‪ ,‬דנשי חייבות בתפלה‪,‬‬ ‫מפני שאי הזמ גרמא‪ .‬ע"ש‪ .‬והיינו כד'‬ ‫הרמב" שהתפלה מה"ת‪ ,‬וזמ התפלות‬ ‫מדרבנ ‪ .‬להכי הויא מ"ע שאי הז"ג‪.‬‬ ‫וגרסי‪ ,‬מ"ד הואיל וכתיב בה ערב ובקר‬ ‫וצהרי זמ גרמא הוא‪ ,‬קמ"ל‪ .‬ור"ל‬ ‫דקמ"ל דהוי מ"ע שאי הז"ג‪ .‬וכ"כ‬ ‫המאירי ותר"י ש ‪ .‬וע"ע בתשו' שאג"א‬ ‫)ס"ס יב(‪ ,‬ובס' לימודי ה' )לימוד קמב(‪ .‬וע' בס'‬ ‫פתחי שערי בחי' )ריש תענית(‪ .‬ולפי שיטת‬ ‫רש"י ש דמצות דרבנ נשי חייבות‬ ‫א במ"ע שהז"ג‪ ,‬נראה שיש לחייב‬ ‫הנשי בנ"ד‪ .‬וע' במחב"ר )סי' רצא( שא‬ ‫ר"ת והארחות חיי ס"ל כדברי רש"י‬ ‫בזה‪ .‬ומה שהק' הגאו שואל ומשיב‬ ‫קמא ח"א )סי' סב( על שיטה זו‪ ,‬דהא בנר‬ ‫חנוכה הוצרכנו לטע שא ה היו‬ ‫באותו הנס‪ ,‬הלא"ה היו פטורות‪ ,‬ומשו‬ ‫דהוי מ"ע שהז"ג‪ .‬ואי לומר דנר חנוכה‬ ‫שאני דהוי מדברי קבלה‪ .‬שא"כ מה‬ ‫הקשו התוס' מהלל שא הוא מדברי‬ ‫קבלה‪ .‬ולכ כ' שא רש"י מודה שג‬ ‫במ"ע שהז"ג בדרבנ ‪ ,‬הנשי פטורות‬ ‫וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬הנה בעיקר קושיתו נעל‬ ‫ממנו דברי התוס' מגילה )כד(‪ ,‬שבאמת‬ ‫הוכיחו ממגילה ונר חנוכה וארבע‬

‫כוסות‪ ,‬שהוצרכנו בה לטע שא ה‬ ‫היו באותו הנס לחייב הנשי ‪ ,‬מכלל‬ ‫דהאי כללא שיי א בדרבנ ‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ‬ ‫בתוס' ר"י החסיד ברכות )כ‪ .(:‬ומ"ש‬ ‫דנ"ח הוי מדברי קבלה‪ ,‬תמוה דהא‬ ‫אמרינ ביומא )כט( דחנוכה לא ניתנה‬ ‫ליכתב‪ .‬וג מ"ש דרש"י מודה להתוס'‪,‬‬ ‫מה יענה לד' ר"ת והארחות חיי הנ"ל‪.‬‬ ‫וכבר העירותי כ בחזו עובדיה )עמוד רסד(‪.‬‬ ‫ועכ"פ לנ"ד נמי תליא בהאי פלוגתא‪.‬‬ ‫וכ"כ בס' לימודי ה' )לימוד נט(‪.‬‬ ‫)יא( וחזי הוית בשו"ת מתת ידו מה"ת‬ ‫מב( שג"כ נשאל בנ"ד‪ ,‬וג הוא השיב‬ ‫לחיובא‪ ,‬כיו דאפקיה רחמנא בלשו‬ ‫עינוי‪ ,‬לומר דכל דאיתיה בעינוי איתיה‬ ‫באכילה‪) .‬וביחוד לפ"ד הרא"ש )פ' יוה"כ סי' כב(‪,‬‬ ‫והטור )סי' תרד(‪ ,‬שהוא מאהבת המקו‬ ‫לישראל(‪ .‬וכ'‪ ,‬דדמי למ"ש שמור וזכור‬ ‫בדבור אחד נאמרו דכל דאיתיה‬ ‫בשמירה איתיה בזכירה‪ ,‬וה"נ בדבור‬ ‫אחד נאמרו‪ .‬ע"ש‪ .‬ג הלו ראיתי‬ ‫בשו"ת לב י )סי' יד( שנשאל ג"כ בזה‪.‬‬ ‫וכתב‪ ,‬שאי שו ספק בזה שבודאי‬ ‫הנשי חייבות באכילת עיוה"כ‪ ,‬כיו‬ ‫שהטע הוא כדי שיהא בה כח‬ ‫להתענות‪ ,‬כמ"ש רש"י יומא )פא‪ ,(:‬והטור‬ ‫)סי' רד(‪ ,‬וכ"ש הנשי שה חלושות יותר‬ ‫מהאנשי ‪ ,‬וכמ"ש גברי בעי חיי נשי לא‬ ‫בעי חיי‪ .‬וראיה ג"כ לזה מברכות )כ‪ (:‬גבי‬ ‫תפלה‪ .‬ושוב דחה דאי אכילת ערב‬ ‫יוהכ"פ מדאורייתא אי ראיה מזה‪,‬‬ ‫וכמ"ש התוס' פסחי )קח‪ ,(:‬דלא אזלי'‬ ‫בתר טעמא בדאורייתא‪ .‬ומיהו באמת‬ ‫הנשי חייבות במצוה זו כיו דהוי‬ ‫סכנה בלא"ה וכו'‪ ,‬ובזה ניחא מ"ש‬ ‫הרמ"א‪ ,‬שאסור להתענות תענית חלו‬ ‫בעיוה"כ‪ ,‬דה"ט משו סכנה וכו'‪) .‬וכתירוץ‬ ‫הרב לב חיים הנ"ל אות ד(‪ .‬עכת"ד‪ .‬וכ מצאתי‬ ‫בשו"ת כתב סופר )סי' קיב( שכ' לחייב‬ ‫הנשי באכילת ערב יוהכ"פ‪ ,‬והביא שכ‬ ‫מפורש להדיא במנהגי מהרי"ל‪) .‬ובמה שנוגע‬ ‫)סי'‬

‫למ"ש בתוך התשובה‪ ,‬עיין לעיל אות ו‪ ,‬ובשו"ת רב פעלים ח"א‬

‫)סי' כב(‪ .‬ואכמ"ל(‪.‬‬

‫)יב( ועינא דשפיר חזי להרב שדי חמד‬ ‫מע' יוהכ"פ )סי' א אות ה(‪ ,‬שהביא דברי‬ ‫הגאו האדר"ת שכ' להביא ראיה לזה‬ ‫מדברי הירוש' )פ"ק דמגילה סוף ה"ד(‪ :‬אי‬ ‫איתת איתתא מישאל לכו ‪ ,‬אמרי לה‬ ‫בכל מתעני חו משבת ויו"ט ור"ח‬ ‫וחש"מ וחנוכה ופורי ‪ .‬ומדלא חשיב‬ ‫ערב יוהכ"פ אלמא שיוכלו להתענות‪.‬‬ ‫ע"ש‪ .‬ולפע"ד יש לדחות בפשיטות‪,‬‬ ‫דהת לא נחית לומר כל הימי שאסור‬ ‫להתענות בה ‪ ,‬ואטו כי רוכלא ליחשוב‬ ‫וליזיל‪ ,‬אלא דאיירי הת אי בטלה‬ ‫מגילת תענית או לא‪ ,‬וקא פסיק הכי‬ ‫למימר דבטלה מגילת תענית ולא‬ ‫חיישי' להא‪ .‬וזכורני שראיתי מכבר‬ ‫דחיה זו בספרי האחרוני ‪) .‬וע"ע בקונט' עובד‬ ‫‪/‬עובר‪ /‬אורח שכ' שאפשר לדחות ראיה זו‪ .‬ע"ש(‪ .‬ושוב‬ ‫מצאתי כעת להרב הגאו הראש"ל‬ ‫)שליט"א( בשו"ת משפטי עוזיאל )סי' כב אות ד(‬ ‫שכתב כ ‪ ,‬וכ העלה להלכה לנ"ד‪,‬‬ ‫וכמ"ש הכת"ס בש מהרי"ל‪ .‬ע"ש‪ .‬ג‬ ‫מ"ש בשד"ח ש בש הרב למטה‬ ‫יהודה‪ ,‬שכ' להוכיח לפטור‪ ,‬ממ"ש‬ ‫בביצה )ל(‪ ,‬דא בדאוריי' אמרינ מוטב‬ ‫שיהו שוגגי ולא יהיו מזידי ‪ ,‬דהני‬ ‫נשי דאכלו ושתו עד חשיכה ולא‬ ‫אמרינ להו ולא מידי‪ ,‬אע"ג דתוספת‬ ‫יוה"כ דאוריי'‪ .‬ע"כ‪ .‬וא איתא דנשי‬ ‫חייבות לאכול בעיוה"כ‪ ,‬מאי ראיה היא‪,‬‬ ‫דילמא שאני הת דהו"ל טועה בדבר‬ ‫מצוה‪ .‬אלא ודאי שפטורות‪ .‬וכ' ע"ז‬ ‫השד"ח‪ ,‬שאע"פ שהיא המצאה נכונה‪,‬‬ ‫מ"מ אי להניח דברי מהרי"ל‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫ולפע"ד יש לדחות ראיה זו‪ ,‬לפמ"ש‬ ‫בשו"ת מהר" שיק )חאו"ח סי' שיד(‪ ,‬דהא‬ ‫דאמרינ הטועה בדבר מצוה פטור‪,‬‬ ‫היינו דוקא מקרב ‪ ,‬אבל יש בזה איסור‬ ‫מה"ת‪ ,‬דהא מע"ז ילפינ לה )בשבת קלז(‬ ‫דכתיב תורה אחת יהיה לכ ‪ ,‬והיינו‬ ‫לעני קרב דבהכי מיירי קרא‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫וכ"כ השואל ומשיב תנינא )ח"א סי' מא(‪.‬‬ ‫וכ"כ בשו"ת לח שערי )סי' כה(‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫אשר ע"כ כיו דאיכא איסורא דאורייתא‬ ‫היה לנו להוכיח א לא משו דאמרינ‬ ‫מוטב שיהו שוגגי ולא יהיו מזידי ‪,‬‬

‫ונתיישבו דברי מהרי"ל‪ .‬ועוד שאפילו‬ ‫לדעת הסוברי שהטועה בדבר מצוה‬ ‫פטור לגמרי מה"ת‪ ,‬וכמ"ש בשו"ת דברי‬ ‫מרדכי פרידבורג )סי' סב( אליבא דהסמ"ג‪,‬‬ ‫מ"מ הרי עיקר מצות אכילה בערב‬ ‫יוהכ"פ די לקיי בככותבת‪ ,‬וכמ"ש‬ ‫המנחת חינו )מצוה שיג(‪ ,‬והובא לעיל )אות‬ ‫ג(‪ ,‬וא"כ הני נשי דיתבי ואכלי ושתו‬ ‫אע"פ שבמש היו קיימו מצות אכילה‬ ‫בעיוה"כ‪ ,‬י"ל דלא חשיבי טועה בדבר‬ ‫מצוה‪ .‬ועמש"כ בשו"ת חזו עובדיה ח"א‬ ‫)סי' לא(‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬ ‫)יג( והנה בשו"ת כתב סופר )ס"ס קיב(‪,‬‬ ‫נסתפק במי שאינו מתענה ביוה"כ‪,‬‬ ‫מחמת חולי הנופל שזמנו בא ביוה"כ‪,‬‬ ‫א מחוייב לאכול בעיוה"כ‪ ,‬או דילמא‬ ‫כיו שא"א להתענות בעשירי ליכא‬ ‫מצוה לגבי דידיה לאכול בתשיעי‪ ,‬וכתב‪,‬‬ ‫שאע"פ שכ נראה מדברי רש"י והטור‬ ‫הנ"ל‪ ,‬מ"מ קשה לסמו ע"ז למדרש‬ ‫טעמא דקרא להקל‪ ,‬כיו שדעת‬ ‫הרמב" דהוי מה"ת‪ .‬ולא מפני שאנו‬ ‫מדמי נעשה מעשה‪ .‬אבל באשה כה"ג‬ ‫יש להקל‪ ,‬דהא הוי מ"ע שהז"ג‪ ,‬ואי‬ ‫משו טעמא כדי להתענות‪ ,‬כיו דליכא‬ ‫האי טעמא בחולה‪ ,‬א"צ לאכול‪ .‬עכת"ד‪.‬‬ ‫אול הגאו הנצי"ב בס' העמק שאלה‬ ‫פרשת וזאת הברכה )שאילתא קסז אות יב(‪ ,‬כ'‪,‬‬ ‫שאי אכילת תשיעי חשובה למצוה‬ ‫אא"כ מתענה בעשירי‪ ,‬שהרי אסמכיה‬ ‫קרא לתענית עשירי‪ .‬ובזה מיושב מה‬ ‫שאי מברכי על אכילת עיוה"כ‪,‬‬ ‫שאפשר שיארע אונס שלא ישלי‬ ‫תעניתו‪ ,‬ונמצא ברכה לבטלה‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫וכ"כ בשו"ת קר לדוד )סי' סא אות ט(‪,‬‬ ‫שנראה פשוט‪ ,‬דמי שלא התענה ביוה"כ‪,‬‬ ‫לא קיי מצוה באכילת עיוה"כ‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫ולא זכר שר מדברי הכת"ס הנ"ל‪ .‬ג יש‬ ‫להעיר קצת שכשאוכל בערב יוהכ"פ עד‬ ‫סמו לשקיעה‪ ,‬חוס עצמו מלאכול‬ ‫בלילה‪ ,‬וא"כ אכתי י"ל שמקיי מצות‬ ‫אכילה מאותו הטע של המתעני‬ ‫ביוהכ"פ‪ ,‬והרי יוהכ"פ דחוי הוא אצל‬ ‫פקוח נפש‪ ,‬ולא הותר לגמרי‪ ,‬לדעת‬

‫כמה פוסקי ‪ ,‬וכל מה שאפשר לחסו‬ ‫עצמו שלא יאכל ביוהכ"פ שפיר דמי‪.‬‬ ‫וכיו"ב כתב בס' המדרש והמעשה )פר'‬ ‫אמור דף קט ע"ב בהערה(‪ .‬ע"ש‪ .‬ויש להעיר ג"כ‬ ‫מד' השבולי הלקט שהובא לעיל )סוף אות‬ ‫ז(‪ .‬וע' ילקוט הגרשוני )ס"ס תרד(‪ .‬ודו"ק‪.‬‬ ‫)יד( ומיהו א לפ"ד הכת"ס אי להקשות‬ ‫ממה שאי מברכי על אכילת עיוה"כ‪,‬‬ ‫שי"ל שכל שאי היכר במצוה שנעשית‬ ‫לש פועלה‪ ,‬אי לבר עליה‪ .‬וכ ראיתי‬ ‫בתשו' קר לדוד )סי' סא אות ח( שתי' כ ‪.‬‬ ‫ושכ"כ בתשו' ערוגת הבוש ‪ .‬ע"ש‪ .‬ובזה‬ ‫ניחא מה שאי מברכי על מצות פריה‬ ‫ורביה ויבו ‪ .‬ושו"ר שכ"כ בס' תורת‬ ‫חיי )סי' רמ סק"א( בש הגאו יעב" במר‬ ‫וקציעה‪ ,‬ע"ש‪ .‬וע' בשו"ת רב פעלי ח"ג‬ ‫)סי' י( שעמד בשאלה זו שאי מברכי על‬ ‫פו"ר‪ ,‬ותי' משו שלבו רואה את‬ ‫הערוה‪ ,‬וא יבר מקוד ‪ ,‬הוי הפסק‬ ‫בי ברכה למצוה‪ .‬ע"ש‪ .‬ותנא דמסייע‬ ‫ליה‪ ,‬הוא הר" בפ"ק דפסחי )ז‪ ,(:‬ד"ה‬ ‫מקידושי‬ ‫גרסינ בירושלמי‪ ,‬חו‬ ‫בבעילה‪ ,‬וכ' הרמב" ‪ ,‬דה"ט לפי שאי‬ ‫ראוי לבר על המצוה אלא כשהיא‬ ‫מזומנת לפניו לעשותה‪ ,‬ובאותה שעה‬ ‫הרי הוא ע האשה במטה‪ ,‬ואי ראוי‬ ‫לבר משו ולא יראה ב ערות דבר‪.‬‬ ‫ע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת הרשב" ח"ב )סי' מג(‪.‬‬ ‫ויש עוד לדבר בזה‪ .‬ואכמ"ל‪ .‬ושו"ר‬ ‫בשד"ח פאת השדה )מע' ברכות סי' ג( ד"ה‬ ‫דרשת‪ ,‬שג"כ הביא ליישב מה שאי‬ ‫מברכי על אכילת עיוה"כ‪ ,‬וכ על‬ ‫אכילת שבתות וימי טובי מפני שאי‬ ‫היכר בעשיית המצוה שהיא לש מצוה‪.‬‬ ‫ע"ש‪ .‬ועמ"ש מש"כ ‪/‬תיבת מש"כ‬ ‫מיותר‪ /‬האדר"ת בשד"ח מע' יוה"כ )סי' א‬ ‫סוף אות ג(‪ .‬וע' מש"כ בספרי חזו עובדיה‬ ‫)עמוד רעא(‪.‬‬ ‫)טו( זאת תורת העולה שהנשי חייבות‬ ‫באכילת ערב יו הכפורי ‪ ,‬וכמ"ש‬ ‫להלכה הרבה אחרוני הנ"ל‪ .‬וכ"כ‬ ‫)חאו"ח סי'‬ ‫בשו"ת חסד לאברה תאומי‬ ‫סה(‪ ,‬שכיו שמצות אכילת ערב יוהכ"פ‬

‫את‬ ‫מדכתיב וענית‬ ‫נפקא ל‬ ‫נפשותיכ ‪ ,‬ונשי איתנהו בעינוי של‬ ‫יוהכ"פ‪ ,‬ה"נ איתנהו במצות אכילת ערב‬ ‫יוהכ"פ‪ .‬עכ"ד‪ .‬והרי זה כמבואר‪.‬‬

‫והנלע"ד כתבתי‪ .‬והשי"ת יאיר עינינו‬ ‫בתורתו אמ ‪.‬‬

‫שלא כדר אכילה‬ ‫שו"ת קול מבשר חלק א סימן סד ד"ה והנה הגאון‬

‫והנה הגאו בשאגת אריה סימ ע"ו‬ ‫חידש דביו הכפורי כיו דאפקיה‬ ‫רחמנא בלשו לא תעונה א שלא כדר‬ ‫אכילה אסור מ התורה והא דקאמר‬ ‫ר"ל ביומא ד פ' האוכל אכילה גסה‬ ‫ביוה"כ פטור היינו משו דבאכילה גסה‬ ‫הוא מזיק יעו"ש‪ .‬ובש"א ש הקשה‬ ‫דלפי"ז מדוע לא משני ר"ל אהא דלא‬ ‫נכתוב אזהרה בעינוי לכתוב רחמנא לא‬ ‫יאכל יהיה מותר בשלא כדר אכילתו‬ ‫והשתא דכתב רחמנא לא תעונה אפילו‬ ‫שלא כדר אכילה אסור ותירוצו ש‬ ‫תמוה מאד‪ .‬ולע"ד דר"ל באמת סובר‬ ‫דכל איסורי שבתורה אע"ג דכתיב בהו‬ ‫אכילה אסור א שלא כדר אכילתו‬ ‫דר"ל לשיטתו דסובר בחולי ד כ"ג דכל‬ ‫האיסורי בתר הנאת מעיי אזלינ‬ ‫ומילוי מעיי בכל גווני איכא ולכ‬ ‫הוצר לשנויי דלא יאכל בכזית‪ ,‬וכ"ז‬ ‫לר"ל אבל ר"י דסובר בהדיא בחולי ד‬ ‫ק"ג דבכל איסורי שבתורה בתר הנאת‬

‫גרונו אזלינ ומהאי טעמא אמר נמי‬ ‫בהדיא בפסחי ד כ"ד הנ"ל דבכל‬ ‫איסורי שבתורה אינו חייב אלא כדר‬ ‫אכילת א"כ לדידיה שפיר איכא למימר‬ ‫דכל אכילה היא בכל שהוא וכ לא‬ ‫תעונה כפי פשטיה דקרא הוא בכל‬ ‫שהוא ולא בכזית אלא דהלל"מ אפקיה‬ ‫לקרא מפשטיה‪ ,‬והא דלא כתב רחמנא‬ ‫אזהרה בעינוי לא יאכל לאו משו‬ ‫דאכילה בכזית אלא משו דאי כתב‬ ‫רחמנא לא יאכל היה שלא כדר‬ ‫אכילתו מותר ביוה"כ משא"כ השתא‬ ‫דכתב רחמנא לא תעונה א שלא כדר‬ ‫אכילתו אסור )ואע"ג דבתוס' יומא דף פ"א שם ע"א‬ ‫ד"ה השמר משמע דלר"י באמת תקשה מדוע לא כתב רחמנא‬ ‫אזהרה בעינוי בלשון השמר דהוא סבר השמר דעשה לאו יעו"ש‬ ‫בס' כפות תמרים שמתרץ על נכון באופן שדברי ר"ל שם א"ש‬ ‫גם לר"י‪ .‬גם קושיית הגמ' שם ‪/‬יומא דף פ"א‪ /‬על ר"ל ונכתוב‬ ‫אל תסור מן העינוי יעו"ש בכפות תמרים שמתרץ באופן שדברי‬

‫ר"ל שם קיימים(‪.‬‬

‫)אורח חיים תריב‪,‬ו(‬

‫* אכל אוכלי )יב( שאינ ראוי לאכילה‪ ,‬או ב שאכל אכילה גסה כגו מיד‬ ‫על אכילה שאכל ערב יו הכיפורי )יד( >ו< עד שק במזונו‪) ,‬טו( פטור‪ .‬הגה‪ :‬וא‬ ‫)יג(‬

‫>ה <‬

‫אכל‬ ‫מאכלי מבושמי או מתובלי ‪) ,‬טז( ג על אכילתו‪ ,‬חייב‪ ,‬דרווחא לבסומי שכיחא )כל בו(‪ .‬ואסור ביו"כ )יז(‬ ‫לטעו דבר להפליט‪) ,‬יח( אפילו ד עצי בשמי ; וע"ל סימ תקס"ז סעי ג' בהג"ה‪.‬‬

‫ט"ז על שולח ערו אורח חיי‬ ‫תריב סעי ו‬

‫סימ‬

‫)ה( על אכילה שאכל כו'‪ .‬דאל"כ‬ ‫היא משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ‬ ‫חייב למה שאכל תחלה באיסור קוד‬ ‫שיבוא לידי אכיל' גסה‪:‬‬ ‫)ו( עד שק במזונו פטור‪ .‬אבל‬ ‫לכתחלה אסור כדאמרי' בגמרא גבי‬

‫חומ דיעבד אי לכתחלה לא וגבי‬ ‫אוכלי שאי ראוי כתב הטור בש‬ ‫ראבי"ה דאפי' איסורא ליכא והרמב"‬ ‫כ' דמכי אותו מכת מרדו' בזה ולעד"נ‬ ‫דאי כא מחלוקת כמ"ש בס"ד דיש‬ ‫לעיי בדברי ראבי"ה דאמר אי איסור‬ ‫באוכלי שאי ראוי דהא אמרי'‬ ‫מתניתי דאוכלי שאי ראוי פטור‬

‫משמע אבל אסור וא"ל דפטור ומותר‬ ‫קאמר דהא אמרי' בגמ' על מה ששנו‬ ‫במשנה שתה ציר או מורייס פטור הא‬ ‫חומ חייב מתניתי' מני ר' היא דתניא‬ ‫ר' אומר חומ משיב את הנפש דרש רב‬ ‫גידל אי הלכה כר' לשנה נפקי כ"ע מזגו‬ ‫ושתו שמע רב גידל ואיקפד אמר אימור‬ ‫דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי‬ ‫אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי‬ ‫אמרי אימו' דאמרי אנא חי מזוג מי‬ ‫אמרי ש"מ דפטורי דהכא גבי יה"כ אינ‬ ‫אלא דיעבד וא"ל דראבי"ה לא התיר‬ ‫אלא בפחות מכשיעור וזה קרי ליה‬ ‫פורתא דהא סתמא אמר אכל אוכלי‬ ‫שאי ראוי אי איסור משמע אפי'‬ ‫הרבה ותו קשה מ"ש ב"י על הטור‬ ‫שמביא דברי ראבי"ה בלי חולק משמע‬ ‫דהכי ס"ל ובסמו לעני משקי כ'‬ ‫בשתה משקי שאי ראוי דהיינו ציר‬ ‫או מורייס וחומ חי פטור אבל אסור‬ ‫ופשיטא שאי חילוק באי ראוי' בי‬ ‫אוכלי למשקי וכ' ב"י לתר קושיא זו‬ ‫דראבי"ה אמר באינ ראוי כלל וציר‬ ‫או מורייס ה דברי הנאכלי ע"י‬ ‫טיבול ותמהתי על פה קדוש כיו דנחית‬ ‫לחילוק זה הל"ל דג ראבי"ה ורמב"‬ ‫ל"פ דראבי"ה מיירי באינ ראוי כלל‬ ‫כגו עפר ויש לי להביא ראיה ממה דאי'‬ ‫בי"ד סי' רל"ח שבועה שלא אוכל ואכל‬ ‫עפר פטור והוא מימרא דרבא פ"ג‬ ‫דשבועות והטע דלא אחשבי' לאכילה‬ ‫כלל והת פטור ומותר קאמר דכיו‬ ‫דאי עפר בכלל השבועה למה יהיה‬ ‫אסור לכתחלה ואפי' תימא במקו שיש‬ ‫ש סברא לאסור לכתחלה מ"מ כא‬ ‫בי"כ דתלי מלתא ביתובי דעתא וזה‬ ‫ודאי דבאכילת עפר לא מיתבא דעתיה‬ ‫והרמב" דכת' באוכלי שאי ראוי‬ ‫דמכי אותו מכת מרדות היינו כגו‬ ‫עשבי המרי או שרפי הבאושי‬ ‫בהדיא בפ"ב‬ ‫רמב"‬ ‫שזכר אות‬ ‫משביתת עשור דיש עכ"פ ש אכילה‬ ‫עליה וכ חומ חי וע"ז אמר רב גידל‬ ‫דיעבד אי לכתחלה לא וא"כ לא היה‬

‫להב"י לעשות מחלוקת בי‬ ‫לרמב" ‪:‬‬

‫ראבי"ה‬

‫מג אברה על שולח ערו אורח חיי‬ ‫סימ תריב סעי ו‬ ‫ב שאכל עי"ה אבל א אכל ביה"כ‬ ‫אכילה גסה חייב על הכותבת ראשו ‪:‬‬ ‫ג על אכילתו ומיהו א אכל עד‬ ‫שק במזונו אפי' א אכל מאכל‬ ‫מבוש פטור ]ב"ח[ וצ"ל דהכל לפי מה‬ ‫שמרגיש בנפשו‪:‬‬ ‫ופשוט דמותר להריח‬ ‫ד עצי בשמי‬ ‫וטוב לעשות כ למלאות מני מאה‬ ‫ברכות וע' בשל"ה‪:‬‬ ‫סימ תריב‬

‫ביאור הגר"א אורח חיי‬ ‫סעי ו‬ ‫וא אכל כו'‪ .‬כמ"ש בפ"א דמגילה ז'‬ ‫ב'‪:‬‬ ‫ואסור כו'‪ .‬ר"ל אע"ג דאמרינ ברפ"ב‬ ‫דברכות י"ד א' טוע ואי בכ כלו‬ ‫היינו כמ"ש ש אכילה ושתיה קביל‬ ‫עליה כו' משא"כ כא וע' בפ"ז דחולי‬ ‫בשלמא תרומה טעי כו'‪:‬‬ ‫משנה ברורה על שולח ערו‬ ‫חיי סימ תריב סעי ו‬

‫אורח‬

‫היינו‬ ‫)יב( שאי ראוי לאכילה‬ ‫דברי מרי או נבאשי עד שאינ‬ ‫ראוי מחמת זה לאכילה כלל ודברי‬ ‫ראוי לאכילה רק שה איסורי כגו‬ ‫חלב ונבילה וטרפה וכה"ג בודאי חייבי‬ ‫עליה ג מחמת יוה"כ‪:‬‬ ‫)יג( על אכילה שאכל דאל"כ האי‬ ‫משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב‬ ‫למה שאכל תחלה באיסור קוד שיבא‬ ‫לידי אכילה גסה‪:‬‬ ‫)יד( עד שק במזונו שאוכל עכשיו‬ ‫ולאפוקי א אינו ק ורק שהיה שבע‬ ‫ואינו מתאוה לאכול ואעפ"כ הוא‬ ‫מרגיש טע כשאוכל חייב‪:‬‬

‫דאכילה גסה לא שמה‬ ‫)טו( פטור‬ ‫אכילה ומ"מ לכתחילה יש איסור בזה‬ ‫וכ באוכלי שאינ ראוי לאכילה יש‬ ‫איסור לכתחלה מדרבנ ואפילו בחצי‬ ‫שיעור מה ג"כ יש ליזהר לכתחלה‬ ‫]פמ"ג[‪:‬‬ ‫)טז( על אכילתו חייב וכו' והב"ח‬ ‫כתב דא אכל עד שק במזונו אפילו‬ ‫בזה פטור אכ באמת הכל תלוי לפי מה‬ ‫שהוא מרגיש בנפשו ]כ"כ מ"א ור"ל‬ ‫דבסת תלינ דבמאכל מתובל כשהוא‬ ‫אוכל אפילו א היה מתחלה שבע‬ ‫ביותר אינו ק בה ובזה מיירי הרמ"א‬ ‫ואעפ"כ א מרגיש בנפשו שכואב לו‬ ‫האכילה וק בה פטור[‪:‬‬ ‫אפילו‬ ‫)יז( לטעו דבר להפליט‬ ‫פחות מכשיעור ואפילו א יודע שיכול‬ ‫לעמוד על עצמו שלא יבלע כלו ‪:‬‬ ‫שהוא ע‬ ‫)יח( אפילו עצי בשמי‬ ‫בעלמא דמ"מ כשלועסו מרגיש טע ‪.‬‬ ‫אבל מותר להריח למלאות מני מאה‬ ‫ברכות‪ .‬וכ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח‬ ‫אסור לחזור ולבר דהוי ברכה שא"צ‬ ‫ויש אנשי שמריחי במי המריחי‬ ‫)שקורין שפירטוז אבל כשאינו מריח אין צריך לברך עליו כלל(‬

‫ואי מברכי‬ ‫]ח"א[‪:‬‬

‫עליו כלל ועושי‬

‫איסור‬

‫ביאור הלכה על שולח ערו אורח חיי‬ ‫סימ תריב סעי ו‬ ‫* אכל אוכלי שאינ ראוי‬ ‫עיי במ"ב‪ .‬ודע דפשוט‬ ‫לאכילה‬ ‫באוכל מאכלי שראוי רק לבהמה ג"כ‬ ‫פטור וכ מוכח ברמב" בפ"ב משביתת‬ ‫עשור שכתב גבי האוכל ככותבת‬ ‫וכ כתב‬ ‫הראויי לאד‬ ‫מאכלי‬ ‫באוכלי שאינ ראויי עי"ש‪ .‬ומ"ש‬ ‫עשבי המרי בא לאפוקי עשבי‬ ‫טובי הראויי למאכל אד ‪ .‬ולעני‬ ‫בשר חי לכאורה פשוט שחייב שיש ב"א‬ ‫אותו וכ מבואר בסוגיי‬ ‫אוכלי‬ ‫דקאמר אכל אומצא במלחא מצטר‬ ‫ואומצא היינו בשר חי וכ מצאתי‬ ‫לרבינו מנוח שהעתיק בזה פירוש רש"י‬ ‫דאומצא הוא בשר חי )ולפנינו ברש"י שם לא‬ ‫נמצא( אלא דתמוה קצת מה שהרמב"‬ ‫העתיק אכל בשר צלי במלח ולכאורה‬ ‫משמע מזה דבשר חי לא הוי אוכלא‬ ‫אלא דבאמת א"א לומר כ מסוגיא‬ ‫דשבת ד' קכ"ח והעתיקה הרמב" פכ"ו‬ ‫מה' שבת ובשו"ע סימ ש"ח עיי"ש‬ ‫בסעי ל"א במ"ב ובבה"ל ועיי בפר"ח‬ ‫בשבת ש בד"ה אומצא וצ"ע‪:‬‬

‫אכילת פרס‬ ‫שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ד סימן מא ד"ה עכ"פ לדינא‬

‫עכ"פ לדינא א אכל א כסעודת‬ ‫מלכי ולא אכל כזית מפת פטור‬ ‫מבהמ"ז‪ ,‬וא אכל מיני מזונות כאלו‬ ‫שאיכא עלייהו תוריתא דנהמא חייב‬ ‫בבהמ"ז דהרי הוא קביעות סעודתו על‬ ‫הפת שצרי בסעודה זו‪ ,‬וא אכל מיני‬ ‫מזונות מדברי שאי עלייהו תוריתא‬ ‫דנהמא צרי לבר על המחיה ואינו‬ ‫פוטר את הפירות וא לא את הבשר‬ ‫ודגי והמשקי אלא יצטר לבר‬ ‫עלייהו בורא נפשות‪ .‬וג צרי לידע‬ ‫שהזית פת צרי לאכול בכדי אכילת‬ ‫פרס דוקא‪ .‬וצרי להחמיר בשיעור‬

‫אכילת פרס דספר מרחשת שהוא פחות‬ ‫משלשה מינוט ‪/‬רגעי ‪ ,/‬דהשיעור של‬ ‫תשעה מינוט א שמחמירי למי שצרי‬ ‫לאכול ביו"כ הוא שיעור שלא מסתבר‬ ‫כלל וא ביו"כ כשמצטער החולה‬ ‫לחכות הפסק דט' מינוט יש להקל על‬ ‫החצי זמ מזה דהוא ד' מינוט וחצי‪,‬‬ ‫אבל כשראיתי תשובת המרחשת סי' י"ד‬ ‫שהוא ער שלשה מינוט הוא מסתבר‬ ‫לי‪ ,‬ולכ יש להחמיר שיאכל הכזית פת‬ ‫בפחות מג' מינוט כדי שיוכל לבר‬ ‫בהמ"ז‪.‬‬

‫בדבר פסיקת פסוק כי ביו הזה וגו' בפיוט סדר העבודה ביוהכ"פ‪.‬‬ ‫שו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן מא‬

‫בס"ד מוש"ק תשובה תשל"ז לפ"ק‪ .‬אל‬ ‫כבוד מחו' הגה"צ וכו' כש"ת מוהר"י‬ ‫סופר שליט"א אב"ד ור"מ דק"ק ערלוי‬ ‫יצ"ו ראש ישיבת אוהל שמעו פעה"ק‬ ‫ת"ו‪ .‬אחדשת"ה באהבה וחיבה יתירה‪.‬‬ ‫הנני בזה בנחיצה לעשות רצונו הטוב‬ ‫ולהביע חוו"ד העני' בדבר שזה כמה‬ ‫שני נבו בעבודה שאנו אומרי‬ ‫ביוה"כ וכ הי' אומר אנא וכו' מכל‬ ‫חטאתיכ לפני ד'‪ ,‬והכהני וכו'‪ ,‬האי‬ ‫אנו מפסיקי באמצע לפני שמסיימי‬ ‫הקרא תטהרו‪ ,‬וכבר כתב המג"א )סי'‬ ‫תרכ"א סק"ד( דלפני ד' תטהרו מקרא הוא‬ ‫דקרינ ‪ ,‬וא מקרא הוא דקרינ ‪ ,‬האי‬ ‫רשאי להפסיק בסכינא חריפא ולספר‬ ‫באמצע והכהני וכו'‪ ,‬ונפשי בשאלתי‬ ‫הא לא טוב לסיי ולומר ג תטהרו‪,‬‬ ‫או לומר רק הש בלי הזכרת ד'‪ ,‬הנה‬ ‫בשו"ת הריב"ש )סי' תרי"ט( בש הרי"‬ ‫גיאות וכ בב"ח )סי' תרכ"א ד"ה כתב( הביאו‬ ‫בש רב סעדי' לומר לפני הש תטהרו‪,‬‬ ‫והרי" גאות ס"ל דאפשר לומר הוא‬ ‫משו לשו הקרא‪ ,‬אבל בכול משמע‬ ‫דאמרו כל הקרא ולא הפסיקו לפני‬ ‫תטהרו כנדפס במחזורי שלנו וכו'‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫הנה לענ"ד אי לשנות מהנדפס‬ ‫במחזורי ‪ ,‬דזה ברור שבפיוט נסדר כ‬ ‫במכוו כדמוכח ממה דסיי אחרי‬ ‫והכהני וכו' וא הוא הי' מתכוו‬ ‫לגמור את וכו' ואומר לה תטהרו‪ ,‬ועי'‬ ‫בזה בתויו"ט )יומא פ"ו מ"ב(‪ ,‬וכ ראיתי בס'‬ ‫וזאת ליהודה מהג"מ יוהדה ‪/‬יהודה‪/‬‬ ‫עייאש ז"ל )הנדפס בשנת תקל"ד בערך( בביאור‬ ‫סדר עבודה של נוסח אתה כוננת‪ ,‬וכתב‬ ‫שנתייחס ליוסי ב יוסי כה גדול‪) ,‬וכ"כ‬ ‫בב"י )סי' תרכ"א( עיי"ש(‪ ,‬והנוסח ג כ‬ ‫בהפסקה בי לפני ד' ובי תטהרו‬

‫בוהכהני וכו' כנ"ל‪ ,‬ועוד הביא ש‬ ‫בפירושיו את דברי הריב"ש והב"ח‬ ‫הנ"ל‪ ,‬ומ"מ הניח הנוסח בלי שינוי‪,‬‬ ‫ועכ"ח משו דאי ראי' מדבריה שלא‬ ‫נחתי ש אלא א לומר לפני ד' בהוי'‬ ‫או הש כנ"ל‪ ,‬אבל לא א להפסיק‬ ‫כנ"ל או לא‪ ,‬אמנ שפיר העיר כת"ה‬ ‫האי אפשר להפסיק בסכינא חריפא בי‬ ‫לפני ד' ובי תטהרו‪ ,‬הנה בודאי אי‬ ‫כוונת מחו' כת"ה‪ ,‬משו כל פסוקא‬ ‫דלא פסקי משה לא מפסיקינ ‪ ,‬שכזה‬ ‫נמצא הרבה‪ ,‬ויש ע"ז כמה ישובי ‪ ,‬אלא‬ ‫עיקר הערת מחו' כהד"ג שליט"א משו‬ ‫דתיבת תטהרו הוי סיו של תיבות‬ ‫לפני ד'‪ ,‬והוי כהתחלה בלא מסקנא‪,‬‬ ‫וכדר שאיתא בש"ס )סוכה ל"ח ע"ב( לא‬ ‫לימא אינש ברו הבא והדר בש ד'‪,‬‬ ‫ופי' רש"י דלא קיימא אזכרה אמילתא‬ ‫דלעיל ומחזי כמוציאו לבטלה עיי"ש‪,‬‬ ‫וכ לכאורה הוי הכא תיבות לפני ד'‬ ‫בלתי תיבת תטהרו‪ ,‬אבל י"ל בזה עפי"מ‬ ‫דאיתא במהרש"א בח"א על מתני' )יומא‬ ‫פ"ה ע"ב( דרש ראב"ע מכל חטאתיכ לפני‬ ‫ד' תטהרו עבירות שבי אד למקו‬ ‫יוה"כ מכפר עבירות שב"א =שבי‬ ‫אד = לחבירו אי יוה"כ מכפר עד‬ ‫שירצה א"ח =את חבירו=‪ ,‬אמר ר"ע‬ ‫ישראל וכו' עכ"ל‪ ,‬וכתב‬ ‫אשריכ‬ ‫המהרש"א ש לדרש ראב"ע קאי לפני‬ ‫ד' אחטאתיכ דלעיל מיני' כי ביו הזה‬ ‫יכפר מכל חטאתיכ אשר עשית לפני‬ ‫ד' ולא חטאתיכ שלפני חבירו‪ ,‬ור"ע‬ ‫דדרש אשריכ ישראל לפני מי וכו' קאי‬ ‫לפני ד' אסיפא דקרא עיי"ש‪ ,‬וא"כ י"ל‬ ‫דהפייט ס"ל כראב"ע וכ ג ההלכה‪,‬‬ ‫ולפי"ז קאי לפני ד' על רישא דקרא‪,‬‬ ‫וא"כ ל"ק מפסיק באמצע גזרת הדיבור‬ ‫כנלענ"ד‪ .‬וכ מוכח מדברי הב"י ש‬ ‫שהגיה הרבה בסדר אתה כוננת שיהי'‬

‫אליבא דהלכתא‪ ,‬ולא העיר כלו‬ ‫מההפסק בי לפני ד' ובי תטהרו‪ ,‬ש"מ‬ ‫דלית בזה כלל‪.‬‬ ‫אמנ כ"ז כתבתי בישוב המנהג‪ ,‬אבל‬ ‫ראיתי בלבוש ש )סי' תרכ"א סעי' ו'( שכתב‬ ‫בזה"ל וכשיגיע החז לפני ד'‪ ,‬הוא שותק‬ ‫והקהל אומרי והכהני והע כו'‬ ‫וכורעי לפני הש ‪ ,‬כמו שהיו עושי‬ ‫במקדש‪ ,‬שעל כל אזכרה שהי' הכ"ג‬ ‫אומר היו אומרי בשכמל"ו =ברו ש‬ ‫כבוד מלכותו לעול ועד= וכורעי‬ ‫ומשתחוי ‪ ,‬וכ אנו עושי דוגמתו‪ ,‬וזה‬ ‫שיסד הפייט וא הוא הי' מתכוו לגמור‬ ‫הש ‪ ,‬כלומר שהי' מארי בש‬ ‫בנעימות קול עד שהיו כורעי ואומרי‬ ‫בשכמל"ו ואז מסיי ואומר תטהרו‪ ,‬וכ‬ ‫בעלינו לשבח נוהגי ליפול על פניה ‪,‬‬ ‫וחוזר השליח צבור ואמרו ונופל וכו'‬ ‫עכ"ל‪ ,‬הנה מוכח מדבריו דהחז באמת‬ ‫אינו מפסיק בי לפני ד' ובי תטהרו רק‬ ‫ממשי בנעימות הקול כמו שהי' הכ"ג‬ ‫עושה‪ ,‬ואחרי שהצבור כרעו גמר הש"צ‬ ‫תיבת תטהרו כמו שהי' עושה הכ"ג‪ ,‬רק‬ ‫אח"כ הי' הש"צ חוזר ואומר והכהני‬ ‫כנ"ל‪.‬‬ ‫וזה הי' אפשר כפי המנהג הנהוג‬ ‫בקהלות שבמדינת אונגאר ואולי ג‬ ‫הצבור‬ ‫בשאר מדינות‪ ,‬שמקדי‬ ‫באמירת והכהני והשתחוי'‪ ,‬ואח"כ‬ ‫חוזר הש"צ ואומר ומשתחוה‪ ,‬וממילא‬ ‫הי' באפשרות לסיי בתיבת תטהרו‬ ‫קוד שחזר ואמר ונופל‪ ,‬אבל כפי‬ ‫המנהג שראיתי פעה"ק בקהלת קהל‬ ‫יריאי שהש"צ והצבור אומרי ביחד‬ ‫ונופלי ‪ ,‬ובודאי טעמ‬ ‫והכהני‬

‫כמבואר במטה אפרי ש‬ ‫י"א( ובאל למטה דא אינו כורע ביחד‬ ‫ע הצבור נראה ככופר ח"ו‪ ,‬א"כ לא‬ ‫אפשר לעשות כנ"ל‪ ,‬וכבר העיר הרב‬ ‫הגאו מוה"ר ישראל וועל ז"ל‪ ,‬על מה‬ ‫שאי המנהג כ בהקהלות שבמקומו‪,‬‬ ‫ובתשו' לבושי מרדכי )הנדפס בשנת תרצ"ז סי' ב'(‬ ‫השיב לו ליישב המנהג שמקורו בלבוש‬ ‫כנ"ל‪ ,‬אבל כתב בנוגע למש"כ הלבוש‪,‬‬ ‫דהש"צ מארי בניגו עד שיגיע להש‬ ‫הק' שאז ישתחוה הצבור ויאמר לה‬ ‫תטהרו ואח"כ חוזר ומשתחוה כנ"ל‪,‬‬ ‫דלא שמע ולא ראה שנעשה כ באמירה‬ ‫כנ"ל עיי"ש‪ ,‬ושוב אנו צריכי למש"כ‬ ‫כנ"ל‪ ,‬ומ"מ היכא שהמנהג כבמדינות‬ ‫אונגאר כנ"ל‪ ,‬וינהיג לעשות כלבוש‪,‬‬ ‫אפשר להבינו‪.‬‬ ‫)סי' תרכ"א סעי'‬

‫ומה שהעיר על הנדפס במחזורי‬ ‫במאמר של תיקוני זוה"ק ק ר"ש וכו'‬ ‫בסופו מקוה ישראל ד' מושיעו וגו'‪ ,‬זה‬ ‫בודאי טעות הדפוס שהחלי הקרא‬ ‫דירמי' )י"ד ‪ -‬ח( בקרא דש )י"ז ‪ -‬י"ג(‪,‬‬ ‫ובפני‬ ‫בתיקוני זוה"ק )תקוני תנינא תקונא‬ ‫חמישאה( אשר ש מקומו‪ ,‬איתא באמת‬ ‫בלא הש הק'‪ ,‬וכה"ג בגליו הש"ס‬ ‫במתני' )דיומא( הנ"ל בקרא דמקוה ישראל‬ ‫שהביא ר"ע עיי"ש‪.‬‬ ‫ואסיי בברכת גמר חתימה טובה שנה‬ ‫ושלו'‬ ‫טובה ומתוקה שנת חיי‬ ‫ולרצו‬ ‫ויתקבלו תפילתנו לרחמי‬ ‫ונזכה לחי' נחת מכל יו"ח שיחי'‬ ‫ולגאולה שלימה בביאת גוא"צ בבי"א‪.‬‬ ‫והנני בזה מחו' דושת"ה בלונ"ח וחות‬ ‫באהבה ובכל חותמי ברכות‪ .‬יצחק יעקב‬ ‫ווייס‪.‬‬

‫א מותר לקחת אמצעי בעיוה"כ כדי שיתענה ביוהכ"פ בטוב‬ ‫שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן לב ד"ה אם מותר‬

‫א מותר לקחת אמצעי בעיוה"כ כדי‬ ‫שיתענה ביוהכ"פ בטוב )ד( ואגב אורחא‬ ‫כותב כתר"ה במכתבו להעיר על המובא‬ ‫בשד"ח מער' יוה"כ ססי' א' בש הגאו‬

‫מהרמ"נ אוירבא ז"ל אבד"ק לונשי‬ ‫הרבה אנשי‬ ‫בעני מה שנוהגי‬ ‫לעשות בעיו"כ סגולות שונות שלא‬ ‫ירגישו הצו ושאי נכו לעשות כ ‪,‬‬

‫וכת"ר מעיר ע"ז מדברי הזוה"ק ויקרא‬ ‫ד' ס"ט ע"ב דמתבאר דעינוי לא אשתכח‬ ‫אלא מפלגות יומא והלאה וכו'‪ .‬ידידי!‬ ‫עיינתי בדברי התשובה הארוכה‬ ‫שבשד"ח ש ובמחילה מכבוד הרב‬ ‫הכותב ש יש הרבה לפקפק בדבריו‬ ‫ש ‪ ,‬והיא לא מהאבד"ק מלונשי כי‬ ‫מבנו ששימש כרב באחת‬ ‫א‬ ‫מהשכונות בירושלי ובילדותי הספקתי‬ ‫עוד להכירו‪ ,‬וחיבר ספר אורח נאמ על‬

‫חלק מח"א של או"ח‪ ,‬וברור בעיני הדבר‬ ‫שאי כל חשש של איסור בעשיית‬ ‫סגולות מעיוה"כ ומה שאסרה תורה‬ ‫הוא רק מהתחלת חיוב הצו ‪ ,‬אלא‬ ‫דמה שכת"ר שואל עליו מהזוה"ק אי‬ ‫כ"כ השגה די"ל דמיהת אבל אסור‬ ‫לעשות סגולות שיועילו על מאחרי‬ ‫חצות יוה"כ‪ .‬אבל כאמור בלא"ה ג"כ‬ ‫אי נראי דבריו להלכה‪.‬‬

‫להכניס לאחוריו ביו"כ כדור‬ ‫שו"ת חלקת יעקב או"ח סימן רטז ד"ה א( זה‬

‫א( זה מאז הנה כבר נשאלתי‪ ,‬א מותר‬ ‫להכניס לאחוריו ביו"כ כדור שנקרא‬ ‫"צעפחע " בכדי להשקיט כאב הראש‬ ‫הבא לו מחמת התענית ולעני שבת‬ ‫הדי מבואר בו"ח סו סי' שכ"ח דע"י‬ ‫שינוי מותר לשו פתילה בפי הטבעת‬ ‫כדר שנוהגי למי שהוא עצור‪ ,‬וכדעה‬ ‫ג' בסי' שכ"ח סע' י"ז דאיסור שבות‬ ‫מותר ע"י שינוי בחולה כל הגו א‬ ‫באי סכנת אבר אכ לעני יו"כ יש‬ ‫עוד חשש‪ ,‬דא יש כוח מזו בהכדור זה‬ ‫נוגע ג לאיסור אכילה ביו"כ‪ .‬והבאתי‬ ‫דברי מהרש" א' סימ קכ"ג‪ ,‬במה‬ ‫שעושי הרופאי חוקני מזו דר‬ ‫המעי ויכולי לחיות בה ג כמה‬ ‫שבועות‪ ,‬אינו בכלל איסור אכילה‬ ‫ביו"כ‪ ,‬ומביא ראיה מחולי ע"א ב' כלו‬ ‫עושה עיכול למטה אלא על ידי מעלה‪,‬‬ ‫וברש"י ש שא לא יכנס דר פיו לא‬ ‫יתעכל לעול ‪ ,‬וכיו דכל חיות האד‬ ‫מתהווה על ידי עיכול וממנו מתהווה‬ ‫הד ‪ ,‬ממילא אינו בכלל אכילה עכ"ל‬ ‫מהרש" ‪.‬‬ ‫והנה א שלפע"ד במחכת"ה דבריו‬ ‫תמוהי בראי' זו‪ ,‬דידוע דהקבה היא‬ ‫מעכלת המאכל ויוצא מאכל המעוכל‬ ‫להמעי ‪ ,‬ובמעי יש כח המוש הזנה‬ ‫מהמאכל המעוכל ומתהווה ומתחזק‬ ‫הד שבגו ונות חיות להאד ‪ ,‬וקוד‬ ‫שנתעכל המאכל בהקבה אי כח‬

‫בהמעי למשו מהמאכל כח ההזנה‬ ‫ועובדא דמילתא‪ ,‬רח"ל‪ ,‬בחולה שאי‬ ‫אפשר לו לאכול בפיו‪ ,‬שעושי הרופאי‬ ‫שפופרת בחלקת צוארו‪ ,‬כמו שהביא‬ ‫מהרש" בעצמו ש בסימ קכ"ד‬ ‫שאלה כזו‪ ,‬או ג בבט ‪ ,‬ומכניסי על‬ ‫ידי השפופרת המאכל לגו האד בתו‬ ‫הקבה‪ ,‬והמאכל נתעכל בהקבה ונכנס‬ ‫אחר כ להמעי והאד יש לו חיות‬ ‫מזה‪ ,‬וא לזמ מרובה וכשצריכי לזו‬ ‫האד דר מטה על ידי כדורי ‪ ,‬אי‬ ‫מאכל כזה שצרי‬ ‫בש‬ ‫נותני‬ ‫להתעכל‪ ,‬מפאת שדר מטה אי יכולי‬ ‫לבא להקבה מקו העיכול‪ ,‬וגלל כ‬ ‫מדר הרופאי לית בש כדורי‬ ‫מלאי כח ההזנה באופ שאי צריכי‬ ‫להתעכל‪ ,‬רק בבוא דר מטה למקו‬ ‫כח המוש‬ ‫יש להמעי‬ ‫המעי‬ ‫ולהמשי מה כח ההזנה כמו ממאכל‬ ‫המעוכל הרגיל‪ .‬א כ ממילא אי שו‬ ‫ראיה מדברי רש"י הנ"ל‪ ,‬דהוא מיירי‬ ‫לעני בליעה דר מטה‪ ,‬בנותני דר‬ ‫ש דבר הצרי עיכול שפיר כתב רש"י‬ ‫שא לא יכנס דר פיו לא יתעכל‬ ‫שלא בא‬ ‫לעול ‪ ,‬והעיקר משו‬ ‫מתחילה דר הקבה שבש מקו‬ ‫העיכול רק דר מטה‪ ,‬וכדאיירי בש ‪,‬‬ ‫אבל לא יחלוק על עובדא דמילתא‪,‬‬ ‫כשמכניסי דר צואר או בט ע"י‬ ‫שפופרת לתו הקבה‪ ,‬ודאי המאכל‬ ‫מתעכל‪ ,‬והאד חי מזה זמ מרובה א‬

‫שלא נכנס דר הפה‪ ,‬וכ כשנותני דר‬ ‫מטה דברי שאי צריכי עיכול ג כ‬ ‫עושי המעי תפקיד והאד חי מזה‪,‬‬ ‫וא כ המהרש" בשאלתו כשעושי‬ ‫הרופאי חוקני מזו דר המעי ‪ ,‬וזה‬ ‫שאי צריכי לעיכול‬ ‫ודאי דברי‬ ‫והמעי יכולי לעשות תפקיד שהאד‬ ‫חי לזמ מרובה דהא כ הוא עובדא‬ ‫דמילתא א כ אי שו ראיה מרש"י‬

‫הנ"ל דמיירי בתחב למטה מאכל ממש‬ ‫הצרי לעיכול‪ ,‬ואי שו הבנה למה‬ ‫שכתב המהרש" בש וז"ל אבל בני"ד‬ ‫שאי מתעכל לעול אי זה בגדר מאכל‬ ‫רק כמונח בקופסא וכמו שה נכנסי כ‬ ‫ה יוצאי ‪ ,,,‬דהא חזינ דהאד חי מזה‬ ‫ש"מ דכח מזו נכנס להד שבאד ‪,‬‬ ‫באופ שראייתו מרש"י צע"ג‪.‬‬

‫פתילה בפי הטבעת‬ ‫שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ד סימן קכא‬

‫פתילה בפי הטבעת ביו"כ וט' באב‬ ‫לנחלש בתעניתו בע"ה‪ ,‬ה' אלול תשל"ו‪.‬‬ ‫מע"כ ידידי הנכבד מוה"ר משה יעקב‬ ‫פערל שליט"א שלו וברכה לכוח"ט‬ ‫בסשצ"ג‪.‬‬ ‫בדבר אמו תחיה אשר היא חלושה מאד‬ ‫וקשה עליה התענית ביו כפור ואירע‬ ‫שמתעלפת ואמרו הרופאי שבבקר‬ ‫תשי לפי הטבעת איזה קאפסול של‬ ‫וויטאמי ותוכל להתענות‪ ,‬הנה א‬ ‫קשה לפניה כל כ עד שמתעלפת או א‬ ‫קרוב לזה היינו שרואי שמראה פניה‬ ‫משתנות הוא כעי הא דאחזהו בולמוס‬ ‫דתנ ביומא ד פ"ג‪ ,‬וא שהת השינוי‬ ‫הוא במאור העיני מסתבר ששינוי‬ ‫אחר שהוא מצד מחלה אחרת שגור‬ ‫התענית ג"כ הוא בדי זה‪ ,‬וא שאולי‬ ‫שיי לחלק כיו דלא ברור החלוק יש‬ ‫להקל בפקוח נפש כדמסתבר‪.‬‬ ‫וג מסתבר שהכא היא בדי חולה כיו‬ ‫דהוא מצד חולשתה דהיא שלא כדר‬ ‫אינשי בריאי‪ ,‬דבולמוס הוא באיש בריא‬ ‫א שנזדמ שעתה אחזו רעבו גדול עד‬ ‫שמסתכ כשלא יאכל שזה סימניו הוא‬ ‫במה שכהו עיניו‪ ,‬וג לא שיי להתיר‬ ‫לו לאכול קוד שכהו עיניו בשביל‬ ‫שרעב הרבה לאכול דליכא סכנה בסת‬ ‫אינשי הבריאי שרעבי כשמתעני א‬ ‫שיש שמצטערי הרבה שכ הוא דר‬ ‫תענית שאיכא שמצטערי מעט ואיכא‬

‫דמצטערי הרבה‪ ,‬אבל כשהוא באד‬ ‫שחלש הרבה כל כ הוא בחשיבות‬ ‫חולה שהרי אינו כסת אינשי שאינ‬ ‫חלושי שלכ אי צור להסימ דכהו‬ ‫עיניו אלא בשינוי מראית פניו שהוא‬ ‫כעי התעלפות סגי להאכילו‪ ,‬וכ"ש‬ ‫כשאומר דמרגיש חולשה גדולה עד‬ ‫לאכול‬ ‫קרוב להתעלפות וצרי‬ ‫שמאכילי אותו דלב יודע מרת נפשו‪,‬‬ ‫וג כיו שהוא חולה יש להאכילו הרבה‬ ‫זמ קוד לזה פחות מכשיעור מאחר‬ ‫שיודע שהוא סכנה לו להתענות וזה‬ ‫יותר טוב שלא יצטר לאכול יותר‬ ‫מהשיעור כשיחכה עד שיהיה קרוב‬ ‫להתעלפות‪.‬‬ ‫ועוד יש חלוק לעני תשעה באב דלאד‬ ‫בריא לא שיי להתיר לו א כשמצטער‬ ‫הרבה א לא אחזו בולמוס וזה שהוא‬ ‫חלש כל כ שהוא חולה מותר לאכול‬ ‫בתשעה באב דלחולה לא גזרו רבנ‬ ‫כדאיתא ‪/‬שו"ע או"ח‪ /‬בסימ תקנ"ד‬ ‫סעי' ו'‪.‬‬ ‫ומה שאמרו הרופאי להשי קאפסול‬ ‫של וויטאמי לתו פי הטבעת ותוכל‬ ‫עי"ז להתענות‪ ,‬הנה מסתבר שליכא‬ ‫שו חיוב על האד כשהוא צרי‬ ‫לאכול שלא יסתכ ליקח מיני סמי‬ ‫שלא מרפאי כלו רק לעני זה שיוכל‬ ‫לקיי מצות התענית ולא לעבור על‬ ‫נימא שהוא ודאי‬ ‫הלאו א א‬

‫כאומדנא דהרופאי ‪ ,‬וממילא אפשר‬ ‫שיהיה אסור זה מאיסור ליקח סמי‬ ‫רפואה מגזרת רבנ דשחיקת סממני ‪,‬‬ ‫א א תצטער מזה שלא תתענה ביו"כ‬ ‫א שרשאה‪ ,‬כדר הנשי וא אנשי‬ ‫שאינ ת"ח ליכא האיסור דרפואה יהיה‬ ‫הקאפסול לתו פי‬ ‫רשאי להשי‬ ‫הטבעת שא אוכלי ממש א היה שיי‬

‫שלא דר הפה ליכא איסור מצד‬ ‫התענית‪ ,‬וא הרופאי אומרי שא‬ ‫שהיא חלושה ליכא סכנה להתענות‬ ‫צריכה להשי הקאפסול לתו פי‬ ‫שכיו‬ ‫הטבעת כדברי הרופאי‬ ‫שמצטערת טובא ליכא איסור דרפואה‪.‬‬ ‫ידידו‪ ,‬משה פיינשטיי ‪.‬‬

‫את מוס יו הכפורי ‪ ,‬או את מוספי יו הכפורי‬ ‫שו"ת יחווה דעת חלק א סימן סב‬

‫של יו‬ ‫שאלה‪ :‬בתפלת המוס‬ ‫הכפורי ‪ ,‬כשחל באמצע השבוע‪ ,‬הא‬ ‫יש לומר את מוס יו הכפורי ‪ ,‬או את‬ ‫מוספי יו הכפורי ‪ ,‬כדי לכלול השעיר‬ ‫שנעשה בפני ‪ ,‬וכפי שנדפס כ בכמה‬ ‫מחזורי ?‬ ‫תשובה‪ :‬רבותינו הראשוני תפסו כלל‬ ‫בזה‪ ,‬שאי לומר מוספי בלשו רבי ‪.‬‬ ‫אלא כשחלו שתי קדושות שונות ביו‬ ‫אחד‪ ,‬כגו יו טוב שחל בשבת‪ ,‬שאז‬ ‫שני המוספי מצטרפי יחדיו‪ ,‬ויכו‬ ‫לומר עליה מוספי‪ ,‬אבל בקדושה‬ ‫אחת‪ ,‬לעול צרי לומר מוס ‪ ,‬שכל‬ ‫הקרבנות של המוספי של חובת היו ‪,‬‬ ‫חובה אחת היא‪ ,‬ובש מוס נכלל הכל‪.‬‬ ‫וכ מבואר בחיבור התשובה לרבינו‬ ‫המאירי )עמוד תקכ"ה(‪ ,‬שביו הכפורי‬ ‫אומרי את מוס יו הכפורי ‪ ,‬אלא‬ ‫א כ חל בשבת‪ ,‬שאז צרי לומר‬ ‫מוספי‪ .‬וכ כתב במחזור ויטרי )עמוד שצ"ג(‪.‬‬ ‫ואמנ הרמב" בסדר תפלות השנה‬ ‫תפס הנוסח בתפלת המוס של שבת‬ ‫או של יו טוב מוספי‪ ,‬וכ הוא בסידור‬ ‫רב עמר גאו חלק ב' )עמוד שמ"ח(‪ .‬מכל‬ ‫מקו אנו נוהגי כדברי הראשוני‬ ‫)הלכות‬ ‫הנ"ל‪ .‬וכ מתבאר בארחות חיי‬ ‫מוסף ראש השנה אות ח'( בש הרשב"א‪ .‬ובהר"‬ ‫‪/‬א"ח‪) /‬סימן‬ ‫)סוף ראש השנה(‪ .‬ובבית יוס‬ ‫תקצ"א(‪ .‬ובשו"ת המבי"ט )סי' מ"ו( ע"ש‪ .‬וכ‬ ‫כתב רבי דוד אבודרה )בדיני מוסף שבת וראש‬ ‫חודש‪ ,‬דף נ"ג ע"ד(‪] .‬וידוע מה שכתב מר‬ ‫הבית יוס ‪/‬א"ח‪ /‬סי' תכ"ד‪ ,‬שהרד"א‬

‫היה בקי מאד במנהגי ‪ ,‬וראוי הוא‬ ‫לסמו על דבריו[‪ .‬והגאו רבי חזקיה די‬ ‫סילוה בספר פרי חדש )ס"ס =סוף סימן= תכ"ג(‬ ‫העיר מדברי הרמב" הנ"ל‪ ,‬וסיי ‪,‬‬ ‫שהעיקר כמו שאנו נוהגי לומר במוס‬ ‫ראש חודש כשחל בחול את מוס ‪,‬‬ ‫וכשחל בשבת אומרי את מוספי‪ .‬וראה‬ ‫עוד בשו"ת בית יהודה עייאש במנהגי‬ ‫)דף ק"ז ע"א(‪ .‬ובשלמי צבור )דף רכ"ה ע"ב(‪.‬‬ ‫ובשו"ת גנת ורדי בקונטרס ג המל‬ ‫)סי' ל"ב( ע"ש‪.‬‬ ‫והגאו הראש"ל רבי יוס חז בשו"ת‬ ‫חקרי לב )חאו"ח סי' נ"ד(‪ ,‬עמד ג כ על‬ ‫דברי הרמב" בנוסח תפלת המוספי ‪,‬‬ ‫ומתחילה צידד לומר שביו הכפורי‬ ‫שיש ג שעיר הפנימי‪ ,‬וכמו שכתוב‬ ‫בפרשת פנחס‪ ,‬ושעיר חטאת אחד מלבד‬ ‫חטאת הכפורי ‪ ,‬סבירא ליה להרמב"‬ ‫שצרי לומר מוספי‪ ,‬מה שאי כ בשאר‬ ‫ימי טובי ‪ .‬ושוב הסכי שדעת‬ ‫הרמב" לומר מוספי בכל המוספי של‬ ‫יו טוב ע"ש‪ .‬וכבר נתבאר שאי‬ ‫מנהגינו בזה כדברי הרמב" ‪ .‬ולכ אי‬ ‫חילוק בזה בי יו הכפורי לשאר‬ ‫ימי טובי ‪ ,‬וכל שחל יו הכפורי‬ ‫באמצע השבוע‪ ,‬אומרי מוס ‪ ,‬וכשחל‬ ‫בשבת אומרי מוספי‪ .‬וכ כתב הגאו‬ ‫)סי'‬ ‫רבי חיי פלאג'י בספר רוח חיי‬ ‫תרכ"א(‪ ,‬שבמוס יו הכפורי שחל‬ ‫באמצע השבוע צרי לומר את מוס ‪,‬‬ ‫וכמבואר בסידור רומניה של מהר"א‬ ‫ירושלמי‪ .‬וכ כתב בסידור הגאו יעב" ‪.‬‬

‫קדמוני ‪ .‬ולא כמו‬ ‫ועוד סידורי‬ ‫שכתוב באיזה סידורי חדשי מקרוב‬ ‫באו‪ ,‬לומר מוספי ג כשחל בחול‪ ,‬שאי‬ ‫זה נכו כלל‪ ,‬אלא נראה לי עיקר לומר‬ ‫בכל המועדי לרבות יו הכפורי ‪ ,‬את‬ ‫מוס ‪ ,‬ורק כשחלו בשבת יש לומר‬ ‫מוספי וכ המנהג פשוט‪ .‬עד כא דברי‬ ‫הגר"ח פלאג'י‪ .‬וכ כתב בסידור הנחמד‬ ‫אהלי יעקב‪ .‬א בספר ב איש חי )בפרשת‬ ‫וילך אות כ'( כתב‪ ,‬שמר זקנו הגאו רבי‬ ‫משה חיי הנהיג בבגדאד לומר מוספי‬ ‫במוס יו הכפורי אפילו כשחל‬ ‫בחול‪ .‬וציי לדברי החקרי לב הנ"ל‪.‬‬ ‫ובאמת שהחקרי לב לא צידד כ אלא‬ ‫לדעת הרמב" ‪ ,‬אבל אנו שנוהגי בכל‬ ‫המועדי לחלק בי כשחלו באמצע‬ ‫השבוע לבי כשחלו בשבת‪ ,‬אי לנו‬ ‫לשנות בתפלת מוס של יו הכפורי‬ ‫לשאר כל המועדי ‪ .‬שכל ש קרבנות‬ ‫יו הכפורי חד הוא‪ ,‬וכול נכללי‬ ‫בש מוס ‪ ,‬ורק כשחל בשבת יכו לומר‬ ‫מוספי‪ .‬ועל כל פני לא יעשה כ‬ ‫במקומינו‪ ,‬והמנהג פשוט שבתפלת‬ ‫מוס יו הכפורי כשחל באמצע‬ ‫השבוע אומרי מוס ‪ ,‬וכשחל בשבת‬ ‫אומרי מוספי‪ .‬וכמו שהעיד בגדלו‬ ‫הגאו הראש"ל רבי ב ציו מאיר חי‬ ‫עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל )חאו"ח מה"ת‬ ‫סי' ע"ה(‪ .‬וסיי בתשובתו ש ‪ ,‬שהדבר‬ ‫ברור שאי לשנות מהנוסח הנהוג‬ ‫והמקובל שנוהגי לומר במוס יו‬ ‫הכפורי כשחל בחול‪ ,‬את מוס ולא‬ ‫את מוספי‪ ,‬וכל המשנה אי רוח חכמי‬ ‫נוחה הימנו ע"ש‪ .‬וכ כתב הרה"ג חנניה‬ ‫גבריאל‪ ,‬אב"ד ירושלי ‪ ,‬בשו"ת מנחת‬ ‫החג חלק ב' )חאו"ח סי' ב'( ע"ש‪.‬‬ ‫אשר על כ צרי לתק הנוסח‬ ‫שבמחזורי הנדפסי מחדש פה עיה"ק‬ ‫ירושלי ‪ ,‬המכוני בש תפלת ישרי ‪,‬‬ ‫ששינו את הנוסח המקובל‪ ,‬והדפיסו‬

‫בתפלת המוס של יו הכפורי מוספי‪,‬‬ ‫וכתבו שג כשחל בחול יש לומר מוספי‬ ‫בלשו רבי ‪ .‬ואנשי תמימי שאינ‬ ‫אחריה‬ ‫בהלכה נמשכי‬ ‫בקיאי‬ ‫בעיני עצומות‪ ,‬ואילו הבקיאי בהלכה‬ ‫ובמנהג אינ זזי ממנהג ‪ ,‬וכשחל יו‬ ‫הכפורי בחול אומרי מוס ‪ .‬ולא פע‬ ‫פרצה מחלוקת וסערת רוחות בי קהל‬ ‫המתפללי בגלל זה‪ ,‬בתפלת חזרת‬ ‫השליח צבור במוס יו הכפורי ‪ ,‬זה‬ ‫אומר בכה וזה אומר בכה‪ ,‬ועל אלה יכו‬ ‫לומר עושה חדשות בעל מלחמות‪.‬‬ ‫ונוראות נפלאתי אי הרהיבו עוז‬ ‫לשנות מנהג אר ישראל אשר יסודתו‬ ‫בהררי קודש גאוני עול משוש דור‬ ‫ודור‪ .‬ונודע מה שכתב מהרי"ל )בדרשותיו דף‬ ‫מ"ז ע"ב(‪ ,‬שאסור לשנות מנהג המקו‬ ‫בעניני התפלה בשו פני ‪ ,‬ויש סכנה‬ ‫בדבר למי שיעשה כ ‪] .‬וכ מבואר בספר‬ ‫חסידי סי' תר"ז[‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ פסק‬ ‫הרמ"א בהגה ‪/‬א"ח‪) /‬סי' תרכ"א סעיף א'(‪ .‬וכ‬ ‫כתב מהר"י יוזפא בספר יוס אומ )סי'‬ ‫תתקנ"ט( ע"ש‪ .‬והגאו הראש"ל רבי מיוחס‬ ‫בכר שמואל בספר מזבח אדמה )דף ט' ע"א(‬ ‫כתב‪ ,‬שרבינו הגדול רבי אברה יצחקי‬ ‫)מחבר שו"ת זרע אברהם(‪ ,‬החרי בחר גמור‬ ‫מנהג שנהגו‬ ‫שלא לשנות שו‬ ‫בירושלי ‪ ,‬אפילו מבית כנסת לבית‬ ‫כנסת אחרת ע"ש‪ .‬ובשו"ת התשב"‬ ‫חלק ג' )סי' ר"צ( מפיו לפידי יהלוכי על‬ ‫מי שירהיב עוז בנפשו לשנות מנהג‬ ‫שנהגו בנוסחי התפלות‪ .‬וכ כתבו‬ ‫בשו"ת שמש צדקה )חאו"ח סי' י"א(‪ ,‬ובשו"ת‬ ‫לב חיי חלק ב' )סי' ט'(‪ .‬ועוד רבי‬ ‫מגדולי האחרוני ‪ .‬ולכ כל החרד לדבר‬ ‫ה' יתק בכתב ידו בגליו המחזור‪,‬‬ ‫שצרי לומר מוס כשחל בחול‪ .‬ובזה‬ ‫יחזיר עטרה ליושנה כמנהג המקובל‬ ‫בעיר קדשנו ותפארתינו ירושלי‬ ‫דדהבא‪ .‬ושומע לנו ישכו בטח‪.‬‬

‫פיוס בכתב‬ ‫שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן מד‬

‫שאלה‪ :‬מי שחטא לחבירו והעליבו‬ ‫בדברי ‪ ,‬וכעת ניח על מעשיו‪ ,‬ורוצה‬ ‫להתפייס עמו לקראת יו הכפורי ‪ ,‬א‬ ‫הוא מתבייש ללכת אליו בעצמו לבקש‬ ‫את סליחתו‪ ,‬הא יכול לשלוח לו דברי‬ ‫פיוס בכתב‪ ,‬או על ידי שליח‪ ,‬או חייב‬ ‫ללכת אליו בעצמו ולבקש ממנו‬ ‫מחילה?‪.‬‬ ‫תשובה‪ :‬שנינו במסכת יומא )דף פה ע"ב(‪:‬‬ ‫עבירות שבי אד למקו יו הכפורי‬ ‫מכפר‪ ,‬עבירות שבי אד לחבירו אי‬ ‫יו הכפורי מכפר עד שירצה את‬ ‫חבירו‪ .‬את זו דרש רבי אלעזר ב עזריה‪,‬‬ ‫מכל חטאתיכ לפני ה' תטהרו‪ ,‬עבירות‬ ‫שבי אד למקו יו הכפורי מכפר‪,‬‬ ‫עבירות שבי אד לחבירו אי יו‬ ‫הכפורי מכפר עד שירצה את חבירו‪.‬‬ ‫אמר רבי עקיבא‪ ,‬אשריכ ישראל לפני‬ ‫מי את מיטהרי ומי מטהר אתכ‬ ‫אביכ שבשמי וכו'‪ .‬וכתב הרב רבינו‬ ‫יאשיה פינטו‪ ,‬בפירוש הרי" על העי‬ ‫יעקב‪ ,‬שרבי אלעזר ב עזריה בא‬ ‫להוסי על דברי תנא קמא‪ ,‬שא לא‬ ‫פייס את חבירו ג העבירות שבי אד‬ ‫למקו אי יו הכפורי מכפר‪ ,‬ודייק‬ ‫כ מהפסוק‪ ,‬אימתי כי ביו הזה יכפר‬ ‫עליכ לטהר אתכ מכל חטאתיכ‬ ‫לפני ה'‪ ,‬דהיינו עבירות שבי אד‬ ‫למקו ‪ ,‬בזמ שלפני ה' תטהרו‪ ,‬ביניכ‬ ‫לבי עצמכ ‪ ,‬על עבירות שבי אד‬ ‫לחבירו‪ .‬ורבי עקיבא חולק על דרשתו‬ ‫של רבי אלעזר ב עזריה‪ ,‬וסובר שסיו‬ ‫הפסוק לפני ה' תטהרו‪ ,‬בא לשבח את‬ ‫ישראל אשר לו אלקי קרובי אליו‬ ‫לכפר על מעשיה ‪ ,‬וא כ אפילו לא‬ ‫ירצה האד את חבירו‪ ,‬בעבירות שבינו‬ ‫לבי חבירו‪ ,‬אי טהרתו תלויה בכ ‪ ,‬כי‬ ‫טהרת של ישראל תלויה בהקדוש‬ ‫ברו הוא‪ ,‬שהוא המטהר ולא האד‬ ‫וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬והגאו רבי שאול‪ ,‬אב"ד‬ ‫אמסטרד ‪ ,‬בספר בני אריאל )בקונטרס בית‬ ‫מועד דרוש ליום הכפורים דף קטז ע"ד( כתב‪ ,‬וכבר‬ ‫כתבו כמה גדולי ‪ ,‬ומה הרי" שבעי‬ ‫יעקב‪ ,‬שא לא תיק האד עבירות‬

‫שבינו לבי חבירו‪ ,‬אי יו הכפורי‬ ‫מכפר אפילו על עבירות שבינו לבי‬ ‫המקו ‪ ,‬ויש טע נכו לכ ‪ .‬ע"כ‪ .‬ג‬ ‫הגאו רבי חיי פלאג'י בספר ברכת‬ ‫מועדי לחיי )דרוש טו לתשובה‪ ,‬דף קמג ע"ד(‪ ,‬וכ‬ ‫בספר צוואה מחיי )דף י"ב ע"ב(‪ ,‬הביא‬ ‫דברי הרי" שבעי יעקב הנ"ל‪ ,‬שכל עוד‬ ‫שאינו מרצה את חבירו ג עבירות‬ ‫שבינו לבי המקו אי יו הכפורי‬ ‫מכפר‪ ,‬והטע לזה שמכיו שהוא מקשה‬ ‫ערפו שלא לפייס את חבירו‪ ,‬נגד מצות‬ ‫התורה שחייבתו בכ ‪ ,‬הרי הוא כבועט‬ ‫בתורת ה'‪ ,‬ומה תשובה היא זו לשוב‬ ‫דוקא מעבירות שבינו לבי המקו וכו'‪.‬‬ ‫ע"ש‪ .‬וכ כתב הגאו רבי חיי ביז'ה‬ ‫בספר חיי עד העול )בדרוש ה' לשבת תשובה‬ ‫דף יט ע"ב‪ ,‬ודף כ' סוף ע"ג(‪ ,‬שנמצינו למדי‬ ‫מדברי הרי" ‪ ,‬שא אינו מפייס את‬ ‫חבירו‪ ,‬שזה נמש ממדת הגאוה‪ ,‬שאינו‬ ‫רוצה לכו כאגמו ראשו לבקש מחילה‬ ‫מחבירו‪ ,‬ג עבירות שבי אד למקו‬ ‫אי יו הכפורי מכפר וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬אול‬ ‫מר החיד"א בספר ברכי יוס )סימן תרו‬ ‫סק"א( כתב‪ ,‬וזו לשונו‪ :‬יש מי שכתב שא‬ ‫לא שב מעבירות שבינו לבי חבירו‪ ,‬ג‬ ‫עבירות שבינו לבי המקו אינו מכפר‪,‬‬ ‫ואסמכיה אמתניתי ‪ ,‬ואני אומר לא‬ ‫ניחא ליה למרייהו בהכי‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפע"ד‬ ‫נראה שג הרי" בעי יעקב מודה‬ ‫שלעני הלכה‪ ,‬עבירות שבינו לבי‬ ‫בתשובה ויו‬ ‫נמחלי‬ ‫המקו‬ ‫הכפורי ‪ ,‬ללא קשר ע עבירות שבי‬ ‫אד לחבירו‪ ,‬שהרי סיי הרי" ‪ ,‬שרבי‬ ‫עקיבא חולק על רבי אלעזר ב עזריה‪,‬‬ ‫והרי הלכה רווחת )בעירובין מו וכתובות פד(‬ ‫הלכה כרבי עקיבא מחבירו‪) .‬ואף על פי‬ ‫שהרי"ף בסוף דבריו הביא סמך לדרשת רבי עקיבא מסברת רבי‬ ‫שיום הכפורים מכפר אפילו בלא תשובה וכו'‪ ,‬ואנן לא קיימא לן‬ ‫כרבי‪ ,‬מכל מקום אין לזה הכרח בדבריו שרבי עקיבא סובר‬

‫כרבי‪ ,‬כאשר המעיין יחזה מישרים(‪ .‬ובמדרש רבה‬ ‫)פרשת נשא‪ ,‬פרשה יא סימן יז(‪ :‬רבי עקיבא אומר‪,‬‬ ‫כתוב אחד אומר ונקה‪ ,‬וכתוב אחד‬ ‫אומר לא ינקה‪ ,‬אלא בדבר שבינ לבי‬ ‫המקו ‪ ,‬ונקה‪ .‬בדבר שבינ לבי חביר‬ ‫לא ינקה‪ .‬ע"ש‪ .‬ועיי בספר דברי‬

‫אחדי )דף ה' ע"ב(‪ ,‬ובפתח עיני‬ ‫יח(‪ ,.‬ובמראית העי )שם(‪ ,‬שרבי עקיבא‬ ‫סובר שיו הכפורי מכפר על עבירות‬ ‫שבי אד למקו ‪ ,‬אפילו לא נתרצה‬ ‫ע חבירו‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפי זה א א נאמר‬ ‫שרבי אלעזר ב עזריה תולה זה בזה‪,‬‬ ‫אנ לא קיימא ל הכי‪ ,‬משו שהלכה‬ ‫כרבי עקיבא מחבירו‪ ,‬ושלא כהאחרוני‬ ‫הנ"ל שתפסו להלכה כדרשת רבי אלעזר‬ ‫ב עזריה לפי פירושו של הרי" הנ"ל‪.‬‬ ‫וה אמת כי הגאו יעב" בתשובה‪,‬‬ ‫והיא לו נדפסה בשו"ת שתי הלח )סימן‬ ‫לא דף לט ע"א( כתב בפשיטות‪ ,‬וזה האיש‬ ‫שעבר על כל אלה‪ ,‬א לא מחל לו‬ ‫הנגזל קוד מותו‪ ,‬בודאי שאי לו כפרה‬ ‫עד שישל ליורשיו‪ ,‬ויבקש מחילה מ‬ ‫המת כדת וכו'‪ ,‬כה משפטו בעני‬ ‫העבירות שבינו לבי חבירו‪ ,‬וכל זמ‬ ‫שמתרשל בכ ‪ ,‬אי לו כפרה אפילו‬ ‫בתשובה שיעשה על דברי שעבר בינו‬ ‫לבי המקו ‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפי האמור אי‬ ‫לתלות זה בזה‪ .‬וי"ל‪ .‬והגאו רבי יוס‬ ‫אנגיל בגליוני הש"ס )יומא פה ע"ב( הביא מה‬ ‫שכתב הבני אריאל בש הרי" שבעי‬ ‫יעקב הנ"ל‪ ,‬וכתב על זה‪ ,‬ולא נהירא‬ ‫כלל‪ .‬וג לשו המשנה מוכח להיפ ‪.‬‬ ‫ע"כ‪ .‬ואינו מוכרח‪ ,‬והדרשה תדרש‪,‬‬ ‫ולהלכה נקטינ כרבי עקיבא‪ .‬והרי זה‬ ‫כמבואר‪] .‬בר דא עקא‪ ,‬כי הגאו רבי‬ ‫ישמעאל הכה בשו"ת זרע אמת )בחידושי‬ ‫הש"ס‪ ,‬סימן מז( כתב לפרש להיפ מדברי‬ ‫הרי" הנ"ל‪ ,‬שרבי עקיבא הוא שבא‬ ‫להוסי שא לא ריצה את חבירו‪ ,‬אי‬ ‫יו כפורי מכפר ג העבירות שבי‬ ‫אד למקו ‪ .‬עש"ב‪ .‬ומכיו שהלכה‬ ‫כרבי עקיבא מחבירו‪ ,‬יוצא לנו חומרא‬ ‫רבה‪) ,‬ומכן ‪/‬ומכל‪ /‬שכן לפי מה שסיים הזרע אמת שר'‬ ‫עקיבא אינו כחולק אלא כמוסיף(‪ .‬ולא ניחא למרייהו‬ ‫בהכי‪ ,‬וכמו שכתב מר החיד"א‪ .‬ודו"ק[‪.‬‬ ‫)ראש השנה‬

‫אול הפרי חדש )סימן תרו סעיף א'( כתב‬ ‫הגאו רבי שמואל גרמיזא ‪,‬‬ ‫בש‬ ‫שבעבירה שבי אד לחבירו יש בה ג‬ ‫כ חלק בי אד למקו ‪ ,‬כגו א ביזה‬ ‫אותו בדברי שעבר על מצות ואהבת‬

‫לרע כמו ‪ ,‬וכיוצא בזה‪ ,‬כל זמ שלא‬ ‫ריצה ופייס את חבירו‪ ,‬אפילו החלק‬ ‫שבי אד למקו לא נמחל‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫והברכי יוס הביא סברא זו בשתיקה‪.‬‬ ‫והגאו רבי יוס שאול נתנזו בשו"ת‬ ‫שואל ומשיב רביעאה )חלק ג' סימן סד( כתב‬ ‫ראיה וסיוע לזה‪ .‬ע"ש‪ .‬ולכאורה יש‬ ‫להעיר בזה מהגמרא )ראש השנה יז ע"ב(‪,‬‬ ‫שאלה בלוריא הגיורת את רב גמליאל‪,‬‬ ‫כתוב אשר לא ישא פני ‪ ,‬וכתוב ישא ה'‬ ‫פניו אלי ‪ .‬נטפל לה רבי יוסי הכה ‪,‬‬ ‫אמר לה‪ ,‬אמשול ל משל למה הדבר‬ ‫דומה‪ ,‬לאד שהיה נושה בחבירו מנה‬ ‫וקבע לו זמ בפני המל ‪ ,‬ונשבע לו בחיי‬ ‫המל ‪ ,‬הגיע זמ ולא פרעו‪ ,‬בא לפייס‬ ‫את המל ‪ ,‬אמר לו המל ‪ ,‬עלבוני מחול‬ ‫ל ‪ ,‬ל ופייס את חביר ‪ .‬הכא נמי‪ ,‬כא‬ ‫כא‬ ‫למקו‬ ‫בעבירות שבי אד‬ ‫בעבירות שבי אד לחבירו‪ .‬ולכאורה‬ ‫משמע שאפילו בחלק העבירה שבי‬ ‫אד למקו ‪ ,‬א על פי שעדיי לא פייס‬ ‫את חבירו‪ ,‬מיד שבא בתשובה לפני‬ ‫הקדוש ברו הוא נמחל לו‪ ,‬כמו שאומר‬ ‫במשל‪ ,‬עלבוני מחול ל ‪ .‬ומיהו יש לומר‬ ‫שמה שנשבע בחיי המל הוא דבר בפני‬ ‫עצמו‪ ,‬ואינו קשור ממש ע הממו ‪,‬‬ ‫ודומה לשאר עבירות שבינו לבי‬ ‫המקו שנמחלי לו‪) .‬ועיין בחידושי מהר"ץ חיות‬ ‫ראש השנה שם(‪ .‬שוב ראיתי למר החיד"א‬ ‫בספר דברי אחדי )דף ה' ע"ב(‪ ,‬שהעיר‬ ‫מזה על המהר"ש גרמיזא הנ"ל‪ ,‬וכתב‪,‬‬ ‫שלדבריו צרי לומר עלבוני מחול ל‬ ‫כשתפייס את חביר ‪ .‬ואדרבה יש קצת‬ ‫ראיה מש לכל ישר הול ‪ .‬ע"ש‪ .‬ג‬ ‫הלו ראיתי להגאו רבי יצחק עטייה‬ ‫בספר רוב דג בחידושיו לראש השנה )יז‬ ‫ע"ב( שהעיר על דברי הרי" שבעי יעקב‬ ‫)יומא פה ע"ב( בדרשת רבי אלעזר ב עזריה‪,‬‬ ‫שעבירות שבי אד למקו תלויי‬ ‫בעבירות שבי אד לחבירו‪ ,‬וא לא‬ ‫ריצה את חבירו ג העבירות שבי אד‬ ‫למקו אי יו הכפורי מכפר‪ .‬והרי‬ ‫כא אמר רבי יוסי הכה במשל עלבוני‬ ‫מחול ל ‪ ,‬וכתב לתר ג כ כדברי‬ ‫החיד"א הנ"ל‪ ,‬שצרי לומר הכוונה‬

‫עלבוני מחול ל א בתנאי שתל‬ ‫ותרצה את חביר ‪ .‬אבל א לא יפייסנו‬ ‫א עלבונו של המל אינו מחול‪.‬‬ ‫עכת"ד‪) .‬ושם בסוף דבריו‪ ,‬וכן בחידושיו ליומא )פה ע"ב(‬ ‫כתב‪ ,‬שדברי הרי" קשי ‪ ,‬וכמו שביאר‬ ‫בספרו ויקרא יצחק פרשת אחרי מות‪.‬‬ ‫ואי הספר מצוי אצלי(‪ .‬ועל כל פני‬ ‫ברור שאי לדברי המהר"ש גרמיזא‬ ‫שייכות לפירוש הרי" שבעי יעקב‪,‬‬ ‫שאפילו נאמר שעבירות שבי אד‬ ‫למקו יו הכפורי מכפר א על פי‬ ‫שלא ריצה את חבירו‪ ,‬מכל מקו אותה‬ ‫עבירה עצמה שיש בה חלק גבוה שבי‬ ‫אד למקו ‪ ,‬אינו נמחל לו כלל עד‬ ‫שירצה את חבירו‪ .‬ושלא כדברי הגאו‬ ‫רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב חלק‬ ‫ה' )סימן תרו סק"א( שהביא דברי המהר"ש‬ ‫גרמיזא ‪ ,‬וכתב על זה‪ ,‬שכ כתב הרי"‬ ‫באגדתיה ביומא )פה ע"ב( שכל עוד שאינו‬ ‫מפייס את חבירו‪ ,‬ג הקדוש ברו הוא‬ ‫אינו מוחל לו על עבירות שבינו לבי‬ ‫המקו ‪ .‬וכמו שכתב ג כ בספר מטע‬ ‫המל חלק ד' )סימן תקל(‪ .‬ע"כ‪ .‬וזה אינו‪,‬‬ ‫שדברי הרי" אינ עני לדברי המהר"ש‬ ‫גרמיזא ‪ ,‬ולא קרב זה אל זה‪ ,‬וכמו‬ ‫שמתבאר ג כ בברכי יוס )סימן תרו סק"א(‪.‬‬ ‫וזה ברור‪ .‬ועיי להגאו בעל חקרי לב‬ ‫בספר מערכי לב )דרוש סד דף קנד ע"ג(‪ ,‬ובספר‬ ‫כסא שלמה חכי )דרוש ו' לתשובה דף טו ע"ד(‪.‬‬ ‫ע"ש‪.‬‬ ‫ומעתה נבוא לעצ השאלה‪ ,‬כי הנה‬ ‫הרמב" )בהלכות תשובה פרק ב' הלכה ט'( כתב בזו‬ ‫הלשו ‪ :‬אי התשובה ולא יו הכפורי‬ ‫מכפרי אלא על עבירות שבי אד‬ ‫למקו ‪ ,‬כגו שאכל דבר איסור‪ ,‬או‬ ‫שחלל שבת‪ ,‬וכדומה‪ ,‬אבל עבירות שבי‬ ‫אד לחבירו‪ ,‬כגו החובל בחבירו‪ ,‬או‬ ‫שקללו או שגזלו‪ ,‬אינו נמחל לו לעול‬ ‫עד שיחזיר לחבירו מה שהוא חייב לו‪.‬‬ ‫וא על פי שהחזיר לו הממו שחייב לו‬ ‫צרי לרצותו ולפייסו ולבקש ממנו‬ ‫שימחול לו‪ .‬ואפילו לא הקניט את‬ ‫חבירו אלא בדברי צרי לפייסו עד‬ ‫שימחול לו‪ .‬וא לא רצה חבירו למחול‬

‫לו‪ ,‬מביא לו שורה של שלשה בני אד‬ ‫מריעיו ומידידיו שיבקשו ממנו שימחול‬ ‫לו‪ ,‬וא לא נתרצה לה מביא לו שורה‬ ‫שניה ושלישית‪ ,‬וא בכל זאת לא רצה‬ ‫להתפייס מניחו והול לו‪ .‬וזה שלא‬ ‫מחל הוא החוטא‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ כתבו הטור‬ ‫והשלח ערו ‪/‬א"ח‪) /‬סימן תרו סעיף א'(‪.‬‬ ‫ומשמע שבפע הראשונה על החוטא‬ ‫לחבירו ללכת בעצמו אליו לפייסו‪ ,‬ורק‬ ‫א סירב להתפייס עמו‪ ,‬שולח לו שלש‬ ‫שורות של בני אד לפייסו‪ .‬וכ כתב‬ ‫באמת הגאו רבי יעקב ב חביב‪ ,‬בעי‬ ‫יעקב )סוף יומא(‪ ,‬שמה שיש נוהגי‬ ‫שכאשר יחטא איש לרעהו והקניטו‬ ‫בדברי ‪ ,‬נכנס אד אמצעי לתוו‬ ‫השלו ביניה ‪ ,‬ואחר שמדבר ע‬ ‫הנעלב ומפייסו‪ ,‬חוזר ובא המעליב‬ ‫עצמו לבקש מחילה מחבירו‪ ,‬מנהג‬ ‫טעות הוא‪ ,‬אלא עליו ללכת מתחלה‬ ‫בעצמו אצל הנעלב‪ ,‬ויבקש ממנו מחילה‬ ‫עד שיאמר לו סלחתי‪ .‬ע"כ‪ .‬ולכאורה יש‬ ‫להעיר ממה שנאמר בתורה )פרשת ויחי(‪,‬‬ ‫ויצוו אל יוס לאמר‪ ,‬אבי צוה לפני‬ ‫מותו לאמר‪ ,‬כה תאמרו ליוס אנא שא‬ ‫נא פשע אחי וחטאת כי רעה גמלו ‪,‬‬ ‫ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אבי ‪.‬‬ ‫הרי ששלחו אחי יוס שלוחי אליו‬ ‫לפייסו‪ ,‬ורק לאחר מכ ‪ ,‬נאמר‪ ,‬וילכו ג‬ ‫אחיו ויפלו לפניו‪ .‬משמע שאי להקפיד‬ ‫א הולכי אליו תחלה אנשי אחרי‬ ‫לפייסו‪ ,‬ואחר כ בא החוטא בעצמו‬ ‫ומפייס את חבירו‪ .‬וראיתי להגאו רבי‬ ‫יוס ב רבי בספר דר המל )בפרק ב'‬ ‫מהלכות תשובה הלכה ט'( שהעיר בזה‪ ,‬ותיר ‪,‬‬ ‫לפי מה שאמרו במדרש‪ ,‬שהשליחי‬ ‫האלה היו בני בלהה ובני זלפה שהיו‬ ‫רגילי אצלו ומקורבי אליו‪ ,‬וכמו‬ ‫שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת‬ ‫בני זלפה נשי אביו‪ ,‬ומכיו שג ה היה‬ ‫לה חלק במכירתו של יוס ‪ ,‬ועליה‬ ‫היה לפייסו ולבקש מחילה ממנו‪,‬‬ ‫רשאי היו להקדי לפייסו עבור‬ ‫חטא כלפיו‪ ,‬ואחר כ ג על שאר‬ ‫האחי ‪ ,‬וכעי מה שאמרו )בבבא מציעא דף ח(‬ ‫מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה‪ .‬ע"ש‪.‬‬

‫והנה הג שכמה אחרוני הביאו‬ ‫להלכה דברי המהר"י ב חביב‪ ,‬ומה ‪,‬‬ ‫המטה משה )סימן תתמח(‪ ,‬ומר החבי"ב‬ ‫בשיורי כנסת הגדולה )סימן תרו הגהות הטור אות‬ ‫ד'(‪ ,‬והבית חדש‪ ,‬והאליה רבה‪ ,‬ש ‪.‬‬ ‫אול הפרי חדש כתב שאי דברי‬ ‫המהר"י ב חביב מוכרחי ‪ .‬ג הגאו‬ ‫פלאג'י בספר לחיי‬ ‫רבי חיי‬ ‫בירושלי על הירושלמי )יומא פרק ח' הלכה ז'‪,‬‬ ‫דף כב ע"ד(‪ ,‬הביא דברי הגאו רבי שמואל‬ ‫יפה בספר יפה מראה שחולק על‬ ‫המהר"י ב חביב‪ ,‬וכתב לסייעו ממה‬ ‫שאמרו במדרש ובאבות דרבי נת )פרק יב(‬ ‫על אהר הכה שהיה אוהב שלו ורוד‬ ‫שלו ‪ ,‬וכשראה שני בני אד שעשו‬ ‫מריבה זה ע זה‪ ,‬היה הול אל כל אחד‬ ‫בנפרד‪ ,‬ומפייסו בדברי ‪ ,‬כאילו הוא‬ ‫שלוחו של חבירו‪ ,‬עד שהיה מסיר קנאה‬ ‫מלבו‪ .‬וכשהיו נפגשי אחד ע השני‬ ‫היו מחבקי ומנשקי זה את זה וכו'‪.‬‬ ‫וכתב שהיא ראיה נכונה ופשוטה‪ .‬ע"ש‪.‬‬ ‫)אף על פי שיש מקום לבעל דין לדחות‪ .‬וק"ל(‪ .‬ג הגאו‬ ‫בעל בית אפרי בספרו מטה אפרי‬ ‫)סימן תרו סעיף א'( כתב‪ ,‬שא קשה עליו‬ ‫ללכת בעצמו מתחלה‪ ,‬או שיודע שקרוב‬ ‫הפיוס לבוא על ידי אד אמצעי‬ ‫מידידיו שיתוו השלו ביניה ‪ ,‬ובפרט‬ ‫א הוא אד מכובד‪ ,‬רשאי לעשות כ‬ ‫על ידי אמצעי‪ .‬וכ כתב המשנה ברורה‬ ‫)סימן תרו סק"ב(‪ .‬ועיי בשו"ת בארות המי‬ ‫)דף עג ע"ב(‪.‬‬ ‫בסיכו ‪ :‬מי שחטא כלפי חבירו‪ ,‬עליו‬ ‫ללכת לפייסו בעצמו ולא על ידי שליח‪,‬‬ ‫או על ידי מכתב‪ ,‬ומכל מקו הכל לפי‬ ‫העני ‪ ,‬שא הדבר ידוע שהנעלב נוח‬ ‫לרצות‪ ,‬עדי שיל אליו בכבודו ובעצמו‬

‫לפייסו‪ ,‬ורק א הוא קשה לרצות‪,‬‬ ‫וחושב שיותר יהיה נוח לו להתפייס א‬ ‫ישלח אליו איש מכובד מידידיו שירצהו‬ ‫תחלה‪ ,‬יעשה כ ‪ ,‬ולאחר מכ יבוא‬ ‫אחריו וימלא את דבריו בבקשת מחילה‬ ‫כדת‪ .‬ונסלח לו‪ .‬ונסיי בדברי הגאו‬ ‫בספר ב איש חי )פרשת‬ ‫רבי יוס חיי‬ ‫וילך אות ו'(‪ ,‬שחיוב גדול מוטל על כל אד‬ ‫לבקש מחילה בערב יו הכפורי‬ ‫מאביו ואמו‪ ,‬על כל מה שחטא לה‬ ‫ופגע בכבוד ‪ ,‬ומי שאינו עושה כ נקרא‬ ‫חוטא‪ ,‬ומזלזל בכבוד אביו ואמו‪ ,‬שא‬ ‫בי אד לחבירו חייבו חז"ל לבקש‬ ‫מחילה קוד יו הכפורי ‪ ,‬כל שכ‬ ‫מאביו ואמו שכמעט אי אד ניצול‬ ‫מחטא זה בכל יו ‪ .‬ומכל מקו א הב‬ ‫שוטה ולא ביקש מה מחילה‪ ,‬או שהיה‬ ‫אנוס‪ ,‬ימחלו לו שלא בפניו‪ ,‬שיאמרו‬ ‫בפיה בפירוש‪ :‬הרי אנו מוחלי לבננו‬ ‫פלוני על כל מה שחטא לנו במש כל‬ ‫ימות השנה ולא יענש חס ושלו‬ ‫בסיבתינו‪ .‬וכ הבעל והאשה ימחלו זה‬ ‫לזה על כל אשר חטאו אחד כלפי השני‬ ‫במש כל השנה ודברו בכעס דברי‬ ‫אשר לא כ ‪ .‬וכ כל תלמיד שיש לו רב‬ ‫בעירו יבקש ממנו מחילה קוד יו‬ ‫הכפורי ‪ .‬ע"כ‪ .‬ודבריו נכוחי למבי‬ ‫וישרי למוצאי דעת‪ .‬ובפרקי רבי‬ ‫אליעזר )פרק מו(‪ ,‬איתא‪ ,‬שהשט שבכל‬ ‫ימות השנה מקטרג על ישראל‪ ,‬ביו‬ ‫הכפורי מלמד על ישראל סניגוריא‪,‬‬ ‫ואומר יש ל ע אחד באר שה‬ ‫דומי למלאכי השרת‪ ,‬מה מלאכי‬ ‫השרת נקיי ‪ ,‬א ישראל כ ‪ ,‬מה‬ ‫המלאכי שלו ביניה ‪ ,‬א ישראל כ ‪,‬‬ ‫וכו'‪ .‬והקדוש ברו הוא שומע עדותו‬ ‫ומכפר עליה ‪ .‬ישמע חכ ויוס לקח‪.‬‬

‫בגדרי כפרה וסליחה של יו הכפורי ‪.‬‬ ‫שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן סג‬

‫למחרת יו הכפורי שנת תשמ"ג‬ ‫הבעל"ט ארשו בזה מה שחדשתי‬ ‫השתא שני דברי בדרשתי בבית‬ ‫הכנסת בליל כל נדרי‪.‬‬

‫)א( רש"י עה"ת פרשת עקב ט י"ח‬ ‫כותב וז"ל‪ :‬ואתנפל לפני ה' כראשונה‬ ‫ארבעי יו ‪ ,‬שנא' ועתה אעלה אל ה'‬

‫אולי אכפרה‪ ,‬באותה עליה נתעכבתי מ'‬ ‫יו נמצאו כלי בכ"ט באב שהוא עלה‬ ‫בי"ח בתמוז בו ביו נתרצה לישראל‬ ‫ואמר לו למשה פסל ל שני לוחות‪,‬‬ ‫עשה עוד מ' יו נמצאו כלי ביוה"כ בו‬ ‫ביו נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה‬ ‫ואמר לו למשה סלחתי כדברי ‪ ,‬לכ‬ ‫הוקבע למחילה ולסליחה עכ"ל‪.‬‬ ‫ויש להבי השינוי שבי כ"ט אב שאז רק‬ ‫נתרצה הקב"ה לישראל בלי שמחה‪,‬‬ ‫לבי יוה"כ שנתרצה אז כבר בשמחה‪,‬‬ ‫מה המשמעות בשינוי הזה‪ ,‬ולמה הוא‬ ‫מורה‪.‬‬ ‫ונראה ליישב עפי"ד הט"ז באו"ח סי'‬ ‫תקפ"א שמביא דברי המדרש שהובא‬ ‫בטור דאיתא‪ :‬משל למדינה שחייבת מס‬ ‫למל ולא נתנו לו בא אליה בחיל‬ ‫לגבותו‪ ,‬כשנתקרב אליה בעשרה‬ ‫פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו‬ ‫ואמרו לו אי לנו מה לית ל הניח לה‬ ‫שליש‪ ,‬כיו שנתקרב יותר יצאו בינוני‬ ‫העיר לקראתו הניח שליש השני‪,‬‬ ‫כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר‬ ‫לקראתו והניח לה הכל‪ ,‬כ המל זה‬ ‫הקב"ה‪ ,‬בני המדינה אלו ישראל‬ ‫שמסגלי עונות כל השנה‪ ,‬ער"ה =ערב‬ ‫ראש השנה= גדולי מתעני ומוותר‬ ‫לה שליש עונותיה ‪ ,‬בי' ימי בינוני‬ ‫מתעני ומוותר לה ב' שלישי ‪,‬‬ ‫ביוה"כ הכל מתעני ומוותר לה הכל‪,‬‬ ‫ומקשה הב"י דלפי המדרש א כ ער"ה‬ ‫חשיב כיוה"כ שהרי הוא מתכפר בו‬ ‫שליש העונות כמו יוה"כ‪ ,‬והוא חשוב‬ ‫כמו כל ט' ימי תשובה שהרי בכל ט' ימי‬ ‫תשובה אינו מתכפר אלא שליש ובער"ה‬ ‫לבדו מתכפר שליש‪.‬‬ ‫וכותב הט"ז לתר דה"פ‪ ,‬דבער"ה‬ ‫מוותר לה שליש א' דהיינו שאינו‬ ‫נמחל לגמרי אלא מעבירו מ החשבו‬ ‫וכו' והיינו בתנאי דא לא יזכו אח"כ‬ ‫לוותר השליש השני דהיינו שיעשו איזה‬ ‫עונות ולא יבקשו תשובה גמורה יהיה‬

‫נחשב ג השליש הא' מה שהעביר כבר‬ ‫והיה תלוי ועומד‪ ,‬ובי' ימי תשובה‬ ‫נחשב ג השליש הא' ע השני‬ ‫ששניה בהעברה עדיי ואינ נמחלי‬ ‫לגמרי עד שביוה"כ נחשבי ג הב'‬ ‫שלישי הראשוני ע השליש האחרו‬ ‫שאז נמחל הכל לגמרי ולא רק בדר‬ ‫העברה‪ ,‬ומתור קושית הב"י‪ ,‬כי ודאי‬ ‫יש ליוה"כ מעלה יתירה מצד המחילה‪,‬‬ ‫וזה מפורש בפסוק כי ביו הזה יכפר‬ ‫עליכ לטהר אתכ מכל חטאתיכ‬ ‫לפני ה' תטהרו‪ ,‬הורה בזה מעלת יוה"כ‬ ‫טפי מכפרות הראשונות שלא היו רק‬ ‫דר העברה ותלי'‪ ,‬משא"כ ביו הזה‬ ‫לפני ה' תטהרו לגמרי מהראשונות‬ ‫ומזה מוכח דאיכא כפרות טפי מ יו"כ‬ ‫אלא שיו"כ הוא מעולה יותר מדאמר‬ ‫ביו הזה דוקא‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫וא"כ לפי דברי הט"ז יאירו מאד דברי‬ ‫רש"י ז"ל לפרש ג"כ על זה הדר שדר‬ ‫לנו הט"ז ז"ל‪ ,‬והיינו דר"ל‪ ,‬דבכ"ט באב‬ ‫רק נתרצה לה בדר העברה בלבד‬ ‫ובתנאי ובתלי' א לא יוסיפו לחטוא‬ ‫ויבקשו תשובה גמורה‪ ,‬וא"כ אי אפשר‬ ‫עוד להלביש על זה ש שמחה על‬ ‫הריצוי בהיות ועוד תלוי ועומדי ‪,‬‬ ‫והיה רק ריצוי לזה שיעביר לה מ‬ ‫החשבו ובתנאי א לא יחטאו עוד‬ ‫ויבקשו תשובה גמורה‪ ,‬אבל היו"כ שאז‬ ‫מחל הקב"ה לישראל לגמרי שיי כבר‬ ‫שפיר לומר שנתרצה לה בשמחה‪.‬‬ ‫ומכח זה שישראל עשו תשובה גמורה‬ ‫זכו ג שיוקבע לה יו זה למחילה‬ ‫ולסליחה‪ ,‬וכדאיתא בתנא דבי אליהו‬ ‫יו‬ ‫זוטא פ"ד וז"ל‪ :‬ובארבעי‬ ‫האחרוני שעלה משה להר סיני להביא‬ ‫את התורה גזרו יו צו ותענית‪ ,‬וביו‬ ‫אחרו שבכול שהוא סו ארבעי יו‬ ‫גזרו תענית ולנו בתענית כדי שלא‬ ‫ישלוט בה יצה"ר‪ ,‬ולמחרתו השכימו‬ ‫ועלו לפני הר סיני‪ ,‬ישראל היו בוכי‬ ‫לקראת משה‪ ,‬והוא היה בוכה לקראת ‪,‬‬ ‫עד שעלתה בכית למרו ‪ ,‬באותה שעה‬

‫נתגלגלו רחמיו של הקב"ה על ישראל‬ ‫וקיבל את תשובת ‪ ,‬בישרה אות‬ ‫רוה"ק =רוח הקודש= בשורות טובות‬ ‫ונחמות‪ ,‬ואמר הקב"ה לישראל בניי‬ ‫נשבע אני בשמי הגדול שלי ובכסא‬ ‫הכבוד שלי שתהא לכ בכיה זו לששו‬ ‫ולשמחה גדולה‪ ,‬ויהיה לכ יו זה יו‬ ‫סליחה וכפרה לכ ולבניכ ולבני‬ ‫בניכ עד סו כל הדורות עכ"ל‪ ,‬הרי‬ ‫שמכח תשובת הגמורה זכו לא רק‬ ‫שימחל הקב"ה לה אלא שג יקבע‬ ‫ליו סליחה לה ולבניה עד סו כל‬ ‫הדורות‪ ,‬ודבר זה מרומז בדברי רש"י‬ ‫הקצרי שמסיי בלשו לכ הוקבע‬ ‫למחילה ולסליחה וזה מראה ג"כ על‬ ‫שמחת הריצוי של הקב"ה עד שקבע‬ ‫עי"כ את היו הזה ג ליו סליחה‬ ‫וכפרה לדורות‪.‬‬ ‫ומעניי הדבר‪ ,‬דאעפ"י דיו קדוש זה‬ ‫למחילה ולכפרה לשבי זקוק לכל‬ ‫בריות העול כאויר לנשימה‪ ,‬וכדמצינו‬ ‫בספר החינו פ' אחרי )מצוה קפ"ה( שכותב‬ ‫שהיה זה מחסדי האל על בריותיו‬ ‫לקבוע לה יו אחד בשנה לכפרה על‬ ‫החטאי ע התשובה שישובו‪ ,‬שאילו‬ ‫יתקבצו עונות הבריות שנה שנה‬ ‫תתמלא סאת לסו שנתי או שלש‬ ‫או יותר ויתחייב העול כלייה‪ ,‬על כ‬ ‫ראה בחכמתו ב"ה לקיו העול לקבוע‬ ‫אחד לשנה לכפרת לשבי ‪,‬‬ ‫יו‬ ‫ומתחילת בריאת העול יעדו וקדשו‬ ‫לכ יעו"ש‪ ,‬הרי שיו קדוש זה הי'‬ ‫מיועד לכפרה עוד מתחילת בריאת‬ ‫העול ‪ ,‬ולש כל בריותיו כדי שלא‬ ‫יתחייב העול כליה‪ ,‬בכל זאת אחרי‬ ‫התשובה הגמורה שזכו וכוונו ישראל‬ ‫לעשות ביו קדוש זה‪ ,‬זכו שנית לה‬ ‫ביחוד יו גדול זה ליו סליחה וכפרה‬ ‫עד סו כל הדורות‪ ,‬ולמעשה הכל תלוי‬ ‫בזה באמת בישראל‪ ,‬והמה המכווני‬ ‫המשכיות של קיו העול ושלא‬ ‫יתחייב כליה‪ ,‬וכדאיתא ביבמות ד' ס"ג‪,‬‬ ‫דאפילו משפחות הדרות באדמה אי‬ ‫מתברכות אלא בשביל ישראל וכו'‪ ,‬וכ ‪,‬‬

‫אי פורענות באה לעול אלא בשביל‬ ‫ישראל וכו' ע"ש‪ ,‬ואר יראה רק מפחד‬ ‫שמא לא יקבלו ישראל את התורה‪,‬‬ ‫ותחזור עי"כ האר לתהו ובוהו‪ ,‬אבל‬ ‫כשקבלוה בנעשה ונשמע שקטה )עיין ע"ז‬ ‫ג'‪ .‬וברש"י( כי כל קיו העול תלוי א ורק‬ ‫בישראל‪.‬‬ ‫)ב( בר"ה ד' ט"ז ע"ב איתא‪ :‬א"ר‬ ‫כרוספדאי א"ר יוחנ שלשה ספרי‬ ‫נפתחי בר"ה אחד של רשעי גמורי‬ ‫ואחד של צדיקי גמורי ואחד של‬ ‫נכתבי‬ ‫גמורי‬ ‫בינוני ‪ ,‬צדיקי‬ ‫ונחתמי לאלתר לחיי ‪ ,‬רשעי גמורי‬ ‫לאלתר למיתה‪,‬‬ ‫ונחתמי‬ ‫נכתבי‬ ‫בינוני תלויי ועומדי מר"ה עד יוה"כ‬ ‫זכו נכתבי לחיי לא זכו נכתבי‬ ‫למיתה‪ ,‬ומקשה הפני יהושע‪ ,‬מאי שנא‬ ‫דקאמר נכתבי‬ ‫ורשעי‬ ‫בצדיקי‬ ‫ונחתמי ‪ ,‬ואילו בבינוני דיוהכ"פ לא‬ ‫קאמר אלא נכתבי לחיי או למיתה‪,‬‬ ‫וכותב ליישב משו דבר"ה הוא יו‬ ‫הדי הגמור לכל באי עול ‪ ,‬ואותו יו‬ ‫יושב הקב"ה וד ע כל פמליא שלו וכו'‬ ‫והקב"ה אינו מתנהג באותו יו במדת‬ ‫חסד וכו' ומשו כ מתנהג בר"ה במדת‬ ‫אמת‪ ,‬ולכ קאמר צדיקי ורשעי‬ ‫נכתבי ונחתמי לאלתר לחיי או‬ ‫למיתה כיו שחותמו של הקב"ה אמת‬ ‫כדאמרינ ביומא‪ ,‬והיינו נחתמי ‪ ,‬אבל‬ ‫משא"כ ביוה"כ שהוא עת רצו ויו‬ ‫סליחה ומחילה וכו' וא"כ בהאי יומא‬ ‫נתקיי ונשגב ה' לבדו ביו ההוא‪ ,‬לכ‬ ‫מתנהג באותו יו במדת ורב חסד‬ ‫להטות כלפי חסד והיינו לבינוני ‪,‬‬ ‫ומשו"ה לא קאמר ביוה"כ נכתבי‬ ‫ונחתמי שהרי חותמו של הקב"ה אמת‬ ‫ובהאי יומא אינו מתנהג במדה זו כלל‪,‬‬ ‫אלא מה שנכתבי ע"י הקב"ה בעצמו‬ ‫היינו חתימה דיליה עיי"ש‪ ,‬והוא נפלא‪.‬‬ ‫אלא דלכאורה יש לעיי על זה מדברי‬ ‫הרמב" בפ"ג מה' תשובה ה"ג שמפרש‬ ‫הכוונה של זכו דאמרינ גבי בינוני ‪,‬‬ ‫דר"ל‪ ,‬א עשו תשובה‪) ,‬יעו"ש בלח"מ(‪ ,‬וכ‬

‫מפרש ג הר"ח בר"ה ש דהכוונה של‬ ‫זכו הוא זכו ועשו תשובה‪ .‬ולפי"ז הא‬ ‫הרי ג לפי מדת האמת מגיע ל‬ ‫‪/‬לה ‪ /‬להכתב לחיי ‪ ,‬ומה שנתנו לה‬ ‫הוא רק עוד ריוח זמ לכ מר"ה עד‬ ‫יוה"כ‪ ,‬וחוזרת א"כ הקושיא למה לא‬ ‫כתוב ג גבי בינוני ביוה"כ ה לישנא‬ ‫של נחתמי ‪ ,‬וברמב" ש כתוב באמת‬ ‫בלשו והבינוני תולי אותו עד יו‬ ‫הכפורי א עשה תשובה נחת לחיי‬ ‫וא לאו נחת למיתה‪ .‬אבל הא בגמ'‬ ‫וכ בר"ח ש כתוב רק לישנא של‬ ‫נכתבי בלבד‪.‬‬ ‫ונראה לי ליישב עפ"י מה שראיתי‬ ‫להגאו הנו"ב ז"ל בדרושי הצל"ח‬ ‫בדרוש ד' לשבת תשובה שכותב לחדש‬ ‫חידוש גדול ונפלא עד מאד‪ ,‬והוא זה‪,‬‬ ‫דבימי הללו )של עשי"ת( מלבד הטע‬ ‫שהקב"ה מצוי א ליחיד‪ ,‬והמה ימי‬ ‫רצו ‪ ,‬עוד סגולה נפלאה יש להתשובה‬ ‫בזמ הזה שלא יוכל לזכות בה בימי‬ ‫אחרי א א היה הקב"ה מצוי לו בכל‬ ‫עת‪ ,‬דר משל שהוא מלא עונות הרבה‬ ‫מאד מלוכל ומטונ בכל מיני פשעי‬ ‫אפילו אות פשעי שנאמר עליה א‬ ‫יכופר עד תמותו ‪ ,‬והוא עושה תשובה‬ ‫הללו )שכל העולם תלוים בדין והוא‬ ‫עתה בימי‬ ‫עמהם( א שהתשובה אינה כדאי להכשיר‬ ‫עונותיו מכל מקו העול נידו אחר‬ ‫רובו‪ ,‬ואומר אני לפעמי רשע יכריע‬ ‫את כל העול לכ זכות ואת עצמו לא‬ ‫יכריע‪ ,‬דר משל הרי שהיה כולו עונות‬ ‫וכל העול כולו ע כל העונות של‬ ‫הרשע הזה הוא חציו על חציו‪ ,‬חציו‬ ‫זכויות וחציו עונות‪ ,‬ועתה כששב הרשע‬ ‫הזה ותיק אפס קצת עונותיו‪,‬‬ ‫כששוקלי אותו בפ"ע עדיי הוא רשע‬ ‫בעונו ימות כי נשאר רוב עונות‪,‬‬ ‫וכשדני העול בכללו העול יוצא‬ ‫זכאי‪ ,‬כיו שנחסרו מקצת עונות רשע‬ ‫נשאר העול בכללו רובו זכויות‪ ,‬ואומר‬ ‫אני א שמדת הדי מתנהג כפי מה‬ ‫שכתב הרמב" בפ"ג מה' תשובה וז"ל‬ ‫כל אחד ואחד מבני האד יש לו זכויות‬

‫ועונות‪ ,‬מי שזכיותיו יתירות על עונותיו‬ ‫צדיק ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו‬ ‫רשע‪ ,‬מחצה למחצה בינוני‪ ,‬וכ המדינה‬ ‫וכו' וכ כל העול כולו‪ ,‬אד שעונותיו‬ ‫מרובי על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו‬ ‫שנא' על רוב עונ ‪ ,‬וכ המדינה‬ ‫שעונותיה מרובי מיד היא אובדת‬ ‫שנאמר זעקת סדו ועמורה כי רבה‪ ,‬וכ‬ ‫כל העול כולו עכ"ל הרמב" ‪ ,‬נמצא‬ ‫מתחילה שוקלי כל איש ישראל בפ"ע‬ ‫ונכתבי לחיי ולמות איש לפי משקלו‪,‬‬ ‫ואח"כ שוקלי כל המדינה לפי שהעול‬ ‫נידו אחר רובו‪ ,‬ואז א רוב המדינה‬ ‫עונות א הצדיקי שבתוכה אבודי ‪,‬‬ ‫ואח"כ כל העול ‪ ,‬נמצא הרשע שנשאר‬ ‫ג אחר התשובה רובו עונות יעלה‬ ‫בדעת א שעתה הכריע המדינה‬ ‫והעול לזכות‪ ,‬מ"מ הוא רשע בעונו‬ ‫ימות לפי שכששוקלי אותו לבדו רוב‬ ‫עונות הוא‪ ,‬אומר אני לא כ ‪ ,‬אלא בי‬ ‫ר"ה ליוה"כ שמכריע העול לזכות ג‬ ‫הוא ניצול‪ ,‬ולא עוד אלא אפילו נגזר‬ ‫עליו בר"ה גזר די שיש עמו שבועה‬ ‫נקרע הגז"ד וחי' יחיה ומקרא מסייעני‬ ‫שהרי שאול נשבע חי ה' המושיע את‬ ‫ישראל כי א ישנו ביונת בני מות‬ ‫ימות‪ ,‬הרי היה כא גז"ד שיש עמו‬ ‫שבועה חמורה שנשבע בה'‪ ,‬ושוב נשבע‬ ‫שנית כשנלכד יונת בגורל כתיב ויאמר‬ ‫שאול כה יעשה אלקי וכה יוסי כי‬ ‫מות תמות יונת ‪ ,‬וכתיב ש היונת‬ ‫ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת‬ ‫בישראל ויפדו הע את יונת ולא מת‪,‬‬ ‫הרי הואיל ועשה תשועה בישראל )לא‬ ‫מת(‪ ,‬מי שמכריע העול לכ זכות שאי‬ ‫ל ישועה גדולה מזו פשיטא ופשיטא‬ ‫שא גז"ד שיש עמו שבועה יקרע וחיה‬ ‫יחיה‪ ,‬והיינו בעשרת ימי תשובה שאז‬ ‫כל העול תלוי בדי ויכול להכריע את‬ ‫כל העול לכ זכות‪.‬‬ ‫העתקתי את כל דברי הנו"ב בזה כי‬ ‫המה קלורי לעיני ופותח' שער רחב‬ ‫לדופקי בתשובה בימי עשרת ימי‬ ‫תשובה‪ ,‬וכפי שמסיי הנו"ב ש בעצמו‬

‫שג לרשע גדול המתייאש מ התשובה‪,‬‬ ‫בעשרת ימי ימי תשובה מצא לו רפואה‬ ‫מ התורה‪.‬‬ ‫ועפי"ד נו"ב אלה נראה לי ליישב דברי‬ ‫הרמב" בפ"ג מה' תשובה ה"ד‪ ,‬שפוסק‬ ‫וז"ל‪ :‬אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה‬ ‫גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו‬ ‫ישיני משנתכ וכו' לפיכ צרי כל‬ ‫אד שיראה עצמו כל השנה כולו כאילו‬ ‫חציו זכאי וחציו חייב וכ כל העול‬ ‫חציו זכאי וחציו חייב חטא חטא אחד‬ ‫הרי הכריע את עצמו ואת כל העול‬ ‫כולו לכ חובה וגר לו השחתה‪ ,‬עשה‬ ‫מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת‬ ‫כל העול כולו לכ זכות וכו'‪ ,‬ומפני‬ ‫עני זה נהגו כל בית ישראל להרבות‬ ‫ולעסוק‬ ‫טובי‬ ‫בצדקה ובמעשי‬ ‫במצות מראש השנה עד יו הכפורי‬ ‫יותר מכל השנה עכ"ל‪ ,‬ודברי הרמב"‬ ‫מוקשי ‪ ,‬דמתחיל מתקיעת שופר בר"ה‪,‬‬ ‫הרי שמדבר מעני ר"ה‪ ,‬וא"כ מהו זה‬ ‫שממשי וכותב ממה שצרי כל אד‬ ‫שיראה עצמו כל השנה כולה‪ ,‬וג מהו‬ ‫זה שכותב ע"ז עוד בלשו לפיכ כאילו‬ ‫זה פועל יוצא ממה שהתחיל מתקיעת‬ ‫שופר בר"ה‪ ,‬ועוד קשה‪ ,‬היות בהלפיכ‬ ‫שכותב מדבר כבר ממה שצרי אד‬ ‫שיראה את עצמו כל השנה כולה‪ ,‬א‬ ‫כ מהו זה שמסיי וכותב בלשו ‪ :‬ומפני‬ ‫עני זה נהגו כל בית ישראל להרבות‬ ‫ולעסוק‬ ‫טובי‬ ‫בצדקה ובמעשי‬ ‫במצות מר"ה ועד יוה"כ‪ ,‬ויעוי בלח"מ‬ ‫שהרגיש מזה וכותב לפרש שה לישנא‬ ‫של ומפני עני זה לא מוסב ע"ז כי א‬ ‫על רישא דדבריו‪ ,‬והיינו מפני שבשופר‬ ‫בר"ה לחפש במעעשיו‬ ‫מזהירי‬ ‫‪/‬במעשיו‪ /‬ע"ש‪ ,‬והוא דחוק‪.‬‬ ‫אבל לפי דברי הנו"ב מתישבי דברי‬ ‫בפשיטו' דהכל קשורי‬ ‫הרמב"‬ ‫ואחוזי זב"ז‪ ,‬והאחד גור לב' שירבה‬ ‫בימי אלה במצות ובמעשי ‪ ,‬והיינו‪,‬‬ ‫דבהיות שהשופר בר"ה רמז יש בו‬ ‫משנתכ ‪ ,‬ולחיפוש‬ ‫לעורו ישני‬

‫במעשיה ולחזור בתשובה‪ ,‬לפיכ צרי‬ ‫כל אד בימי אלה להעלות במיוחד‬ ‫על לבו דבר זה שצרי שיראה עצמו כל‬ ‫השנה כולה כאילו חציו חייב וחציו‬ ‫זכאי וכ כל העול כולו‪ ,‬וע"י חטא‬ ‫אחד שלו יכול להכריע את עצמו ואת‬ ‫כל העול כולו לכ חובה‪ ,‬ולפיכ‬ ‫במצוה אחת שיעשה יכול להכריע א"ע‬ ‫ואת כל העול לכ זכות‪ ,‬ומכיו שדיו‬ ‫העול כלו הוא בימי אלה של עשרת‬ ‫ימי תשובה להשחתה או להצלה‪ ,‬לכ‬ ‫מפני עני זה נהגו כל בית ישראל‬ ‫טובי‬ ‫להרבות בצדקה ובמעשי‬ ‫ולעסוק במצות מראש השנה עד יו‬ ‫הכפורי ‪ ,‬ואתי הכל שפיר‪.‬‬ ‫עכ"פ לפי דברי נו"ב אלה נוכל להחיל‬ ‫שפיר עיקר פירושו של הפני יהושע ג‬ ‫אליבא דהר"ח ]והרמב" [ שמפרשי‬ ‫הכוונה של זכו דר"ל א עשו תשובה‪,‬‬ ‫והיינו‪ ,‬מפני שהכוונה של עשו תשובה‬ ‫היא אפילו על מקצת עונות‪ ,‬והוא‬ ‫נשאר עדיי עי"כ רובו עונות‪ ,‬ורק מפני‬ ‫שעי"כ הוא הכריע את המדינה והעול‬ ‫ברובו זכויות לכ מזכי ג לו שיכתב‬ ‫לחיי היות ובתיקו אפס קצת עונותיו‬ ‫הציל את העול מכליה‪ ,‬וא"כ חות‬ ‫האמת אי אפשר להטביע על זה‪ ,‬כי הוא‬ ‫הא עדיי רשע ברוב עונותיו‪ ,‬והקדוש‬ ‫ברו הוא נוהג עמו רק במדת ורב חסד‬ ‫להטות כלפי חסד מכיו שבאה לעול‬ ‫תשועה על ידו‪ ,‬ומשו"ה שפיר לא‬ ‫אומרת הגמ' ע"ז ג בלשו של נחתמי‬ ‫שהרי חותמו של הקב"ה אמת‪ ,‬אלא‬ ‫אומרת רק בלשו נכתבי והיינו מכח‬ ‫המדה של ורב חסד בלבד‪ ,‬והוא כפתור‬ ‫ופרח‪.‬‬ ‫ונראה להוסי דעפי"ד הנו"ב יתיישבו‬ ‫כמי חומר דברי הב"ר ראש פ' בראשית‬ ‫דאיתא וז"ל‪ :‬ויהי ערב אלו מעשיה של‬ ‫רשעי ויהי בקר אלו מעשיה של‬ ‫צדיקי יו אחד שנת לה הקב"ה יו‬ ‫אחד ואיזה זה זה יוה"כ עכ"ל‪ ,‬ולכאורה‬ ‫לא מוב מה פירוש של שנת לה‬

‫אחד זה יוה"כ‪ ,‬מה‬ ‫הקב"ה יו‬ ‫ההזדווגות הזאת‪ ,‬וג ‪ ,‬א הרשע עשה‬ ‫תשובה הרי איננו רשע כבר‪ ,‬וא איננו‬ ‫עושה תשובה הרי אי יוה"כ מכפר‬ ‫עליו‪ ,‬אבל לפי"ד הנו"ב מיושב שפיר‪,‬‬ ‫מפני שאפי' א הרשע עושה תשובה‬ ‫רק על קצת עונותיו ונשאר עדיי רשע‬ ‫בגלל רוב עונותיו‪ ,‬אבל א עי"כ שעשה‬ ‫מקצת תשובה הכריע את העול ברוב‬ ‫זכויות‪ ,‬ג הוא ניצול עי"כ‪ ,‬וא"כ שפיר‬ ‫נית היו אחד של יוה"כ לרשע‬ ‫כלצדיק‪.‬‬ ‫)ג( אסיי בדברי הצל"ח המאלפי‬ ‫בדרושו ש וכ להל מזה בדרוש ה'‬ ‫לשבת תשובה‪ ,‬דאחרי העתיקו דברי‬ ‫הרמב" בהל' תשובה הנ"ל‪ ,‬מוסי‬ ‫מדיליה וכותב וז"ל‪ :‬והנה אחי ורעי היש‬ ‫חי מתוק מזה‪ ,‬ולמה לנו כל המוכיחי‬ ‫נגד דברי הרמב" הללו‪ ,‬הלא כל דבריו‬ ‫כאש להלהיב להבת אהבת התשובה‬ ‫בלבות בני אד ‪ ,‬והירא והחרד לדבר ה'‬ ‫בשמעו כי כל העול תלוי בדי והוא‬ ‫עמה וכ המאזני תלוי‪ ,‬והזכויות‬ ‫במשקל וחוט‬ ‫והעבירות נתוני‬ ‫המשקולת יורד כנגדו ובידו להטות הכ‬ ‫לאיזה צד שירצה לזכות או לחובה ח"ו‪,‬‬ ‫הלא א יתעצל ח"ו בתשובתו ומכריע‬ ‫כל העול לכ חובה‪ ,‬דבר כי יהי' ח"ו‪,‬‬ ‫או רעב או חרב‪ ,‬או שאר שפטי רעי ‪,‬‬ ‫הלא הוא הרוצח אשר המית נפשות‬ ‫נקיות בעבור התעצלות תשובתו כי‬

‫העול נידו אחר רוב‪ ,‬וא שב בתשו'‬ ‫ועושה מצות ומכריע לכ זכות‪ ,‬הנה‬ ‫הוא מזכה רבי ‪ ,‬ומציל כמה נפשות‬ ‫ישראל ממות לחיי ‪ ,‬ואפשר שיגרו‬ ‫ביאת המשיח וקרבות הגאולה ע"י‬ ‫הכרעתו‪ ,‬ואז אשרי לו ואשרי לנשמתו‬ ‫עכ"ל‪ ,‬ולב מי לא יחרד ממוראות‬ ‫מראות דברי יחזקאל אלה‪.‬‬ ‫וש בדרוש ח' מוסי הנו"ב ז"ל עוד על‬ ‫זה וכותב וז"ל‪ :‬ובזה נ"ל מה שנתקשו‬ ‫הראשוני ‪ ,‬כיו שאד נידו בכל יו‬ ‫מה יו של ר"ה מיומי ‪ ,‬והרמב" תיר‬ ‫שבר"ה נידו בבת אחת לזמ מרובה‪,‬‬ ‫כמו שבע שני הרעב ושבע שני השובע‪,‬‬ ‫ולדידי ההפרש שבכל יו האד נידו‬ ‫עפ"י מעשיו ואינו נשפט בעו חבירו‬ ‫וא שנתפס בערבות היינו עבירות‬ ‫שבגלוי ומי שבידו למחות‪ ,‬אבל בר"ה‬ ‫נידו ונתפס עבור חבירו ג בעבירות‬ ‫שבסתר‪ ,‬ולא מטע ערבות רק מטע‬ ‫עול נידו אחר רובו‪ ,‬ואפילו באומות‬ ‫נוהג הדבר שהעול נידו אחר רובו א‬ ‫דלא שיי בהו ערבות עכ"ל‪.‬‬ ‫דברי נו"ב אלה האחרוני שופכי אור‬ ‫על דבריו הקודמי ‪ ,‬שדרכנו‬ ‫ג‬ ‫בעקבותיו בהסברת דברי הרמב" ‪,‬‬ ‫והכל נהיה מוסבר ומובהר ביתר שאת‬ ‫ועוז‪ ,‬ועל הצד הנעלה ביותר‪.‬‬

‫דרשה ליו הכיפורי‬ ‫שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן עה‬ ‫)נאמתיו בביהכ"נ הוראדנא בליל יום הכיפורים אחרי כל נדרי‬ ‫שנת תשנ"ד(‬

‫כי ביו הזה יכפר עליכ לטהר אתכ‬ ‫מכל חטאתיכ לפני ה' תטהרו )ויקרא ט"ז‬ ‫ל'(‪ .‬אמר רבי עקיבא אשריכ ישראל‬ ‫לפני מי את מטהרי ומי מטהר אתכ‬ ‫אביכ שבשמי שנאמר וזרקתי עליכ‬ ‫מי טהורי וטהרת ‪ ,‬ואומר מקוה‬ ‫ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאי‬ ‫א הקב"ה מטהר את ישראל )יומא פ"ה ב(‪.‬‬

‫א( כשמתעמקי נוכחי לדעת כי רבי‬ ‫עקיבא בחר במתכוו להשתמש בכא‬ ‫בלשו של "אביכ שבשמי " ולא‬ ‫או מלככ‬ ‫שבשמי‬ ‫באלקיכ‬ ‫שבשמי שהרי צועקי "המל "‪ ,‬והיינו‬ ‫כדי להדגיש לנו את יחודו של יו קדוש‬ ‫כל המחיצות‬ ‫זה שבו מוסרי‬ ‫המבדילות ביננו לבינו כביכול ונמצאי‬ ‫עומדי לפניו בבחינה בולטת של "ויר‬

‫קר לעמו תהלה לכל חסידיו לבני‬ ‫ישראל ע קרובו"‪ ,‬ולא קיימת כל‬ ‫בעייה וכל ספק של "א כבני או‬ ‫כעבדי "‪ ,‬אלא אנו במצב מרומ של‬ ‫בני את לד' אלקי ומתרצי אנו‬ ‫לפניו ית"ש כב המתרצה לפני אביו‪,‬‬ ‫אנו לפני "אבינו‬ ‫מתרצי‬ ‫וכ‬ ‫שבשמי "‪ ,‬והוא מטהר אותנו מכל‬ ‫חטאתינו באי שט ופגע רע‪ ,‬וכדאיתא‬ ‫בזוה"ק חומש ויקרא שהכוונה של "לפני‬ ‫ד' תטהרו" היא "לפני ה' ממש"‪ ,‬כי‬ ‫מרישא דירחא )דאלול( ספרי פתוחי‬ ‫ודייני דייני בכל יומא ויומא‪ ,‬וביומא‬ ‫דכיפורא סלקי דיני כולהו למארי‬ ‫דדינא ומתקני כורסייא עלאה דרחמי‬ ‫למלכא קדישא‪ ,‬ועל כ "בההוא יומא‬ ‫בעא ישראל לתתא למחדי בחדוותא‬ ‫לקדמות מאריהו דזמי למיתב עלייהו‬ ‫בכורסיא קדישא דרחמי בכורסייא‬ ‫דוותרנותא"‪.‬‬ ‫הרי לנו דמארי דדינא קוב"ה לא רק‬ ‫דיתיב בהאי יומא בכורסיי דרחמי אלא‬ ‫ג בכורסייא דוותרנותא‪ ,‬והיינו איפוא‬ ‫מפני שביו קדוש זה אנו מתטהרי‬ ‫במיוחד לפני "אבינו שבשמי " כשהוא‬ ‫מרח עלינו‪ ,‬ומוותר לשבי אליו‪,‬‬ ‫כרח אב על בני ‪.‬‬ ‫והחת סופר בדר הרמז מפרש את‬ ‫הלשו של "לפני מי את מטהרי ומי‬ ‫מטהר את "‪ ,‬ד"מי" בגמטריא חמשי ‪,‬‬ ‫ורצונו על כ לומר‪ ,‬דלפני מ"י א עדיי‬ ‫לא נכנסת בעונותיכ לשער החמשי‬ ‫של טומאה‪ ,‬הנכ יכולי עוד להטהר‬ ‫בכחות עצמכ ‪ ,‬ו"מ"י" א נכנסת כבר‬ ‫חלילה ג בשער טומאה החמשי‬ ‫אינכ יכולי כבר להטהר בכחות‬ ‫עצמכ ‪ ,‬אבל ביו קדוש זה הוא‬ ‫כביכול מטהר אתכ א את נותני‬ ‫לב לשוב אליו ית"ש‪ .‬ע"ש‪ .‬והיינו דיש‬ ‫בחינה של "מקוה" שנכנסי בה בכח‬ ‫עצמו‪ ,‬ויש בחינה של "וזרקתי" מבלי‬ ‫שהטמא עושה מצד עצמו מאומה‪.‬‬

‫ב( בכיוו האמור מבאר הפני יהושע על‬ ‫מס' ר"ה ד' ט"ז ע"ב‪ ,‬את מאמר ז"ל‬ ‫ש דאיתא‪ :‬שלשה ספרי נפתחי‬ ‫בר"ה אחד של רשעי גמורי ואחד של‬ ‫צדיקי גמורי ואחד של בינוני ‪,‬‬ ‫ונחתמי‬ ‫נכתבי‬ ‫גמורי‬ ‫צדיקי‬ ‫לאלתר לחיי ‪ ,‬רשעי גמורי ‪ ,‬נכתבי‬ ‫לאלתר למיתה‪ ,‬בינוני‬ ‫ונחתמי‬ ‫תלויי ועומדי מר"ה עד יוה"כ‪ ,‬זכו‬ ‫נכתבי לחיי לא זכו נכתבי למיתה‪,‬‬ ‫ומקשה הפנ"י דמאי שנא בצדיקי‬ ‫ונחתמי ‪,‬‬ ‫דקאמר נכתבי‬ ‫ורשעי‬ ‫ואילו בבינוני דיוה"כ לא קאמר אלא‬ ‫נכתבי לחיי או למיתה‪ .‬וכותב לתר‬ ‫ולבאר דהוא זה משו דר"ה הוא יו‬ ‫הדי הגמור לכל באי עול ואותו יו‬ ‫יושב הקב"ה וד ע כל הפמליא שלו‬ ‫שה השרי העליוני דכתיב והנה‬ ‫ראיתי ה' צבאות יושב על כסא די ר‬ ‫ונשא וכל צבא השמי עומדי לפניו‬ ‫אלו‬ ‫דהיינו‬ ‫ומשמאלו‪,‬‬ ‫מימינו‬ ‫שמיימיני לזכות ומשמאילי לחובה‬ ‫וכו'‪ ,‬לכ אינו מתנהג באותו יו במדת‬ ‫המשמאילי‬ ‫החסד כיו שהשרי‬ ‫ומקטרגי מעכבי על ידו מלעשות‬ ‫עמה לפני משורת הדי ‪ ,‬ומשו כ‬ ‫מתנהג בר"ה במדת אמת‪ ,‬והיינו דקאמר‬ ‫ונחתמי כיו שחותמו של הקב"ה אמת‪,‬‬ ‫משא"כ ביוה"כ שהוא עת רצו ויו‬ ‫סליחה ומחילה שנתרצה הקב"ה למשה‬ ‫סליחה וכפרה‬ ‫לקבוע אותו ליו‬ ‫לדורות‪ ,‬ואמרינ נמי דבהאי יומא לית‬ ‫רשות לשט לאסטוני )יומא ד' כ'(‪ ,‬וא"כ‬ ‫דבהאי יומא נתקיי ונשגב ה' לבדו‬ ‫ביו ההוא‪ ,‬לכ מתנהג באותו יו‬ ‫במדת ורב חסד להטות כלפי חסד‪,‬‬ ‫והיינו לבינוני ‪ ,‬ומשו"ה לא קאמר‬ ‫ביוה"כ נכתבי ונחתמי שהרי חותמו‬ ‫של הקב"ה אמת‪ ,‬ובהאי יומא אינו‬ ‫מתנהג במדה זו כלל יעו"ש‪.‬‬ ‫והיינו בכעי הנ"ז‪ ,‬ומתנהג הקב"ה עמנו‬ ‫ביו קדוש זה במדה של "ורב חסד"‬ ‫שהוא בבחינה של "אבינו שבשמי "‬ ‫כאב המתנהג ע בנו‪.‬‬

‫ג( הגאו הנודע ביהודה ז"ל בדרושי‬ ‫צל"ח )דרוש כ"ו(‪ ,‬עומד על לשו של ביו‬ ‫הזה יכפר עליכ מכל "חטאתיכ "‬ ‫ושואל דלשו חטא הרי הוא לשו‬ ‫"שגגה"‪ ,‬ואטו יוה"כ רק על השגגות‬ ‫מכפר ועל הזדונות אינו מכפר? הרי‬ ‫משנה מפורשת היא ריש שבועות‪ :‬על‬ ‫שאר עבירות שבתורה הקלות‬ ‫והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא‬ ‫הודע עשה ול"ת כריתות ומיתות ב"ד‬ ‫שעיר המשתלח מכפר‪.‬‬ ‫וכותב לתר ולפרש‪ ,‬דלשו מכל‬ ‫"חטאתיכ " הכתוב כא ר"ל "כל‬ ‫חסרונותיכ " )כל החסר לכם(‪ ,‬ומלשו "אני‬ ‫ושלמה בני חטאי "‪) ,‬חסרים מהמלוכה(‪,‬‬ ‫והיינו דג בעת שתהיו חסרי ביהמ"ק‬ ‫וכה"ג ומזבח וקרבנות‪ ,‬ונהיה מחוסרי‬ ‫כפרה ח"ו‪ .‬הוא כביכול בעצמו ישב‬ ‫למשפט כסא רחמי ונתחטא לפניו כב‬ ‫המתחטא לפני אביו‪ ,‬והוא כביכול הכה‬ ‫המכפר עלינו ע"ש‪ ,‬והיינו ג"כ כעי הנ"ז‬ ‫שביו קדוש זה הוא מתגלה בפנינו‬ ‫במדה של אב המרח על בניו‪.‬‬ ‫ועפ"י הנו"ב ז"ל אפשר להוסי ולפרש‬ ‫ביותר‪ ,‬דהכוונה של "לטהר אתכ מכל‬ ‫חטאתיכ "‪ ,‬דר"ל דביו קדוש זה יטהר‬ ‫ה' אותנו ולא יתחשב במה שחסר לנו‬ ‫הרבה לשלימות האמיתית‪ ,‬והוא ית"ש‬ ‫ישלי את החסר לנו‪ ,‬ולפני ה' תטהרו‪.‬‬ ‫ואפשר לכוו זה בדברי המד"ר בראשית‬ ‫ריש פ' צ"ח דדריש קרא דתהלי נ"ז‬ ‫דכתיב "אקרא לאלקי עליו לאל גומר‬ ‫עלי"‪ ,‬וז"ל‪ :‬אקרא לאלקי עליו בר"ה‪,‬‬ ‫ואל גומר עלי ביוה"כ‪ ,‬ור"ל‪ ,‬דבר"ה‬ ‫קוראי לאלקי )מדת הדין( שירח עלינו‬ ‫וירד מכסא די וישב על כסא רחמי ‪,‬‬ ‫כדכתיב עלה אלקי בתרועה ה' בקול‬ ‫שופר‪ ,‬וכדברי המדרש ויקרא פכ"ד‪,‬‬ ‫שהקב"ה יושב ועולה על כסא די ‪ ,‬וע"י‬ ‫תקיעתנו לפניו ית"ש הוא עומד מכסא‬ ‫הדי ויושב בכסא רחמי ע"ש‪.‬‬

‫אבל ביוה"כ‪ ,‬שהקב"ה בעצמו ד בלא‬ ‫צירו בית דינו‪ ,‬אזי הוא מתלבש כל‬ ‫כולו במדת הרחמי ובבחינה של "חסד‬ ‫אל כל היו "‪ ,‬והוא ג הוא גומר עלי‬ ‫כל החסר לי בשלימות‬ ‫ומשלי‬ ‫הרוחנית‪.‬‬ ‫ד( ובספר דרשות עונג יו"ט בדרוש‬ ‫קוד כל נדרי ראיתי שמעמיק לבאר‬ ‫הכוונה של "לפני ד' תטהרו"‪ ,‬דר"ל‪,‬‬ ‫דהכפרה היא לא רק על סילוק החטא‬ ‫מהנפש החוטאת‪ ,‬כי א הכל נמחק‬ ‫ונטהר באופ ובדר שאפילו לפני ד'‬ ‫תטהרו‪ ,‬שהטהרה היא גמורה להתכפר‬ ‫א לפני ד' אלקינו לבלי ישאר מהחטא‬ ‫שו רוש ג לפניו יתבר ע"ש‪.‬‬ ‫ואני מוצא סמוכי והסבר להגדרה זאת‪,‬‬ ‫שיש גדר של סילוק החטא מהנפש‬ ‫החוטאת בלבד ויש גדר של מחיקת‬ ‫החטא לגמרי מבלי להשאיר שו רוש‬ ‫ג לפניו ית"ש‪ ,‬בספר של"ה בפ' עקב‪,‬‬ ‫עה"פ "ואת חטאתכ אשר עשית את‬ ‫העגל לקחתי ואשרו אותו באש ואכות‬ ‫אותו טחו היטב עד אשר דק לעפר‬ ‫ואשלי את עפרו אל הנחל היורד מ‬ ‫ההר" )ט' כ'(‪ ,‬דמקשה דאי אפשר לשרו‬ ‫החטא שאי בו ממש‪ ,‬וא קאי על‬ ‫העגל היה לו לומר בקצרה "ואת העגל‬ ‫אשר עשית "‪ ,‬וכותב לפרש בכזאת‪ ,‬כי‬ ‫כל מצוה שאד עושה וכל עבירה‬ ‫שאד עושה נעשה ממנו מלא ‪ ,‬מ‬ ‫המצוה מלא קדוש‪ ,‬מ העבירה מלא‬ ‫משחית‪ ,‬הרי שהמצוה והעבירה ישנה‬ ‫בפועל עומד‪ ,‬ובעל תשובה צרי לראות‬ ‫שיתבטל המלא המשחית העומד‪ ,‬וזהו‬ ‫ואת חטאתכ אשר עשית לקחתי ג‬ ‫כ ושרפתיו יעו"ש ביתר אריכות‪.‬‬ ‫ומוסברי לפי"ז היטב דברי העונג יו"ט‬ ‫בהבטחת הקרא שהיו הזה מסוגל‬ ‫לבעל תשובה שתסולק החטא מנפשו‬ ‫החוטאת וג לרבות למחיקתו למעלה‬

‫שלא ישאר מהחטא שו‬ ‫למעלה מלפניו ית"ש‪.‬‬

‫רוש‬

‫ג‬

‫עלינו איפוא לנצל יו קדוש ונורא זה‬ ‫לשוב לפניו ית"ש בתשובה שלימה‬ ‫ולבקש קרבתו‪.‬‬ ‫ה( ומה מיוחד הוא ביותר יו כיפורי‬ ‫זה של זאת השנה שחל להיות בשבת‪,‬‬ ‫באשר שלשבת ג"כ קשר בל ינתק‬ ‫להשלמת כפרה לחוזר בתשובה‪.‬‬ ‫כדאיתא בב"ר‪ ,‬דפגע בו אדה"ר בקי‬ ‫אמר לו מה נעשה בדינ ‪ ,‬א"ל עשיתי‬ ‫תשובה ונתפשרתי אמר כ גדול כחה‬ ‫של תשובה פתח ואמר מזמור שיר ליו‬ ‫השבת‪ .‬ומבאר הגרי"א מקאוונא ז"ל‬ ‫)בהקדמת ספרו עין יצחק( כוונת זה המאמר‬ ‫עפי"ד הט"ז באו"ח סי' רמ"ב סק"א‬ ‫שמבאר כוונת אמר ז"ל בשבת ד' קי"ח‬ ‫דכל המשמר שבת כהלכתו אפי' עע"ז‬ ‫כאנוש מוחלי לו‪ ,‬דלכאורה אי לא עשה‬ ‫תשובה מאי אהני‪ ,‬ואי עשה תשובה‬ ‫שבת ל"ל‪ ,‬אלא דמיירי שפיר שעשה‬ ‫תשובה‪ ,‬אלא דתשובה לא מהני על‬ ‫כריתות ומיתות ב"ד כי א לתלות‪,‬‬ ‫ומיתה ממרקת‪ ,‬וקמ"ל דא בעשותו‬ ‫תשובה שומר שבת כהלכתו מהני‬ ‫תשובה שיהא נמחל לו‪ ,‬ומבאר לפי"ז‬ ‫הגרי"א ז"ל‪ ,‬דלכ בשמוע אדה"ר מקי‬ ‫שע התשובה רק נתפשר‪ ,‬ופשרה הוא‬ ‫דמשל מחצה‪ ,‬ועל הנשאר חייב ורק‬ ‫מרחיב לו זמ הפרעו כפי דר הפשרות‪,‬‬ ‫והיינו‪ ,‬דתשובה מכפר מחצה ועל‬ ‫מחצית השניה צרי יסורי וגלות‬ ‫ומיתה שיגמרו הכפרה‪ ,‬לכ מצא אדה"ר‬ ‫להדר אחר עצה טובה שיוגמר עי"ז כל‬ ‫הכפרה‪ ,‬ופתח ואמר מזמור שיר ליו‬ ‫השבת‪ ,‬והיינו ששמר שבת כהלכתו‬ ‫עיי"ש‪.‬‬ ‫יתירה מזו מצינו בזה במדרש שמובא‬ ‫בילקו"ש‪ ,‬והוא‪ ,‬דאדה"ר כשנדו למיתה‬ ‫בע"ש ע חשיכה‪ ,‬יצא שבת וצווח‬ ‫רבש"ע "בי אתה מתחיל להרוג נפש וכי‬ ‫היכ קדושתי"‪ ,‬ועמדה לו זה להצילו‬

‫ממות‪ ,‬ולאות תודה והוקרה לשבת‬ ‫קודש "פתח ואמר מזמור שיר ליו‬ ‫השבת"‪.‬‬ ‫נוכחי אנו לדעת כמה עזרה מקודש‬ ‫יכולה הצטרפות השבת להגיש לחוזר‬ ‫בתשובה מכל הכיווני ‪.‬‬ ‫ו( לאור כל האמור מוב מה שאנו‬ ‫מייחדי כל היו כולו של יו קדוש זה‬ ‫בתפלה ותחנוני ובבכיות עמוקות‪,‬‬ ‫והוא עפ"י מה שמצינו במד"ר בפ' תצוה‬ ‫פ' ל"ח‪ .‬שכתוב וז"ל‪ :‬קחו עמכ דברי‬ ‫ושובו אל ה' וגו'‪ ,‬לפי שישראל אומרי‬ ‫חוטאי‬ ‫רבו העולמי ‪ ,‬הנשיאי‬ ‫ומביאי קרב ומתכפר לה ‪ ,‬כה משיח‬ ‫חוטא ומביא קרב ומתכפר לו וגו'‪ ,‬אנו‬ ‫עניי ואי לנו להביא קרבנות‪ ,‬אמר‬ ‫לה דברי אני מבקש שנא' קחו עמכ‬ ‫דברי ושובו אל ה'‪ ,‬ואני מוחל על כל‬ ‫עונותיכ ‪ ,‬ואי דברי אלא ד"ת שנא'‬ ‫אלה הדברי אשר דיבר משה‪ ,‬אמרו לו‬ ‫אי אנו יודעי אמר לה בכו והתפללו‬ ‫לפני ואני מקבל‪ ,‬אבותיכ כשנשתעבדו‬ ‫במצרי לא בתפלה פדיתי אות שנא'‬ ‫ויאנחו בנ"י מ העבודה ויזעקו וגו'‪ ,‬וכ‬ ‫אעפ"י שהכעיסוני‪,‬‬ ‫אנשי ירושלי‬ ‫בשביל שבכו לפני רחמתי עליה שנא'‬ ‫)ירמיה ל"א( כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה‬ ‫וגו'‪ ,‬הוי איני מבקש מכ לא זבחי‬ ‫ולא קרבנות אלא דברי שנא' קחו‬ ‫עמכ דברי ושובו אל ה'‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫וכל עצ כפרת יוה"כ וקביעתו לדורות‬ ‫ותחנונינו‪,‬‬ ‫תפלתנו‬ ‫בכח‬ ‫זכינו‬ ‫ותעניותינו‪ ,‬כדאיתא בתנא דבי אליהו‬ ‫)באליהו זוטא פ"ד( וז"ל‪ :‬ובארבעי יו‬ ‫האחרוני שעלה משה להר סיני להביא‬ ‫את התורה גזרו יו צו ותענית‪ ,‬וביו‬ ‫האחרו שבכול שהוא סו ארבעי‬ ‫יו גזרו תענית ולנו בתענית כדי שלא‬ ‫ישלוט בה יצה"ר‪ ,‬ולמחרתו השכימו‬ ‫ועלו לפני הר סיני‪ ,‬ישראל היו בוכי‬ ‫לקראת משה‪ ,‬והוא היה בוכה לקראת ‪,‬‬ ‫עד שעלתה בכיית למרו ‪ ,‬באותה‬

‫שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה על‬ ‫ישראל וקיבל את תשובת ‪ ,‬בשרה‬ ‫אות רוח הקודש בשורות טובות‬ ‫ונחמות‪ ,‬ואמר הקב"ה לישראל בני‬ ‫נשבע אני בשמי הגדול ובכסא הכבוד‬ ‫שלי שתהא לכ בכיה זו לששו‬ ‫ולשמחה גדולה‪ ,‬ויהיה לכ יו זה יו‬ ‫סליחה וכפרה ומחילה לכ ולבניכ‬ ‫ולבני בניכ עד סו כל הדורות עכ"ל‬ ‫התנא דבי אליהו‪.‬‬ ‫נוכחי לדעת מעמקי תנד"א אלה עד‬ ‫כמה גדולה כחה של תשובה המלווה‬ ‫בבכי ותחנוני לפניו ית"ש‪ ,‬ובמיוחד‬ ‫ביו קדוש ונורא זה שהוא בבחינת‬ ‫ישעי כדרשת ז"ל הפסוק לדוד ה' אורי‬ ‫וישעי "אורי זה ר"ה וישעי זה יוה"כ"‪,‬‬ ‫ואפשר לפרש דר"ל‪ ,‬דבר"ה שולח‬ ‫הקב"ה אור מיוחד לכל אחד מישראל‬ ‫לעורר אותו עי"כ לתשובה ולהאיר לו‬ ‫את הדר אשר יל בה לטוב לו‪ ,‬וכ"כ‬ ‫החת סופר ז"ל בדרשותיו )ד' י"א ע"ב(‪,‬‬ ‫שבר"ה הקב"ה שולח התעוררות ממעל‬ ‫לכל איש ישראל לשוב אליו‪ ,‬וממנו‬ ‫יתבר יבוא הדיבור אל פיו להתפלל‬ ‫אליו‪.‬‬ ‫אבל האור מועיל למי שיכול מ"מ ללכת‪,‬‬ ‫ולא למי שמושקע בבור מעמקי ביו‬ ‫מצולה של העבירות ואינו יכול לצאת‬ ‫מש ברגליו בכחות עצמו וללכת בדר‬ ‫הישרה שהאור מאיר לפניו ללכת בה‪.‬‬ ‫אבל יו הכפורי הוא לא רק בבחינת‬ ‫אורי אלא ג בבחינת ישעי‪ ,‬שהקב"ה‬ ‫כביכול ג נות יד לפושעי ועוזר לה‬ ‫שנפלו בו‬ ‫לצאת מבור המעמקי‬ ‫ולהקימ שנחיה לפניו ית"ש ולהגיע‬ ‫למצב של "לפני ה' תטהרו"‪ ,‬ובמחיקת‬ ‫והעברת פשעינו וחטאתינו מנגד עיניו‪,‬‬ ‫כדברי העוניו"ט‪.‬‬

‫]אציי פרפרת יפה שכתוב בספר שו"ת‬ ‫מי חיי )רפאפורט( בקונטרס אוצרות‬ ‫חיי שבסוה"ס בפ' שלח עה"פ "במספר‬ ‫הימי אשר תרת את האר ארבעי‬ ‫יו יו לשנה יו לשנה תשאו את‬ ‫עונותיכ ארבעי שנה וידעת את‬ ‫תנואתי"‪ ,‬וז"ל‪ :‬שמעתי בש אא"ז‬ ‫הגאו החרי הגדול מוה' חיי כה‬ ‫רפאפורט אב"ד דק"ק לבוב זצוק"ל‪,‬‬ ‫דלפי לשו המקרא הוי ליה לכתוב‬ ‫בהיפ שנה ליו שנה ליו תשאו את‬ ‫עונותיכ ‪ ,‬ותיר דהכי פירוש הקרא‬ ‫יו לשנה זה בדר תמי' היא יצא זאת‬ ‫מאת הקב"ה שעבור יו שחטאו ישאו‬ ‫עונש שנה‪ ,‬הלא הקב"ה מלא רחמי‬ ‫והאי יצא משפט חמור כזה מלפניו‪,‬‬ ‫ומתר הקרא דמשפט זה שיו יהיה‬ ‫נחשב נגד שנה יהיה טובה גדולה עליכ‬ ‫כל הימי ‪ ,‬היינו שכל השנה ישראל‬ ‫חוטאי לפני הקב"ה ויו אחד בשנה‬ ‫הוא יוהכ"פ שישראל עושי תשובה‬ ‫מכפר על כל השנה‪ ,‬וזה שמסיי הקרא‬ ‫יו לשנה תשאו את עונותיכ ‪ ,‬ר"ל‪,‬‬ ‫שזה המשפט שיו לשנה נחשב לשנה‬ ‫יהי' טובתכ לעול שיו אחד בשנה‬ ‫הוא יוה"כ ישא עונותיכ של כל השנה‪,‬‬ ‫וכמאמר הכתוב כי ביו הזה יכפר‬ ‫עליכ וגו' עכ"ל‪ ,‬וש"י‪.[.‬‬ ‫נישא איפוא לבבנו אל כפי בתפלה‬ ‫ובתשובת מעמקי ‪ ,‬בי‬ ‫ותחנוני‬ ‫בדברי הנוגעי לבי אד למקו ובי‬ ‫בדברי הנוגעי לבי אד לחבירו‪ ,‬כי‬ ‫אי אד צדיק באר אשר יעשה טוב‬ ‫ולא יחטא‪ ,‬ואבינו שבשמי יטהר‬ ‫אותנו ויחביאנו בצל ידו תחת כנפי‬ ‫השכינה ונתבר מ השמי בגמר‬ ‫חתימה טובה‪ ,‬ובשנה טובה ומאושרת‬ ‫ברוחניות ובגשמיות‪ ,‬לכלל ולפרט‪,‬‬ ‫ונזכה לשנת גאולה וישועה בביאת גואל‬ ‫צדק ובבני בית המקדש בב"א‪.‬‬