Bet Bobot1

‫סיפור מתוך האנתולוגיה "אבות ובנות" בעריכת שולה מודן ומאיה דבש‪,‬‬ ‫הוצאת מודן‪.2001 ,‬‬

‫בית בובות‬ ‫יעל ישראל‬ ‫גבר גדל גוף היה אבי‪ .‬תשעים ותשעה קילו משקלו‪ ,‬מטר שמונים ושבעה גובהו‪ ,‬בלי כרס‬ ‫ונעליים‪ .‬בזמנים בהם צמחה כרסו עד למידת כרסה הוולדנית של אמי‪ ,‬אף חצה את סף המאה‬ ‫והפליג אל משקלים קולוסאליים יותר‪ ,‬שרק גרמו לו להיראות הדור יותר‪ :‬לבוש בחליפת צמר‬ ‫שלושה חלקים עם חולצה לבנה‪ ,‬בעניבתו האדומה נעוצה סיכה מוזהבת ובה יהלום קטן‪ ,‬ועוד‬ ‫אחד תואם בטבעת הזרת‪" .‬כי ככה צריכים להתלבש כשעושים ביזנס‪ ",‬הסביר לנו‪ ,‬הבנות‪.‬‬ ‫ממסעותיו הביא לי בובה גדולה מדברת‪ ,‬מטרייה שקופה עם איור של לבבות כסופים‪ ,‬מערכת‬ ‫של בגדים לבובות‪ ,‬וחמור אפור שבמהלך השנים הקריח והזדקן רע‪ .‬אחיותיי הגדולות קיבלו‬ ‫מזוודות איפור מתקפלות ומסרקים קטנים לשיער‪ ,‬משובצים באבנים טובות בדוגמה של‬ ‫שושנים‪ .‬לאמי הוא הביא בשמים פקוקים בחותמות שעם‪ ,‬שהוא שיבח את ייחוסם וקרא להם‬ ‫"קולוניה"‪ ,‬וענקים מפוארים עשויים מתערובת של זהב צהוב וזהב לבן‪ ,‬שהוא קרא להם‬ ‫"קולייה"‪ ,‬וכשהיה כאן צנע‪ ,‬גם מטרים של בדים משובחים תוצרת אנגליה‪ :‬טוויד לחורף ופשתן‬ ‫בצבע טבעי לקיץ; "רק דה‪-‬בסט‪-‬אוף‪-‬דה‪-‬בסט‪ ,‬גרלי‪ ",‬התפאר בפני אימא‪.‬‬ ‫גם מינה זכתה לקבל בשובו תשורות קטנות‪ :‬צעיפי משי דקיקים וארוכים שהתנוססו כדגלים‬ ‫על גופה המסורבל‪ ,‬שרשרות אתניות מחרוזי עץ ואצעדות מזהב‪ ,‬שבטח גרמו לה להיראות כמו‬ ‫אישה אפריקאית‪ ,‬ומדי פעם גם סדרות שלמות של מחוכים שחורים מבתי האופנה של פריז‬ ‫ומילנו; הוא אמר שהיא נראית בהם פגז‪" ,‬דינמיט משחק ילדים לידה‪".‬‬ ‫מכולה שהגיעה מנמל חיפה פרקה בביתנו את רכישותיו לבית‪ .‬כשהיה מודרני באירופה‬ ‫לשמוע פטיפון‪ ,‬קנה פטיפון עם סדרת תקליטים ישנים וחורקים של טינו רוסי ואדית פיאף‪,‬‬ ‫ובשביל אחותי הגדולה שלושה אלוויס פרסלי ושני קליף ריצ'רד‪ ,‬שתוך חודש‪-‬חודשיים נשחקו‬ ‫עד דק‪ .‬כשהטלוויזיה נהייתה פתאום במודה קנה טלוויזיה‪ ,‬אפילו שפה עוד לא חלמו להתחיל‬ ‫בשידורים‪ .‬גם שואב אבק היה לנו‪ ,‬ורדיו מפלצתי שהיה אחד מרכישותיו הראשונות‪ ,‬עליו הניחה‬ ‫אמי חפצי נוי מאובקים וחסרי שימוש‪ ,‬כמו מאפרות הקרמיקה שהכנו לה לכבוד יום האם‪ ,‬או‬

‫בקבוקי שמן "עץ הזית" שקישטנו בשיעור מלאכה בתלבושת של פודלים סרוגים בצהוב‪ ,‬עם‬ ‫פונפון אדום בתור זנב‪ .‬פעם הוא הביא מייבש‪-‬שיער שנראה כמו אקדח‪ ,‬ופעם מצלמה משוכללת‬ ‫עם סט עדשות תואם‪ :‬הוא טען שרכש אותה מאיזה צלם אופנה שפשט רגל‪" .‬ממתי יש לך‬ ‫קשרים עם צלמי אופנה צרפתיים?" תמהה אימא‪ ,‬ואבא שתק כהרגלו‪ .‬כעבור חודשיים הגיע גם‬ ‫מיקסר ענקי‪ ,‬ולצדו‪ ,‬מונחים כמו תינוקות בתוך קרטון שהכתובת "שביר" צורחת ממנו מכל עבר‬ ‫– צבא אביזרים לכל סוגי הסחיטה‪ ,‬הלישה‪ ,‬הקיצוץ והמעיכה האפשריים‪ ,‬הכול רק "מץ"‬ ‫ו"בראון" – צליליהם הפרוסיים מצאו חן בעיניו‪ ,‬שלא לדבר על כך שהוא התמיד לבטוח‬ ‫בפיינשמקריות שלהם‪ ,‬גם כשאיזה מכשיר שקנה או השיג בדיל מפוקפק‪ ,‬התחיל לרטוט כמו‬ ‫חולה מחלת נפילה‪ .‬את אבא זה כלל לא עניין‪ .‬הוא המשיך להתעקש ש"אין כמו התוצרת‬ ‫הגרמנית‪".‬‬ ‫רק אחר כך התברר היקף עסקיו עם בתי החרושת הגרמניים‪ .‬הם סיפקו לו אבנים מזויפות‬ ‫שהוא מכר במחירים מופקעים כאבנים טובות‪ ,‬הדבר האמיתי‪ .‬היקף הזיוף וההונאה היה כה‬ ‫גדול‪ ,‬שעד היום לא קמו מתחרים שיצליחו להשתוות לרשת הרמאים שהוא יצר‪ ,‬שיווק ותיחזק‪.‬‬ ‫לקונים הוא מכר זירקוניה בתור יהלומים‪ ,‬אבל כשפעם הזמינו אותו חוקרי המכס לחקירה‪,‬‬ ‫הצליח המסטר‪-‬מייד של האבנים הטובות לשכנע אותם שרק פלסטיק פשוט הוא מייבא‬ ‫מהגויים‪.‬‬ ‫מתוך חדר החקירות יצא אבי מהודר אפילו יותר מכפי שנכנס‪ :‬כל דש וקפל במקום הנכון‪ .‬הוא‬ ‫דרש וקיבל תער‪ ,‬סבון‪ ,‬מגבת ו"גם קולוניה‪ ",‬ואפילו מתא המעצר‪ ,‬המכיל מיטה אחת בקושי‬ ‫ורבע אסלה מצחינה‪ ,‬הוא יצא כמו ג'נטלמן‪ ,‬הסיכה הקטנה נעוצה בעניבתו בדיוק בזווית‬ ‫המתאימה‪.‬‬ ‫הם לא הצליחו לשבור אותו‪ .‬עם שחרורו תוגבר קצב נסיעותיו לחוץ לארץ‪ .‬הוא אמר שלא‬ ‫ייתן לכלבים את התענוג הזה‪ .‬אותו לא יעצרו‪ ,‬קבל בקול רועם‪ ,‬גם לא פלוגות מס הכנסה‬ ‫שהספיר הזה‪ ,‬יימח שמו ויאבד זכרו‪ ,‬הוא וכל צרי המוחין שלו‪ ,‬משסה באזרחים תמימים‪ ,‬שמה‬ ‫בסך הכול הם רוצים‪ ,‬מה‪ ,‬לעשות כמה לירות ולהקים פה תעשייה כמו בכל מדינה נורמלית?‬ ‫"כמה חבל‪ ",‬אמר תמיד‪" ,‬שלא שמעתי בקולו של החבר שלי מהבית‪-‬ספר‪ ,‬מה שמו‪ ,‬מלמד‪ ,‬ולא‬ ‫נסעתי איתו לוונצואלה‪ .‬היום כבר הייתי נעשה שמה מיליונר גדול‪".‬‬ ‫"ואיך אבא‪ ,‬איך אני הייתי בתור בת של מיליונר?" שאלתי אותו בפעם האלף‪ ,‬מטפסת על‬ ‫ברכיו ומחככת לחי בלחיו הגלוחה למשעי‪ :‬אף פעם לא השאיר עדויות‪.‬‬

‫"אז הייתה בארמון שלנו קומה שלמה רק בשבילך‪ .‬ולונה‪-‬פארק פרטי רק בשבילך‪ .‬ופוני קטן‬ ‫רק בשבילך‪ .‬ומכונית קטנה רק בשבילך‪ .‬והמון המון צעצועים רק בשבילך‪ .‬ובחדר שלך היה בית‬ ‫בובות ענקי‪ ",‬מנה אבא נפלאות עצומות בקול רך‪ ,‬מדגיש את המילה בובות‪.‬‬ ‫"אבל את זה‪ ",‬שכנע בטון מחניף‪" ,‬אני מבטיח להביא לך בפעם הבאה‪".‬‬ ‫"אבל אני רוצה עכשיו‪ ,‬אבא‪ .‬אני רוצה עכשיו‪ ",‬נדנדתי‪.‬‬ ‫"אבל את לא יכולה לקבל עכשיו‪ ,‬מאימא‪ .‬אמרתי לך‪ ,‬את לא יכולה לקבל עכשיו‪ ",‬ענה אבא‪.‬‬ ‫"אני אביא לך בפעם הבאה‪ ,‬טוב? ומי רוצה לאכול ארוחת ערב ולהיות הילדה הכי הטובה של‬ ‫אבא?"‬ ‫"לא נכון‪ ,‬לא נכון‪ ,‬בפעם הבאה אתה תשכח!" ולצורך העניין רקעתי ברגליי‪.‬‬ ‫"אנ'לא‪ ,‬אני נשבע לך שאנ'לא אשכח‪ ",‬כך אבא‪" .‬בואי לאכול‪ ,‬אג'ולו‪ .‬נכון שאת רוצה שאבא‬ ‫יכין לך ביצה אה‪-‬לה‪-‬קוק‪ ,‬נכון‪ ,‬מאמא? ומי רוצה סנדוויץ' עם גבינה צהובה‪ ,‬גיבץ' שאימא הכינה‬ ‫וסלט ירקות נהדר‪ ,‬וגם שוקולד עם אגוזים? ומי האוג'ולו של אבא? בואי‪ ,‬בואי מהר לאבא‪ .‬בואי‪,‬‬ ‫נשמה‪ ",‬הוא מרכך את קולו יותר ויותר‪ ,‬עד שהוא נשמע כמו מרגרינה שנמסה במחבת‪ .‬תוך כדי‬ ‫כך הוא מסרק את שערי בשתי אצבעות עבות‪ ,‬שתי וערב במעבה התלתלים האסופים‬ ‫לתסרוקת בננה‪.‬‬ ‫או שמא היה זה תפוח?‬

‫"אבא‪ .‬אבא הגיע‪ ",‬קוראת אחותי הגדולה בהתרגשות‪.‬‬ ‫טרטור מנועה של המונית שמביאה אותו מנמל חיפה נשמע דחוס ועצבני‪ ,‬כשהוא מטפס‬ ‫בנשיפות פיח בהולות עד לקומה השנייה‪ .‬מהמרפסת אני רואה אותו מוציא את המזוודות מתא‬ ‫המטען‪ ,‬משדל את הנהג לעזור לו‪" ,‬תהיה חברמן‪ ,‬תשים פה יד‪ ".‬אחר כך‪ ,‬בקול מעודד‪ ,‬ורגע‬ ‫לפני שהוא משאיר לו טיפ נכבד תוך כדי קריצת עין עקומה של שותפים לדבר עבירה‪" ,‬עשינו‬ ‫את זה‪ ,‬בראבו! מה הבאתי‪ ,‬אתה שואל? הכול‪ ,‬זה מה שהבאתי‪ .‬כי אין פה שום כלום בשממה‬ ‫הזאת‪ ,‬בנו‪-‬וור הזה‪ ,‬בגוד‪-‬פורסייקן‪-‬קאנטרי הזה‪ ,‬בארץ המזורגגת הזאת‪ ".‬ובתור ציוני‪-‬כללי‬ ‫שרוף הוא מרצה לו על יתרונותיה של התחרות החופשית הבריאה ונגד המדיניות הכלכלית של‬ ‫המפ"איניקים‪" ,‬ימח שמם ויאבד זכרם‪ ",‬הוא יורק את שמם של שנואי נפשו כאילו ירק בוטן‬ ‫מקולקל‪" ,‬טפו‪ ".‬אחר כך הוא נותן לנהג טיפ שמן – שלא ישכחו פה‪ ,‬חלילה‪ ,‬מי בעל הבית‪.‬‬

‫"ילדות‪ ,‬רדו למטה‪ ,‬תעזרו לי לסחוב‪ ",‬הוא קורא אחרי שהמונית מתרחקת‪ ,‬ואימא מסננת‬ ‫מהכיור בקול הורס‪" :‬לכו‪ ,‬לכו‪ ,‬שאחר כך הוא לא יגיד שאני מסיתה אתכן נגדו‪".‬‬ ‫בקריאות "אבא‪ ,‬אבא‪ ,‬מה הבאת לי?" אנחנו שועטת למטה‪.‬‬ ‫"הוא הבטיח שיביא לי מכנסי סנט‪-‬טרופז‪ ",‬מספיקה אחותי לומר בהתנשמות‪.‬‬ ‫"לי הוא הבטיח בובה ברבי‪ ",‬אני מתרברבת‪ .‬אולי הוא הביא לי אותה? אני אהיה הילדה‬ ‫הראשונה בכיתה עם בובה ברבי‪.‬‬ ‫"את לא קצת גדולה בשביל לשחק בבובות?" לועגת אחותי הגדולה‪ ,‬ואחותי השנייה מזמררת‬ ‫בשביל להרגיז‪" :‬תינוקת‪ ,‬תינוקת‪ ,‬ילדה של אבא!" ושתיהן צוחקת והודפות אותי בברכיים בזמן‬ ‫שהן מטלטלות את המזוודות בדרך למעלה‪.‬‬ ‫"ברוך הבא!" אומרת אימא בפנים חמוצות ובטון סרקסטי‪" ,‬טוב שנזכרת לחזור‪".‬‬ ‫"מה יש‪ ,‬מה קרה?" אומר אבא‪ ,‬נחוש בדעתו לנשקה‪ .‬אבל היא דוחקת אותו הצידה‪ .‬רואים‬ ‫שאבא חוכך בדעתו מה הכי כדאי לו להגיד עכשיו‪" .‬אז אני מבין שלא קיבלת את הטלגרמה‬ ‫ששלחתי לך מנפולי‪ ...‬רציתי להודיע שאני מאחר ביומיים שלושה‪ ,‬זה הכול‪ ",‬הוא מוסיף בקול‬ ‫מתחטא‪" .‬התעכבה העסקה עם האיטלקים‪ ,‬זה מה שקרה‪ .‬אני אשם שלא קיבלת את‬ ‫הטלגרמה?"‬ ‫"ממש יומיים שלושה!" מסננת אימא בקולה הלעגני‪ ,‬השמור למקרים כאלה‪" .‬ממש יומיים‬ ‫שלושה!" ואז באה הצוויחה‪" :‬שלושה שבועות אתה מאחר לחזור‪ ,‬שלושה שבועות! ושום מכתב‪,‬‬ ‫שום טלפון!"‬ ‫בינתיים מפזרות אחיותיי על הספה בסלון את תכולתן של שלוש מזוודות עור ענקיות‪ ,‬שריחן‬ ‫חם‪ ,‬מסקרן ומבטיח‪ .‬גם אני עוזרת להן‪ .‬תכף בטח אגיע לבובה שהוא הבטיח לי‪ .‬ואולי יהיה שם‬ ‫גם בית בובות קטן בצבעים תואמים של ורוד‪ ,‬וגגון אדום עם שבשבת‪ ,‬ובתוכו רהיטים קטנים‬ ‫ואנשים תואמים לבושים בבגדים קטנטנים ומגונדרים? עוד יש תקווה‪ ,‬אני מתעודדת‪ .‬הנה‪ ,‬אפילו‬ ‫עוד לא רואים מפה את הקרקעית‪.‬‬ ‫"שיוואו!" צווחת אחותי בהתפעלות‪ ,‬ומודדת מכנסיים מפוספסים באדום וצהוב‪ .‬במותניים‬ ‫הם מגיעים לה עד לפופיק וחושפים חצי בטן‪ ,‬וברגלים הם מתרחבים כמו אוהלים‪" .‬סנט טרופז‪.‬‬ ‫בול מה שרציתי!" היא מכריזה בגאווה‪.‬‬

‫"אני מקווה שאת לא חושבת ללכת ככה‪ ",‬סונטת אחותי הגדולה‪ ,‬ומודדת אותה במבט מחסל‬ ‫מלמעלה למטה‪" :‬כי תדעי לך שזה נורא נועז‪ ".‬בקול מזלזל היא מציינת‪" :‬יהיה לך אומץ ללבוש‬ ‫את זה בכלל‪ ,‬עם כל הפופיק בחוץ?" וממהרת להוסיף שמן למדורה‪" :‬את גם נורא לבנה!"‬ ‫"אל תהיי יורמית‪ ",‬עונה אחותי השנייה ומתעלמת בכוונה מרמיזותיה של אחותנו הגדולה‪.‬‬ ‫בינתיים היא ממשיכה למדוד חצאית מעל המכנסיים‪ ,‬אפילו מבלי לטרוח לפשוט אותם‪ .‬רק אז‬ ‫היא עושה את המכה הגדולה‪" :‬תני לי שבוע אני נעשית שוקולד‪ .‬אפילו יותר מבריג'יט בארדו‪.‬‬ ‫את יודעת טוב מאוד שבבית הזה רק אני משתזפת כמו כושית‪ .‬לא כמוך‪ ,‬סבונית אחת‪ ,‬סנובית‪,‬‬ ‫קנאית!"‬ ‫"למי את קוראת קנאית‪ ,‬יה חתיכת אפס‪ ,‬סתומה אחת‪ ",‬ממלמלת אחותי הגדולה‪ ,‬אבל רואים‬ ‫עליה שהיא רחוקה מלהתעצבן באמת‪ .‬החפצים הגודשים את המזוודות מעניינים אותה הרבה‬ ‫יותר‪ .‬באותו רגע היא כבר מנסה את המסקרה החדשה שהביא אבא‪" .‬את זה אני לוקחת‬ ‫לעצמי‪ ",‬היא מודיעה בטון נחרץ‪ ,‬קובעת עובדה משפחתית לא נדירה‪.‬‬ ‫"שתחלמי‪ ",‬אומרת לה אחותי‪ .‬והן ממשיכות לריב‪.‬‬ ‫באותו זמן גם אבא ואימא ממשיכים לריב במטבח‪ .‬אימא אומרת לאבא שהוא פושע בינלאומי‪,‬‬ ‫שככה אין לו לב להשאיר אותה לבד בבית עם הילדות‪ ,‬אפילו בלי להרים טלפון‪ .‬אבא מתפתל‬ ‫ואומר לה‪ ,‬שאם הוא היה במצב אחר אז הוא היה עושה כדבריה‪ ,‬ושהיא חייבת להבין באיזה‬ ‫מצב נאחס הוא היה שם‪ ,‬לכוד בין שתי חברות שכל אחת מהן רצתה לפוצץ את העסקה‪.‬‬ ‫באותה הזדמנות הוא גם מנסה לשדל אותה‪ ,‬בקולו הכי חמאתי ופייסני‪ ,‬להביט בצבא המתנות‬ ‫שהוא הביא לה‪ .‬מה הביא? קיבץ בידיים אחד‪-‬אחד‪ ,‬כמו שמלקטים פרחים לנסיכה‪" ,‬כמו סריס‬ ‫אני‪ .‬הלכתי רגלי מכלבו לכלבו‪ ,‬בקור הכלבים של מילנו‪ ,‬רק בשביל לבחור בשבילך את הבגדים‬ ‫הכי‪-‬הכי‪ ,‬את הקולוניות הכי באופנה‪ ,‬כמו שהולכות הגברות באירופה‪".‬‬ ‫"בואי‪ ,‬בכבוד‪ ",‬הוא מחזר אחריה בתום הפוגה קלה‪ ,‬שבה אימא שועטת כמו קומביין‬ ‫מהסתגרותה בבית השימוש‪" .‬בואי תראי איזה יופי של בגדים הבאתי ממילנו‪ ,‬הכול רק שיפון‬ ‫ומשי נקי‪ .‬בואי תראי איך הילדות נהנות‪ ",‬הוא מתפעל‪" ,‬ילדות‪ ,‬אתן נהנות?" הוא שואל‪ ,‬וניגש‬ ‫לבדוק אם קניותיו עלו יפה‪ .‬באמת הייתה לו עין טובה‪ :‬תמיד קלע בול למידותינו‪ ,‬אפילו כשגדלנו‬ ‫משנה לשנה‪ ,‬לפעמים גם מנסיעה לנסיעה‪.‬‬ ‫"שאני אתן לך את התענוג?" אומרת לו אימא בקול ספקני‪ ,‬כאילו הצליח לרצות אותה‪,‬‬ ‫מחייכת את אחד מחיוכיה הספורים‪ ,‬העקומים‪.‬‬

‫"בואי יה‪-‬עיני‪ ,‬בואי יה‪-‬רוחי‪ .‬בכבוד‪ ,‬עד חצי המלכות‪ ",‬אומר אבא בקול רך‪ ,‬ומוביל אותה‬ ‫בהילוך תיאטרלי מגוחך אל הסלון‪ ,‬שם אנחנו מתפרקדות כמו גורי כלבים שובבים בין המזוודות‪,‬‬ ‫בתוך עשרות השמלות ועשרות זוגות הנעליים שכבר הוצאנו‪ ,‬כמו בתוך כונכייה ענקית עשויה‬ ‫מבגדים‪ .‬הוא דולה מהכונכייה בגדים ועוד בגדים‪ ,‬כמו מתוך מזוודה שאין לה ראשית‪ ,‬גם לא‬ ‫אחרית‪ ,‬ואני מיד מתלהבת‪" :‬יו‪ ,‬זאת המזוודה של מרי פופינס!"‬ ‫"בראבו‪ ,‬איזה דמיון יש לך‪ ,‬אוג'ולו‪ ,‬ממש שייקספיר‪ ",‬מתמוגג אבא‪ ,‬ומונה כמו כרוז בשוק‬ ‫הכרמל‪" :‬זה קניתי במילנו‪ ...‬זה ברומא‪ ...‬זה בפירנצה‪ "...‬כאילו זכה בהגרלה‪.‬‬ ‫"לך‪ ,‬לך‪ ",‬צוחקת אימא‪ ,‬ספק נוזפת‪ ,‬ספק מלטפת‪ ,‬דוחפת אותו ממנה‪" .‬מה קנית כל כך‬ ‫הרבה‪".‬‬ ‫"מה פירוש 'מה קניתי כל כך הרבה?' בשביל מי אני מרוויח כסף‪ ,‬אה? בשביל מי‪ ,‬טרונצ'ו? זה‬ ‫לך‪ ",‬הוא אומר בנדיבות וזורק שמלה כחולה‪ ,‬אוורירית ויפהפייה לחיק אחותי‪" .‬וזה לך‪ ,‬אוג'לו‪",‬‬ ‫הוא מוציא מכנסיים ירוקים מפוספסים עם כתפיות גומי כחולות‪-‬ירוקות‪ ,‬וביד מלטפת מלביש‬ ‫אותם עלי‪ .‬ו"זה‪ ",‬הוא מכריז בחגיגיות ומוציא צעיף שחור ענקי שזור בחוטי זהב‪" ,‬בשביל אימא‪.‬‬ ‫אז שלא ייכנס לכן לראש‪ ,‬ילדות‪ ,‬לקחת את זה לעצמכן‪ .‬אתן שומעות? כבר יש לכן מספיק‬ ‫דברים‪ .‬כל הזמן אתן רק רוצות עוד‪ ,‬עוד‪ ,‬עוד‪ ...‬שום דבר לא מספיק לכן‪ ",‬הוא אומר בשקט‬ ‫כבוש‪ ,‬ומביט במיאוס באחיותיי הגדולות‪.‬‬ ‫"ולמי זה?" אומרת אחותי הגדולה וחוטפת בתאווה‪ ,‬מתוך שקית פלסטיק מבושמת בריח של‬ ‫חוץ לארץ‪ ,‬מין חלוק משי לבן בעל דוגמה מוזרה‪.‬‬ ‫"זה בטח לא בשבילך‪ ,‬טרונצ'ו‪ ",‬אומר אבא בטון של "יש לי חדשות בשבילך"‪ ,‬וחוטף לה את‬ ‫החלוק מהידיים‪.‬‬ ‫"למה רק לאימא הבאת חלוק כזה‪ ,‬אה?" מתלוננת אחותי הגדולה‪" .‬גם אני צריכה אחד כזה‪.‬‬ ‫לא היה מזיק לך לקנות שניים‪ .‬איזה קמצן אתה‪ ,‬א‪-‬ב‪-‬אאא‪ ",‬היא מקוננת‪.‬‬ ‫"תתביישי לך‪ ,‬איך את מדברת לאבא‪ ",‬אומרת אימא‪ ,‬מתגייסת פתאום להגן עליו‪ .‬הרי בסוף‬ ‫היא ממילא לא לובשת את מה שהוא קונה לה‪ .‬בסוף הכול עובר לאחותי הגדולה‪.‬‬ ‫"דשה לה‪ ",‬אומר אבא‪" ,‬תעזבי אותה‪ ".‬ולאחותי הוא מרצה בחשיבות‪" :‬זה חלוק מיוחד‬ ‫במינו‪ ".‬רואים עליו שהוא נהנה להסביר את רזי האופנה האחרונה‪ ,‬ואגב כך מריח את הבגדים‬ ‫וכפי הנראה שואב מכך סיפוק עמוק‪" .‬הצרפתיות קוראות לו בשם משונה‪ ,‬כנראה אינדיאני‪...‬‬

‫סרונג'‪ ...‬זהו‪ ,‬ככה קוראים אותו בפריז‪ .‬זו המודה הכי פופולרית שהולכת עכשיו בשוק‪ .‬אני אקנה‬ ‫לך אחד כזה בפעם הבאה‪ ,‬דפנה‪ .‬רק תרשמי לי איזה צבע את רוצה‪".‬‬ ‫"לא צריך‪ ,‬ז'קו‪ ",‬אומרת אימא‪" .‬אני כבר אתן לה את מה שהבאת לי‪ .‬אתה יודע שאין לי כוח‬ ‫בשביל כל המודה הזאת שאתה מביא איתך‪ ,‬פעם ככה ופעם ככה‪ .‬אפשר לקבל מזה כאב ראש‪.‬‬ ‫אני לא מבינה איך הגברות באירופה משתגעות לקנות כל עונה גרדרובה חדשה‪ .‬מה אני‪,‬‬ ‫פרינסס גרייס? יותר טוב שדפנה תלבש את זה‪ .‬עליה גם עומד יותר יפה‪".‬‬ ‫"לא‪ ,‬לוסי‪ ",‬מתעקש אבא‪" .‬אני קניתי את זה בשבילך‪ .‬דפנה יכולה לחכות עוד כמה חודשים‪.‬‬ ‫לא יזיק לה לחכות פעם‪ .‬אני כל הזמן אומר לך שאת מפנקת את הילדות יותר מדי‪".‬‬ ‫"אני מפנקת יותר מדי?" אומרת אימא בקול נדהם ששוב חוזר אליו הטון הלעגני‪" .‬מי קונה‬ ‫להן כל שני וחמישי סמרטוטים שהן לא צריכות? מי ממלא את הארונות בזבל? מי מרשה להן‬ ‫לחזור מאוחר? אפילו על זה שהן כבר מזמן לא באות איתך לבית‪-‬כנסת ולא שומרת שבת‪ ,‬אתה‬ ‫לא אומר כלום‪ .‬נוסעות בשבת‪ ,‬מעשנות בשבת‪ ,‬מדליקות אור‪ ,‬מדברות דיבורים מלוכלכים‪,‬‬ ‫הולכות עם בחורים – דברים שפעם היה עולה לך הדם לראש בגללם! ועלי אתה צועק אם חס‬ ‫ושלום הדלקתי בטעות אור בשבת!"‬ ‫"את לא תקבעי לי‪ ",‬רועם קולו של אבא‪" ,‬מה להגיד ומה לעשות עם הבנות שלי‪ .‬זה הבית‬ ‫שלי ואני יעשה בו מה שאני רוצה‪".‬‬ ‫"הבית שלך?" אומרת אימא ומתנפחת וקולה נעשה איום מתמיד‪" .‬טוב לשמוע‪ .‬סוף‪-‬סוף‬ ‫אתה מדבר‪ .‬סוף‪-‬סוף שם ת'קלפים על השולחן‪ .‬זה הבית שלו‪ ,‬שמעתם? אם זה הבית שלך אז‬ ‫מה מונע ממני לקום וללכת בזה הרגע? שהפוסטמה שלך תבוא לגור פה‪ .‬שתנקה אחריך ותבשל‬ ‫לך ותגדל את הבנות שלך‪ .‬למה אתה לא הולך אליה‪ ,‬אה? תלך אליה כבר‪ ,‬דבק‪ .‬היא בטח‬ ‫מתגעגעת אליך‪ ,‬הנגריטה‪ .‬ובטוח שיותר ממני‪ ",‬וקולה שנעשה דק ושקט יותר ויותר מחרחר‬ ‫פתאום‪" :‬לך‪ ,‬לך אליה כבר‪ ,‬למינה שבפינה שתינה שלך‪ ".‬אומרת את זה כאילו ירקה עליו את‬ ‫שמה של הנגרה‪ ,‬כמו חרצן זיתים שמושפרץ מהפה‪ ,‬והשפיץ הקטלני שלו עוד עלול לפצוע‬ ‫בטעות איזה עובר אורח תמים שהזדמן לסביבה‪.‬‬ ‫"זה מה שאת אומרת‪ ,‬שאני ילך?" אומר אבא בקול הכי שקט שלו‪ ,‬זה שבא לפני הסערה‪ ,‬לפני‬ ‫שהוא עושה את המכה הגדולה‪" .‬את רוצה שאני ילך? אמרת ‪ -‬אמרת‪ .‬אז הנה‪ ,‬אני הולך‪ " ,‬הוא‬ ‫אומר‪ ,‬וחוטף מידיה בהפגנתיות את חלוק המשי הלבן‪ ,‬ותוך כדי כך כמעט מפיל אותה אחורנית‪.‬‬

‫"זה הולך אליה!" הוא קובע‪ ,‬ודוחף את החלוק מתחת לבית שחיו‪ ,‬מנסה להתנתק מאימא כמו‬ ‫בנאדם שמנסה לסלק מעליו חרק גדול‪.‬‬ ‫"שלא תעיז‪ ",‬צורחת אימא ומנסה לחטוף לו את החלוק בחזרה‪" .‬מצדי תלך ואל תחזור‪ .‬אבל‬ ‫את זה אתה משאיר כאן!"‬ ‫"תראי אותי‪ ",‬אומר אבא‪ ,‬ובתנועה הפגנתית מכניס את החלוק לשקית הניילון הריחנית‪ ,‬זאת‬ ‫ששמתי עליה עין עוד מקודם‪ ,‬כי רציתי להשוויץ איתה בפני כל הבנות מהכיתה‪ .‬אבל אבא לא‬ ‫מקשיב למחאותיי וממשיך לדחוס לתוכה מכל הבא ליד‪ ,‬עוד ועוד פריטי לבוש ומתנות‪ ,‬צעיפים‪,‬‬ ‫מטריות‪ ,‬קומביניזונים‪ ,‬חגורות‪ ,‬מוצרי קוסמטיקה ותכשיטים קטנים‪ ,‬עד שהשקית כמעט‬ ‫מתפקעת‪.‬‬ ‫"שלא תעיז‪ ,‬זה שלי!" צווחת אחותי הגדולה‪ ,‬ומושכת בחזרה שמלת מיני אדומה והורגת מבד‬ ‫ברוקד‪ ,‬עם רקמת חרוזים במחשוף‪ ,‬בדיוק כמו זו שראינו בשבוע שעבר על אחת מהדוגמניות‬ ‫בחוברת החדשה של "בורדה"‪ ,‬ואחותי הגדולה ציינה בידענות שהיא נראית פצצה‪ ,‬בול אורסולה‬ ‫אנדרס‪ ,‬טוב‪ ,‬אולי רק בלי הבלונד המחומצן והחזייה המדליקה מ"ד'ר נו"‪.‬‬ ‫"שום דבר כאן לא שלך!" צווח אבא לעבר אחותי הגדולה‪" .‬הכול כאן שלי! אז תכניסי לך את‬ ‫זה טוב‪-‬טוב לראש‪ .‬ואת‪ ",‬הוא אומר במיאוס לאימא‪" ,‬את תני את המעיל פרווה שקניתי לך שנה‬ ‫שעברה‪ .‬אני לוקח גם אותו‪".‬‬ ‫"בשביל שתיתן לנגרה שלך?" אומרת אימא בקול מאיים וזזה הצידה כאילו הוא עומד לרצוח‬ ‫אותה‪" .‬שתחלום‪ .‬אין לך טיפת בושה‪ .‬אפילו מהפה של הבנות שלך אתה גונב‪".‬‬ ‫"זה הדברים שלי ואני אתן אותם למי שאני רוצה‪ ",‬אומר אבא וצורר את יתרת החפצים‬ ‫לצרור ענק‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬יודעים‪ ,‬לפוסטמה שלך‪ ",‬אומרת אימא ביובש‪.‬‬ ‫"נכון‪ ",‬אומר אבא ביובש דומה‪" ,‬הכול בשבילה‪".‬‬ ‫"אז הסמרטוט הלבן היה מהתחלה בשבילה‪ ,‬אה?" אומרת אימא בטון של מישהו שפתאום‬ ‫תפס משהו חשוב‪" .‬שחקן עלוב‪ .‬תודה שהבאת אותו בשבילה‪ .‬בשביל מה עשית לי את כל‬ ‫ההצגה? יכולת להגיד כבר מהתחלה‪".‬‬ ‫"נכון‪ ",‬אומר אבא בטון יבש‪ ,‬שקט‪ ,‬מנותק כזה‪ ,‬כמו תמיד בשעה שאיבד בבת אחת את‬ ‫העניין במה שקורה סביבו‪" :‬באמת הבאתי בשבילה‪".‬‬ ‫אימא השתתקה‪ .‬אימא קפאה על מקומה‪ .‬אבל כשאבא הלך‪ ,‬פרצה ההיסטריה‪.‬‬

‫אימא נשכבה על המיטה ובכתה שלושה ימים ברציפות‪ .‬אפילו לחלון לא קמה‪ ,‬כדי לבכות‬ ‫לצדו כמו שהייתה רגילה‪ .‬אפילו בשביל להתקלח לא קמה‪ ,‬או בשביל לפטפט עם השכנה‬ ‫הספרדייה‪ ,‬ובטח שלא בשביל להכין לי סנדוויצ'ים לבית הספר כמו שהייתי רגילה‪ .‬דפנה‪,‬‬ ‫אחותי‪ ,‬נאלצה לבשל לנו ולנקות את כל הבית במקומה‪.‬‬ ‫אחרי שנגמרו לאימא הדמעות והיא קפאה ופניה אל הקיר‪ ,‬מסרבת להרפות משמיכת הפוך‬ ‫שלה‪ ,‬שכבר הרקיבה מזיעה ומדמעות‪ ,‬ממאנת לדבר מטוב ועד רע איתנו או עם אבא שחזר‬ ‫בשביל לפייס אותה ולהשכין שלום‪-‬בית בהמלצת הרב‪ ,‬הוזמן אמבולנס שאסף אותה לבטנו‬ ‫החלולה על אלונקה‪ ,‬כמו שאוספים מישהו שעבר הלם קרב‪ :‬לא רואה‪ ,‬לא שומע‪ ,‬שקוע בעצמו‬ ‫לנצח‪.‬‬ ‫* כל הזכויות שמורות ליעל ישראל ולמודן‪.‬‬