Anim Sources

‫שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כד‬ ‫סעיף ח‬ ‫החליד את הסכין ח] תחת העור‪ ,‬או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה‪ ,‬או תחת מטלית הקשור בצוארה‪ ,‬או‬ ‫שהמטלית מדובק בו בשעוה ושחט‪ ,‬ז שחיטתו פסולה; אבל אם המטלית פרוש על צוארה ושחט‪ ,‬שחיטתו‬ ‫כשרה‪< .‬ד> ויש מי שפוסל גם בזה‪ ,‬ולכתחלה יש לחוש לדבריו‪ .‬הגה‪ :‬ח וכן יש ליזהר בכבשים שיש להם‬ ‫צמר מסובך בצואריהם (ב) לתלוש (ג) הצמר המסובך‪ ,‬שלא יבא לידי חלדה (מרדכי פרק השוחט ורוקח)‪.‬‬ ‫ש"ך יורה דעה סימן כד‬ ‫ח וכן יש ליזהר כו' ‪ -‬ובמרדכי סיים שגם בעופות יש למרוט הנוצות מהן וכ"כ בעט"ז והר"ב סמך אמ"ש‬ ‫בס"ס כ"ג לכתחלה אין למרוט אם יוכל לשחוט בלא זה וממילא נשמע כל שאינו יוכל לשחוט בלא זה ימרוט‪:‬‬ ‫‪Even haezer siman 5‬‬ ‫סעיף יד‬ ‫טז לב] אסור לומר לעובד כוכבים לסרס לג] בהמה שלנו‪ .‬ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה‪ ,‬מותר‪ .‬ואם הערים‬ ‫ישראל בדבר זה‪ ,‬יז קונסין אותו‪( .‬לד] ואפי' לא הערים‪ ,‬והעובד כוכבים מכירו ומכוין לטובתו)‪ .‬ומוכרן‬ ‫לישראל אחר‪ ,‬ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה‪( ,‬ז) לה] אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו‪ .‬הגה‪ :‬לו]‬ ‫ומותר לתת בהמה לעובד כוכבים למחצית שכר‪ ,‬אע"פ שהעובד כוכבים בודאי יסרסנו (הגהות מיימוני פי"ז‬ ‫מהלכות א"ב)‪ ,‬דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד (בית יוסף)‪ .‬לז] ומותר למכור לעובדי כוכבים בהמות‬ ‫ותרנגולים‪ ,‬אע"ג דבודאי העובד כוכבים קונה אותם לסרסם‪ .‬יח (ח) לח] ויש אוסרים (תמצא מבואר בת"ה סי'‬ ‫רנ"ד ‪/‬רצ"ט‪ .)/‬לט] ומיהו אם אין העובד כוכבים הקונה מסרסם בעצמו‪ ,‬רק נותנו יט [ג] לעובד כוכבים אחר‬ ‫לסרס‪ ,‬לכולי עלמא שרי (ג"ז שם)‪ .‬מ] כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים‪ ,‬לית ביה משום איסור צער‬ ‫בעלי חיים (איסור והיתר הארוך סימן נ"ט)‪ .‬ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות‪ ,‬וליכא למיחש משום צער‬ ‫בעלי חיים (מהרא"י סי' ק"ס ‪/‬ק"ה‪ .)/‬מא] ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות‪.‬‬ ‫חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף יג עמוד ב‬

‫והא דתני הכא יוליך הנאה לים המלח‪ .‬קשיא ליה לר"ת ז"ל מהא דגרסינן בפ' המקדיש שדהו בשעה שאין‬ ‫היובל (כ"ט א') ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דר' יהודה א"ל שקול ד' זוזי אחיל‬ ‫עלוייהו ושדי בנהרא ולישתרו לך כמאן כשמואל וכו'‪ .‬וה"נ ליפרוק ולישדינהו לנהרא‪ .‬וניחא ליה מעשה‬ ‫דפומבדיתא במקרקעי כדמפורש התם בגמרא ולית להו תקנתא אלא בפדייה‪ ,‬וכיון דמוקמת להו אפדיון עביד‬ ‫להו כשמואל אפילו לכתחילה‪ ,‬אבל במטלטלי כיון דאפשר קנסינן ליה שיוליכם לים המלח בעצמן‪ .‬אבל רבינו‬ ‫הגדול ז"ל כתב הכא ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי‪ ,‬ואפשר כן דהכא דינא קתני ורב יהודה קמ"ל‬ ‫תקנתא התם‪.‬‬ ‫ולדברי הכל יש לתמוה היכי שרינן צער בעלי חיים ולא שרינן למפרקינהו תחילה‪ .‬וי"ל דכיון דאמר רחמנא‬ ‫סוסיהם תעקר אלמא אין צער בעלי חיים אסור לתקנתם של בני אדם שלא יבאו לידי תקלה באיסורי הנאה‬ ‫(אם) [או] לקיים בהם (טול) [נוול] לע"ז‪ ,‬דבעלי חיים לצורך אדם שחיטתם וצערן מותר‪.‬‬

‫שו"ת בנין ציון סימן קח‬ ‫ב"ה אלטאנא‪ ,‬יום ג' י"ט טבת תרכ"א לפ"ק‪.‬‬ ‫להרה"ג וכו' יצחק דוב הלוי נ"י הגאב"ד דק"ק ווירצבורג יע"א‪.‬‬

‫על דבר השאלה באחד שמכר ראש הולד של מבכרת ודאי קודם לידה לנכרי וילדה זכר אם יש בזה קדושת‬ ‫בכורה‪.‬‬

‫תשובה ‪ -‬הנה מעכ"ת נ"י כבר הביא דברי הש"ע ‪/‬יו"ד‪ /‬סי' ש"כ דמכירת הולד אינו מועיל דהוי דבר שלא בא‬ ‫לעולם ושגם על דברי מהרא"י שהביא הש"ך שם ס"ק ט' שנעשה כאלו אמר קנה פרה לולדה פקפק הנב"י‬ ‫מה"ת חי"ד סי' קצ"א דמהראי ‪/‬דמהרא"י‪ /‬לא סמך על סברא זו כי אם בצירוף קולות אחרות שהביא שם‬ ‫ומכ"מ שם סי' קצ"ב היקל קצת במקום שכבר הוכר עוברה דבזה יש לצרף דעת הרמב"ם דבהוכר עוברה‬ ‫מקרי בא לעולם ומכ"מ לא רצה לסמוך על זה להתירו לשוחטו רק לעשות בו מום קודם שחיטה דעשיית מום‬ ‫בזה"ז בקדשים אינו רק דרבנן אבל שחיטת קדשים בחוץ הוא דאורייתא ובעקבותיו דרך ג"כ הגאון בעל חתם‬ ‫סופר חי"ד סי' שי"ב ומעכ"ת נ"י שדא נרגא בקולות הללו שעל מה שהביאו מדברי הרמב"ם כ' דגם הרמב"ם‬ ‫לא סובר בודאי שבהוכר עוברה מקרי דבר שבא לעולם שאע"פ שבה' אישות באומר אם תלד אשתך נקבה‬ ‫ס"ל דבהוכר עוברה מקודשת הרי שם התנה הרמב"ם שכשתולד צריכה קידושין אחרים שאין בהם דופי ובפי'‬ ‫המשניות קידושין פ' ג' ביאר דעתו שאינם רק ספק קידושין וכיון דהרמב"ם בעצמו לא החליט דמקרי בא‬ ‫לעולם היאך נסמוך על זה עכת"ד מעכ"ת נ"י‪.‬‬ ‫אמנם לענ"ד הדין עם הגאונים ז"ל דלדעת הרמב"ם אין זה ספק אלא ודאי כנראה מדבריו ה' אישות (פ' ז')‬ ‫שכתב והוכר העובר ה"ז מקודשת ולא כתב מקודשת מספק כמשכ' בשאר מקומות שם כשהקידושין ספק‬ ‫וכמשכ' שם בהלכה הסמוכה לענין לאחר שיחלוץ יבמך וכ"נ מהרב המגיד שם דלהרמב"ם מקודשת ודאי ומה‬ ‫שכתב שיקדש אותה שנית זה רק שכיון שבקל יכול לחוש גם לדעת החולקים וזה מה שכתב בקידושין שאין‬ ‫בהם דופי פי' שאין חולק עליהם וכן יש לבאר ג"כ דבריו בפי' המשניות גם הח"מ והבית שמואל באהע"ז (סי'‬ ‫מ') כתבו כן דלהרמבם ‪/‬דלהרמב"ם‪ /‬הוי קידושי ודאי וכן נראה ג"כ ממה שכתב הרמב"ם ה' מכירה (פ' כ"ב)‬ ‫תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה וכיון דלא כתב שם ואפילו הוכר העובר כמשכ' הטור משמע דאזיל‬ ‫לשיטתו דבהוכר העובר נקרא בא לעולם וכמשכ' הב"ש ואי לא הוי לדעתו רק ספק הרי מספק לא מפקינן מיד‬ ‫המוחזק וה"ל לכתוב דאפילו בהוכר העובר לא קנה אע"כ דלהרמב"ם חשיב ודאי בא לעולם ולכן יפה כתבו‬ ‫הגאונים ז"ל דלהרמב"ם בנדון השאלה אין ספק בכור ושאין דעת הרמב"ם יחידי בזה כבר הוזכר בש"ע (שם‬ ‫‪/‬אה"ע סי' מ'‪ )/‬שכתב לדעת הרמב"ם וקצת מפרשים ולכן אין נפקותא במה שחלק מעכ"ת על החתם סופר‬ ‫שאין דעת הא"ז כהרמב"ם‪.‬‬

‫ועוד שנית‪ :‬מה שכ' מעכ"ת נ"י שקשיא לי' טובא על דברי הגאונים בעל נב"י וחת"ס היאך התירו לגרום‬ ‫עשיית מום בספק בכור הרי יש בזה איסור צער בעל החיים ‪/‬צער בעלי חיים‪ /‬דקיי"ל שהוא דאורייתא ופלפל‬ ‫טובא ברוחב בינתו שאין להתיר ממה שפסק הרמא ‪/‬הרמ"א‪ /‬אעה"ז סי' ה' שכל דבר שצריך לרפואה או לשאר‬ ‫דברים לית בי' משום צער בעל החיים שאו"ה שממנו נובע דין זה לא התיר רק היכא שיש צורך משום רפואה‬ ‫אפילו לחולה שאין בו סכנה אבל משום ריוח ממון לא מצאנו שהתיר ושגם ממה דאמר ר' יהודה בע"ז פרק‬ ‫קמא במוכר תרנגול לבן שקוטע אצבעו אין ראי' דאפשר דס"ל כריה"ג צער בעה"ח דרבנן אבל למ"ד‬ ‫דאורייתא לא הותר והאריך בזה‪ ,‬לענ"ד יש להוכיח דבעשיית מום בבהמה לצורכו אין בזה משום צער בעה"ח‬ ‫‪/‬בעלי חיים‪ /‬ממה דאמרינן בכורות (דף ל"ו) הכל נאמנין על מומי מעשר ומפרש בגמרא טעמא דאי בעי שדי‬ ‫מומא בכולי' עדרא כדי שיצא המעשר בעל מום יע"ש ומדאמרינן דאי בעי שדי מומא משמע דמותר לעשות כן‬ ‫דאין לומר דה"ק דנאמן דלא עביד איסור דאם הי' רוצה לעשות איסור הי' יכול לשדות מום בכולא עדרא דז"א‬ ‫דמה מגו הוא זה דדלמא בבהמה א' עביד איסורא אבל לא בבהמות הרבה ובפרט כיון שבספק מעשר איירי כמו‬ ‫שפי' רש"י שם דעשיית מום הוי ספק איסור וצער בעה"ח הוא ודאי וגם הלשון אי בעי וכן מה שכתב הרמב"ם‬ ‫אם ירצה משמע דברצונו לבד הדבר תלוי וגם א"ל דלמא מתניתן ריה"ג היא דס"ל צער בעה"ח דרבנן אבל‬ ‫למ"ד דאורייתא באמת אינו נאמן דמלבד שדוחק לאוקמי' סתם מתניתן דלא כהלכתא ושגם לא מצאנו פלוגתא‬ ‫בזה שנאמנים על מומי מעשר אלא שיקשה ג"כ על הרמב"ם שפסק כסתם מתניתן ופסק צער בעה"ח‬ ‫דאורייתא אלא ודאי שמה שעושה לתועלתו לית בי' משום צער בעה"ח ומה דאסרינן ע"ז (דף י"א) לעקור‬ ‫הבהמה הוא דוקא משום ששם אין לו תועלת וכן מה שאסרו להכניס בכור לכיפה משום צער בעה"ח שם ג"כ‬ ‫הטעם שאין לו תועלת מוחלט רק שלילות שינצל מטורח או מהיזק או אפשר ג"כ שבאילו יש צער גדול וכבר‬ ‫חילק הריטבא ‪/‬הריטב"א‪ /‬בזה שפי' דמה דאמרינן (שם ‪/‬ע"ז י"א‪ )/‬עיקור שיש בו טרפה אסור ושאין בו טרפה‬ ‫מותר דבאין בו טרפה אין צער גדול כ"כ ולכן י"ל דבעשיית מום שאין בו צער גדול וגם יש בזה תועלת מוחלט‬ ‫שעי"ז יותר הבהמה לאכילה לכ"ע אין בזה משום צער בעה"ח וכדמוכח מהא דבכורות‪.‬‬ ‫והנה מעכ"ת נ"י רצה לחדש היתר שיתן הבכור ספק לנכרי למחצית שכר על זמן מה ובכלות הזמן יהי'‬ ‫הברירה ביד הישראל המוכר לקנות ממנו החלק שמכר בעד סך מה ומסתמא בתוך הזמן יסרסנו הנכרי ובאופן‬ ‫זה מותר כמשכ' הרמ"א באהע"ז סי' ה' ושאין עומד לנגדנו אלא דעת קצת הפוסקים שהביא הש"ך סי' ש"ז‬ ‫ס"ק ב' ובכגון זה ודאי היתרים הנ"ל חזי לאצטרופי להיתר עכ"ד ולענ"ד יש לפקפק בזה דהפוסקים הנ"ל‬ ‫איירי בבכור בעל מום שאין חשש אלא שמא ימצא טרפה לאחר שחיטה ובזה רק קצת פוסקים אסרו ורובם‬ ‫התירו וכפסק הש"ע שם אבל למכור בכור תם לנכרי לזה לא מצאנו היתר דרק למכור לישראל הותר בזה"ז‬ ‫כמבואר בתמורה (דף ח') וכמו שפסק הש"ע ‪/‬יו"ד‪ /‬סי' ש"ו ס"ו ואף שי"ל דשמא הטעם שלנכרי לא ימכור‬ ‫בכור תם הוא שמא ישחטנו ובנדון זה אין חשש לזה כיון דלא נמכר לו רק למחצית שכר מכ"מ מנ"ל להמציא‬ ‫טעם זה דלמא יש בזה ג"כ משום ביזוי קדשים ועוד שאפילו למכור חצי בכור לנכרי לא מצאנו היתר וא"כ‬ ‫בתחבולה זו לא יצאנו מחשש שמא בכור הוא ולכן באופן הזה לענ"ד אין היתר ע"י מכירה אלא שיתן הבהמה‬ ‫לשומר ויתנה עמו שמה שמעולה בדמים לאחר כלות השנה או החצי עלוי ישלם לו בעד שכר שמירה ואולי‬ ‫עי"ז יסרסה השומר להעלותה בדמים ואם לאחר כלות שנה לא עשה כן אז לענ"ד ראויים ההיתרים של הנב"י‬ ‫והחת"ס לסמוך עליהם שיערים עד שהנכרי יעשה בו מום ואח"כ מותר לשחטו כנלענ"ד הקטן יעקב‪.‬‬

‫שו"ת שרידי אש חלק ב סימן צא‬

‫אם מותר לערוך ניסויים רפואיים בבעלי חיים‬

‫ב"ה יום ד' תבוא תש"ז ס' מוריטץ‬ ‫לכבוד ידי"נ הרב הגאון המפורסם חו"ב סוע"ה מהרמ"י ברייש שליט"א‪ ,‬רב דקה"י בציריך‬

‫יסלח לי הד"ג את אחורי‪.‬‬ ‫בשבוע הראשון לבואי כאן הייתי טרוד בסידור ובשיחות וטיולים עם מכירים ישנים מארצות שונות והזמן‬ ‫עבר עלי בבטלה‪ ,‬ל"ע‪.‬‬ ‫והיום שמתי עיוני בתשובתו המופלאה ע"ד השאלה "אי מותר לגרום צער לבע"ח לצורך נסיונות לשם חקירה‬ ‫בחכמת הרפואה"‪.‬‬ ‫וכת"ר ברוב בקיאותו הקיף את הענין מכל צדדיו וצדי צדדיו ונהניתי מאד לראות איך עיניו משוטטות בכל ולא‬ ‫הניח אף מקום קטן בשבילי להתגדר בו‪ ,‬כי הכל עשה יפה במועצות ודעת ישרה ובינה רחבה‪.‬‬ ‫אך כדי שלא לצאת ריקם מאת כת"ר אמרתי להעיר איזו הערות קטנות בדברי כת"ר הנחמדים ומסולאים מפז‪.‬‬ ‫וזה החלי בעזה"י‪.‬‬

‫א‬ ‫קודם כל רוצה אני ליישב תמיהותיו הגדולות על רבינו הגדול הגר"א ז"ל‪ ,‬אשר כל דבריו אמת וכאלו נאמרו‬ ‫למשה מפי הגבורה‪.‬‬ ‫כת"ר תמה על ראיית רבינו הגר"א ז"ל מחגיגה י"ד‪ ,‬ב‪ ,‬שאיתא שם‪ :‬מהו לסרוסי כלבא וכו'‪ ,‬מוכח דבלאו הכי‬ ‫הי' מותר ואין איסור משום צער בעלי חיים כיון שהוא לצורך‪.‬‬

‫ועל זה תמה‪ ,‬ל"ל להביא ראי' מגמרא הלא מפסוק עצמו מוכח שאסרה התורה הסירוס‪ ,‬והרי בלאו הכי אסור‬ ‫משם צער בעלי חיים?‬ ‫וע"כ צ"ל דנ"מ לעניין לאסור ע"י עכו"ם (לא הבנתי דבריו‪ ,‬וכי מותר לגרום צער לבעלי חיים ע"י אמירה‬ ‫לעכו"ם?‬ ‫הרי ודאי שגם צער בעלי חיים אסור ע"י עכו"ם כמו סירוס‪.‬‬ ‫ואיני יכול כעת להאריך יותר)‪ ,‬או נ"מ באופן שיכול לסרס בלא צער‪ ,‬וממילא בטלה גם ראיית הגר"א מגמרא‬ ‫הנ"ל‪.‬‬

‫לענ"ד אין מקום לתמיהתו‪ ,‬דבודאי על הפסוק אפשר לומר כמו שכתב כת"ר‪ ,‬אבל בגמ' אי אפשר לומר כן‪.‬‬

‫דהנה באמת קשה‪ ,‬אמאי בעי אי מותר לסרוסי כלבא‪ ,‬הוה ליה למיבעי בכל בהמות טמאות?‬ ‫ואמנם‪ ,‬רש"י ותוס' הרגישו בזה וכתבו‪ ,‬משום שבכלב גם חליפיו אסורים משום מחיר כלב‪.‬‬ ‫אבל דבריהם אינם מספיקים‪ ,‬שהרי יסוד השאלה הוא אם יש איסור במינים טמאים‪ ,‬דס"ד דקרא לא אסר אלא‬ ‫הראויים למזבח‪ ,‬שהפסוק נאמר לגבי קרבנות‪ ,‬ולפי"ז אין נ"מ בין כלב ובין שאר טמאים‪.‬‬ ‫ואם ידע בעל האיבעיא את הדרש של ובארצכם לא תעשו‪ ,‬שוב אין לחלק בין סוס לכלב‪.‬‬

‫וברור בעיני כשמש‪ ,‬שהגר"א מפרש שהשאלה נשאלה למעשה‪.‬‬ ‫ומעשה שהיה כך הי'‪ ,‬שאחד רצה לסרס את כלבו ובא לשאול אם מותר לו לעשות כן?‬ ‫ועל זה השיבו בן זומא‪ :‬ובארצכם לא תעשו‪ ,‬ומוכח שאין כאן איסור משום צער בעלי חיים‪.‬‬

‫ב‬ ‫ומה שתמה על הראי' השני'‪ ,‬של רבינו הגר"א משבת קנ"ד‪ ,‬ב חמורו של רבן גמליאל וכו'‪ ,‬דאי ס"ד דצער‬ ‫בעלי חיים אסור אף ביש צורך מתחילה היכי קטענה‪.‬‬ ‫וע"ז תמה כת"ר‪ ,‬דטעינה בודאי מותר‪ ,‬שזה לא מיקרי צער‪ ,‬שכל בעלי חיים נבראו לעבודה‪ ,‬כמו שמותרת‬ ‫חרישה בשור‪[ ,‬עמוד תרד] והאיסור הוא רק במקום שיש צער ושם הי' הצער שהיתה טעונה כל היום ולפיכך‬ ‫מתה‪.‬‬

‫משמעות הענין שר"ג הטעינה יותר מכפי כוחה ולפיכך הצטערה‪ ,‬ור"ג כבר ראה בתחילת יום השבת את צערה‬ ‫ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת ולמוצאי שבת מתה‪ ,‬ואילו היה המשא לפי כוחותי' ודאי שלא היתה מתה‪,‬‬ ‫ומכש"כ שר"ג לא הי' מרגיש בצערה עוד ביום השבת‪ ,‬כשמשמע מסגנון הסיפור‪ ,‬ודבר זה אסור משום צער‬ ‫בעלי חיים ובע"כ שלצורך מותר‪.‬‬

‫גם השגתו על הד"ק‪ ,‬שכתב בסי' כ"ד סי"ב שכל שיש בו צורך האדם אין בו משום צער בעלי חיים‪ ,‬שהרי‬ ‫התורה לא אסרה חרישה בשור ‪ -‬והשיב כת"ר‪ ,‬דחרישה סתם אין לה צער‪.‬‬ ‫באמת לא הגבילה תורה שיעור החרישה ומותר לחרוש כל היום בלא הפסק‪.‬‬

‫אלא שאין צורך בזה‪ ,‬שהד"ק רצה רק לומר שהבעלי חיים נבראו לצרכי האדם ותשמישיו‪ ,‬ומשום כך מותר‬ ‫לעבוד בהם בפרך‪ ,‬שרק בעבד עברי עבודת פרך אסורה‪ ,‬וע"כ כל צורך האדם הוא בכלל חרישה‪ ,‬דמ"ש‬ ‫חרישה משאר צרכים?‬

‫ולא נאסר לצער במקום שאין בו צורך‪.‬‬

‫ולפי"ד יש להביא ראי' מחסימה שאסרה התורה‪ ,‬ולמה לי קרא‪ ,‬הרי יש בחסימה צער‪ ,‬כמ"ש בבבא מציעא צ'‪,‬‬ ‫א‪ :‬דחזיא ומצטערא‪.‬‬ ‫ויש לדחות‪ ,‬דקרא אתיא לחייבו מלקות‪.‬‬ ‫ומ"מ נ"ל להביא ראי' מהא דבעו שם מר"ש‪ :‬היתה אוכלת ומתרזת מהו‪ ,‬משום שמעלי לה הוא והא לא מעלי‬ ‫לה‪ ,‬א"ד דחזיא ומצטערא‪ ,‬ופשיט שם מברייתא‪ :‬משום דמעלי לה‪.‬‬ ‫והנה האי דמעלי לה בע"כ שהוא לתועלת הבעלים‪ ,‬שהרי הבהמה עצמה אין לה דעת והבחנה‪ ,‬ומה בכך דלא‬ ‫מעלי לה ומוטב שלא לגרום לה צער מלעשות לה דבר המועיל שאין היא חשה בתועלתו‪ ,‬ומוכח דלצורך מותר‬ ‫לצער‪ ,‬וצורך הבעלים שתאכל מה דמעלי לה‪.‬‬ ‫ויש לדחות והנ"ל כתבתי‪.‬‬

‫ג‬ ‫והנה כת"ר הפך את החנית ויצא לעורר‪ ,‬דאדרבא מגמ' שבת שם יש ראי' להיפך‪ ,‬דאי נימא דצער בעלי חיים‬ ‫דאורייתא‪ ,‬אסור אפילו במקום שיש בו צורך‪.‬‬ ‫שאל"כ למה משני הגמ'‪ :‬צער בעלי חיים דרבנן‪ ,‬והא אפילו אי נימא דצער בעלי חיים דאורייתא ג"כ מותר‪,‬‬ ‫שאין לך צורך יותר גדול שלא לעבור על איסור דרבנן?‬

‫וכת"ר הביא מש"כ בגידולי הקדש להקשות מהא דשבת קכ"ח‪ ,‬ב דמשני‪ :‬צער בעלי חיים דאורייתא והרי‬ ‫הצורך שלא לעבור על איסור דרבנן לא גרע מצורך רשות?‬ ‫ובעל גידולי הקדש תירץ‪ ,‬שהרשות בידו לעשות כמו שחפץ וכו'‪ ,‬וע"ז הקשה מהא דדף קנ"ד‪.‬‬

‫והנה‪ ,‬אף שקושייתו היא חריפה‪ ,‬מ"מ נ"ל לתרץ בפשיטות‪ ,‬דשאני צורך רשות מצורך מצוה ‪ -‬דבמצוה הרי‬ ‫עלינו לדעת מהו הדין‪ ,‬ואם נפסוק צער בעלי חיים דאורייתא דחי איסור דרבנן‪ ,‬שוב אין כאן צורך כלל‬ ‫וממילא אסור לצער‪ ,‬ולהכי הוצרכה הגמ' לומר דסבר ר"ג צער בעלי חיים דרבנן ולא דחי איסור דרבנן‬ ‫וממילא מותר לצער ולא עביד איסורא כלל‪ ,‬ודבר זה פשוט בעיני‪.‬‬

‫ולבי אומר לי‪ ,‬שגם בעל גידולי הקדש ירד לסברתי זו‪ ,‬ומשו"כ כתב‪ :‬שהברירה בידו וכו'‪.‬‬

‫ולכאורה דבריו תמוהים‪ ,‬איך אפשר לומר שהברירה בידו לעשות כן או להיפך והרי צריך לדעת איך הוא‬ ‫הדין?‬ ‫ועוד דבגמ' נפסק שמביא כרים וכסתות ומניח תחתי'‪ ,‬ולא אמרה שהברירה בידו‪.‬‬ ‫אלא שבעל גידולי הקדש הולך לשיטת הד"ק‪ ,‬שכל צורך האדם ואפילו אם יש לו איזה רצון יהיה מה שיהי' גם‬ ‫כן נקרא צורך‪ ,‬עיי"ש בד"ק‪.‬‬

‫לפי"ז אם יאמר אדם אי אפשי לעבור על איסור דרבנן‪ ,‬אף שבאמת אין זה איסור‪ ,‬שהרי נדחה ע"י צער בעלי‬ ‫חיים דאורייתא‪ ,‬מ"מ רצונו של אדם זהו צורכו ולהכי מותר‪.‬‬ ‫והגמ' בשבת קמשני אליבא דהלכתא‪ ,‬היינו‪ ,‬שהאדם אין לו רצון מיוחד‪ ,‬אלא שבא לשאול האיך הדין ואז אנו‬ ‫אומרים לו שאין כאן איסור דרבנן דאתי צער בעלי חיים דאורייתא ודחי לי'‪ ,‬וממילא מחויב הוא להניח כך וכך‬ ‫שלא לצער בעלי חיים במקום שאין צורך‪.‬‬ ‫ור"ג בודאי שלא הי' לו רצון מיוחד וכל מעשיו נחתכו עפ"י דין‪ ,‬וכיון שנפסק הדין דצער בעלי חיים דאורייתא‬ ‫ודאי שאינו משני‪.‬‬ ‫ודו"ק כי הדברים ברורים בעזה"י‪.‬‬

‫[עמוד תרה] ד‬ ‫וכעין זה אמרתי זה רבות בשנים בביאור דברי התוס' יבמות ה'‪ ,‬ב ד"ה כולכם‪ ,‬שהקשו‪" :‬למה לי קרא בכבוד‬ ‫אב ואם דלא דחי שבת‪ ,‬דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו מוזהרין על השבת‪ ,‬כדאמר בפ"ק דקדושין‪,,,‬‬ ‫שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך"?‬ ‫ועיין שם שתירצו "דמהכא ילפינן התם"‪.‬‬

‫ודבריהם אינם מובנים‪ ,‬שהרי יסוד קושייתם הוא‪ ,‬ל"ל קרא הרי ידעינן זה מסברא‪ ,‬שהסברא נותנת שאתה‬ ‫ואביך חייבים בכבוד המקום כמו בכבוד אב ‪ -‬א"כ מה תירצו דילפינן מהכא‪ ,‬אכתי קשה הלא זו סברא פשוטה‬ ‫ול"ל קרא?‬ ‫ועוד‪ ,‬איזו ילפותא יש משבת לענין כיבוד אב ואם דגבי שבת שאני שכבוד המקום הוי טפי בשמירת שבת‪ ,‬כמו‬ ‫שכתבו התוס' לעיל מני'‪.‬‬

‫ונראה לי‪ ,‬שלכאורה קשה‪ ,‬היכי ס"ד שאם אמר לו‪ :‬שחוט לי‪ ,‬בשל לי‪ ,‬שמחויב לשמוע לו‪ ,‬הרי האב שמצווה‬ ‫לחלל את השבת הוא רשע ואינו עושה מעשה עמך ואינו מחויב לשמוע לו?‬

‫וצ"ל‪ ,‬דאי נימא דכיבוד אב דחי שבת אם כן אין חילול שבת עבירה‪ ,‬אדרבה יש כאן מצוה ואין אב רשע‪ ,‬ולהכי‬ ‫גלי דלא דחי‪.‬‬ ‫ובע"כ צ"ל דמ"מ לא הוי רשע‪ ,‬מאחר שלפי דעת האב הוא מצוהו לעשות מצוה‪.‬‬

‫ולכאורה קשה‪ ,‬איך יליף מאני ה' שכלכם חייבים בכבודי ואסור לשמוע בקול אביו‪ ,‬והרי גם כיבוד אב ואם‬ ‫הוא מצוה וגם זה הוא כבוד המקום?‬ ‫ועי' בתוס' שם שהקשו זאת‪ ,‬ותירצו שני תרוצים‪.‬‬ ‫ולפי התירוץ השני שם קשה כנ"ל‪ ,‬מאי שייך מוראי למעלה ממוראכם הרי מורא האב הוא מורא מקום‪ ,‬שכן‬ ‫צוה השי"ת וזה רצונו?‬

‫וצ"ל‪ ,‬כיון שגם האב מחוייב במורא המקום אין זה חילול כבודו שלא לשמוע בקולו וממילא אין כאן מצות‬ ‫כיבוד אב‪ ,‬ומזה ילפינן לגבי אביו אומר השקני ואמו אומרת השקני‪ ,‬שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬כיון שגם האם מחויבת לכבד את בעלה‪ ,‬אין זה חילול כבודה שלא לשמוע לה‪.‬‬ ‫ועיקר הילפותא דבמקום שיש על מי שמחוייבים לכבדו אותו החיוב שיש על המצווה לכבדו אין זה חילול‬ ‫כבודו שלא לשמוע לו‪.‬‬

‫ה‬ ‫הנה במה שכתב הנוב"י והכ"ו דבמיתה לא שייך איסור דצער בעלי חיים נ"ל להביא ראי' גם מגמ' עבודה זרה‬ ‫י"ג‪ ,‬ב דפריך‪ :‬ולשוי' גיסטרא?‬ ‫עיי"ש ברש"י‪.‬‬ ‫ומוכח דבמיתה ליכא איסור דצער בעלי חיים‪.‬‬ ‫וכן מפורש בתוס' בבא בתרא כ'‪ ,‬א ד"ה כיון‪ ,‬שהקשו שם‪" :‬כולה בהמה שקל ושדי לכלבים"?‬

‫ואמנם יפה העיר כת"ר‪ ,‬שהר"י מיגאש בשטמ"ק שם לא סבירא לי' כן‪ ,‬שהרי כתב‪ ,‬שמכיון שאינו בת שחיטה‪,‬‬ ‫שחיטה נמי צער בעלי חיים‪.‬‬ ‫וקשה על הר"י מיגאש מגמרא הנ"ל‪.‬‬ ‫וצ"ל‪ ,‬דבאמת יש גם בשחיטה צער בעלי חיים‪ ,‬אלא שהתורה התירה‪ ,‬שהרי סוף בהמה לשחיטה וזו היא‬ ‫תיקונה‪ ,‬כמו שכתב הגאון יעב"ץ בשו"ת שלו‪.‬‬

‫וגם מיתה בכלל דהא גם לבן נח הותר לאכול בשר והתורה התירה למכור להם נבלה‪ ,‬ושיטת התוס' היא עפ"י‬ ‫הפסיקתא דמתה מאלי' אסורה לבן נח וצריך נחירה‪ ,‬וא"כ סוף בהמה למיתה ג"כ‪.‬‬ ‫וא"כ יש לומר דמכיון שיש צער בעלי חיים לאו אורח ארעא למשחט‪ ,‬כמו שכתב לעיל מיניה‪ ,‬דלהכי לא‬ ‫חיישינן דשחט לה ופסק להאי אבר‪.‬‬ ‫אלא שמלשונם לא משמע כן וצריך עיון (ובאמת מוכח מהאי דרבי בבבא מציעא פ"ד‪ ,‬א שאמר לעגל‪ :‬לכך‬ ‫נוצרת‪ ,‬שיש צער בעלי חיים גם בשחיטה אלא שמותר‪ ,‬ורבי נענש שלא הרגיש בצערו של העגל)‪.‬‬

‫ועפי"ז שפיר כתב כת"ר לדחות דברי הגאון הגרא"ק ז"ל בספרו אמרי שפר‪ ,‬שהביא ראי' מגמ' הנ"ל שיש‬ ‫איסור צער בעלי חיים במקום שיש רק תועלת ממון‪ ,‬שהפירוש הוא דלא עביד אינש הכי וכמו שכתב בשטמ"ק‬ ‫שם‪.‬‬

‫ועוד נ"ל‪ ,‬עפ"י מה שכתב בספר שאילת יעב"ץ סי' י"ז‪ ,‬שמצוה להאכיל לבהמתו הוא משום צער בעלי חיים‪,‬‬ ‫ועיין שם שמשיג שמצוה זו היא רק בבהמות שאין מזונותיהן מצויות וסמוכות על בעליהן‪ ,‬משא"כ כלב‬ ‫המחטט באשפות ומגרר עצמות ומזונותיו מצויות תדיר‪ ,‬אין חיוב גדול להאכילו‪ ,‬עיי"ש שהאריך בזה‪.‬‬ ‫ולפי"ז בטלה הראי' הנ"ל‪ ,‬שבשביל מזונות הכלב לא יעבור על איסור צער בעלי חיים‪.‬‬

‫[עמוד תרו] ו‬ ‫וראיות הרב רי"ל צירלסון דחה כת"ר בטוב טעם ודעת‪ ,‬והצדק עם כת"ר‪.‬‬ ‫ובסופו הביא ראיית השבו"י ממשנה מפורשת מעבודה זרה י"ג‪.‬‬ ‫והוא ראי' חזקה‪ ,‬ופלא שרבינו הגר"א לא הביאה‪.‬‬ ‫ואולי יש לדחות‪ ,‬דשם מותר משום לתא דעבודה זרה‪ ,‬כדי לבטל העכו"ם מע"ז‪.‬‬ ‫ויודע אני שהאחרונים האריכו בזה‪ ,‬אבל אני כאן במקום שאין בו ספרים ואי אפשר לי לדון בהם‪.‬‬

‫אגב אודיע לכת"ר את צערי במה שראיתי להגאון בעל ד"ק שפלפל בדברי הפמ"ג על דבר אינו מתכוין בצער‬ ‫בעלי חיים והקשה עליו מטעינה ופריקה שאינו מתכוין אלא לעזור בטעינה‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬

‫ואני שמעתי ולא אבין‪ ,‬מאי שייך כאן אינו מתכוין‪ ,‬שהוא רק בעבירה הנעשית ע"י מעשה‪ ,‬דאז אמרינן כיון‬ ‫שלא נתכוין לעשות לא הוי מעשה‪ ,‬משא"כ בצער בעלי חיים‪ ,‬שעיקר המצוה להשתתף בצער בעלי חיים‬

‫ולהצילן מצערן‪ ,‬כמו פריקה‪ ,‬שאם אינו פורק אינו עושה שום מעשה איסור בקום ועשה אלא שיושב מרחוק‬ ‫ואינו מרחם על הבהמה והתורה הטילה עליו שיעשה מעשה להצילה מצער‪ ,‬וא"כ מ"ש אינו מתכוין?‬ ‫אדרבה‪ ,‬זה גוף העבירה שאינו מתכוין ומסיח את דעתו לעזור לה‪ ,‬והרי עיקר צער בעלי חיים מפריקה ילפינן‪,‬‬ ‫ושם אין איסור שבמעשה אלא ביטל מעשה המצוה וא"כ לא שייך לפורקה משום אינו מתכוין‪ ,‬שאפילו אם‬ ‫נימא שאין במריטת הנוצות וכדומה‪ ,‬מעשה איסור‪ ,‬מ"מ ביטל מצוה לעזור לבעלי חיים המצטער וזה הוא‬ ‫האיסור‪.‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬

‫ז‬ ‫סוף דבר‪ ,‬דינו של כת"ר דין אמת‪ ,‬שמותר לצער בעלי חיים לתועלת חכמת הרפואה‪.‬‬ ‫ולא עוד‪ ,‬אלא שלפי דעתי אין כאן גם מידת חסידות‪ ,‬שמידת חסידות היא במקום שנוגע רק לעצמו ורשאי אדם‬ ‫להחמיר על עצמו‪ ,‬אבל לא במקום שנוגע לאחרים‪ ,‬כי מאי חזית דצער בעלי חיים עדיף טפי מצער החולים‪,‬‬ ‫שאולי יוכל לעזור להם?‬

‫וכעין זה כתבו התוס' בעבודה זרה י"א‪ ,‬א ד"ה עוקרין‪ ,‬שלפיכך מותר לעקור בשביל כבוד מלכים לפי שהוא‬ ‫כבוד כל ישראל ובמקום שנוגע לכלל אין טעם להחמיר מצד מידת חסידות‪.‬‬ ‫לכן לפענ"ד שמותר להתיר לרופאים לעשות נסיונות בלי שום גמגום ופקפוק‪.‬‬ ‫יחיאל יעקב וויינברג‬

‫שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן סח‬

‫אם מותר לעשות מחקר בעינים של בעלי חיים וכן להמיתם כדי לאבחן במחלות עינים של בני אדם ולהמציא‬ ‫מזור ומרפא‪.‬‬

‫ב"ה‪.‬‬ ‫ד' כסלו תשל"ט‪.‬‬ ‫ירושלים עיהק"ק תובב"א למכובדי רופא ‪ -‬העינים יו"ש ד"ר בנימין סילברסטון נ"י‪.‬‬

‫שלום וברכה‪.‬‬

‫קראתי בעיון מכתב ‪ -‬שאלתו שהמציא לידי תמול‪ ,‬והנני לענות לו עליה‪ ,‬וז"ל שאלתו‪ :‬רצוננו להמציא בדיקה‬ ‫חדישה לאבחן במחלות עינים‪ ,‬בגלל זה יש צורך לעשות מחקר בעינים של בעלי חיים‪ ,‬שדורש לאחר הבדיקה‬ ‫הקדשת העינים שלהם‪ ,‬ולאחר מיכן הריגת החיה למטרת שימוש לאחר מיכן באיבחון בבני אדם ‪ -‬האם יש‬ ‫היתר להקריב בעלי חי לצורך מחקר‪ ,‬ומה הגדר של צער בעלי חיים?‬ ‫עכ"ל שאלתו‪.‬‬

‫תשובה‪.‬‬ ‫בש"ס איכא פלוגתא בכמה מקומות אי איסור צער בעלי חיים הוא מן התורה או אינו אסור אלא מדרבנן (יעוין‬ ‫בב"מ ד' ל"ב‪ ,‬וכן במס' שבת ד' קכ"ח ע"ב ודף קנ"ב ע"ב ועוד) ולהלכה דעת רוב לפוסקים דצעב"ח =דצער‬ ‫בעלי חיים= דאורייתא (עיין שד"ח מע' צ' כלל א' עיי"ש) וכך נפסק ברמ"א בחו"מ סי' רע"ב סעי' ט' דצער‬ ‫בעלי חיים דאורייתא‪ ,‬ובסמ"ע שם‪ ,‬וכן בביאור הגר"א סקי"א‪ ,‬עיי"ש‪ ,‬ויעוין גם בפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה‬ ‫בסופה ע"ש‪.‬‬

‫ונבוא איפוא מתחילה לבאר הגדר של צער בעלי חיים כמשאלתו בסוף שאלתו‪ ,‬ומזה נבוא בע"ה לאחר מיכן‬ ‫להשיב גם מענה לעצם שאלתו דמר‪.‬‬

‫(א) הגדר בזה מצינו על כך דברים מפורשים בשו"ת תרומת הדשן בחלק פסקים וכתבים סימן ק"ה‪ ,‬ובהיות‬ ‫שדבריו ישמשו אבני יסוד לבירור שאלתנו לכן אעתיק דברי תשובתו‪ ,‬וז"ל‪ :‬אם למרוט נוצות לאווזות חיים אי‬ ‫דומה לגיזת כבשים או אי הוו צער בעלי חיים‪ ,‬גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו‬ ‫נראין הדברים דאין איסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו דלא נבראו כל הבריות‬ ‫רק לשמש את האדם כדאיתא בפרק בתרא דקדושין‪ ,‬ותדע דבפ"ב דב"מ חשיב פריקה צער בעלי חיים‪ ,‬וא"כ‬ ‫איך הותר לתת משא כבד על בהמתו להוליכו ממקום למקום הא איכא צער בעלי חיים‪ ,‬וכ"ת אין ה"נ‪ ,‬הא‬ ‫אמרינן התם דרבנן דריה"ג סברו דאפילו תחת משאו שאין יכול לעמוד בו חייב לפרוק וכי ברשיעי עסקינן‪,‬‬ ‫ואמרינן נמי פ' שמונה שרצים דאמר ר' יוסי הרוצה שיסתרס תרנגולתו יטול לכרבלתו‪ ,‬והשתא תיפוק ליה‬ ‫דאסור משום צער בעלי חיים‪ ,‬ואמרינן נמי פ' אין דורשין אמרו ליה לבן זומא מהו לסרוסי כלבא‪ ,‬משמע‬ ‫הלשון דלכתחילה קבעו‪ ,‬והשתא תוכל לומר דמשום צער בעלי חיים מותר‪ ,‬ואל תשיבני מהא דאמרינן פ"ק‬ ‫דחולין מהא דר' פינחס בן יאיר עקירנא להו איכא צער בעלי חיים‪ ,‬דהתם לא קעבד לתשמישו וליפותו אלא‬ ‫כדי שלא יזיקו וההיא הזיקא לא שכיחא כ"כ דמסתמא רבינו הקדוש לא הוה מגדל מזיק בתוך ביתו כדתניא‬ ‫שילהי פ"ק דב"ק מנין שלא יגדל אדם כלב כו' ת"ל לא תשים דמים בביתך‪ ,‬אלא דרבי פינחס בן יאיר מתוך‬ ‫רוב חסידותו הוה קפיד‪ ,‬ומתוך הלין ראיות הוה נראה קצת דליכא איסור בכה"ג‪.,‬‬ ‫אלא שהעולם נזהרים ונמנעים‪ ,‬ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם [לנהוג] מדות אכזריות נגד הבריות‬ ‫שיראים דילמא יקבלו עונש על ככה כדאשכחן פ' הפועלים גבי רבנו הקדוש דההוא עגלא דתלא לרישה בכנפה‬

‫דרבי אמר זיל לכך נוצרת ואע"ג דהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו אפ"ה נענש וקיבל יסורין על ככה‪,‬‬ ‫אח"כ הגידו לי שנמצא כן בפסקי ר"י בפ"ק ועוד דליכא איסור צער בעלי חיים אא"כ דאין לו ריוח‪ ,‬והיינו‬ ‫דלעיל עכ"ל התה"ד‪.‬‬

‫יוצא לנו מדברי התה"ד דס"ל דמדינא ליכא משום איסור צער בעלי חיים כי אם היכא שהאדם לא מפיק עי"כ‬ ‫איזה תועלת לצרכיו ולתשמישיו ולרווחיו‪ ,‬אבל כל שעושה כן משום צרכיו כנז' ליכא בכה"ג איסור צער בעלי‬ ‫חיים באשר לכך נוצרו כדי לשמש את האדם לכל הנצרך לו ולכל תועלת שיוכל להפיק על ידם‪ ,‬ואפילו כשזה‬ ‫עולה להם בצערם ובחייהם‪ ,‬ומכיון שסבר כן התה"ד להלכה לא היה מובן לו מדוע שהעולם כן נזהרים‬ ‫ונמנעים מלמרוט נוצות לאווזות חיים‪ ,‬כתב על כן ליישב מנהג עולם זה שהוא לא משום האיסור הממשי של‬ ‫צער בע"ח‪ ,‬אלא מפני כי אינם רוצים לנהוג במדות אכזריות נגד הבריות מיראתם לפן ודילמא יקבלו עונש על‬ ‫ככה מן השמים כשם שמצינו ברבינו הקדוש‪ ,‬אבל מדינא היתר גמור הוא כשם שהיתר גמור הוא גם בההיא‬ ‫דרבי לשחוט את העגל לאכילתו‪( ,‬יעוין שו"ת יעב"ץ ח"א סי' ק"י) והגם שהתה"ד כתב על ראיותיו לכך‬ ‫שהמה רק קצת ראיות בכל זאת החליט להיתר בזה‪ ,‬וכנראה מצד הסברא בזה כשלעצמה שחזקה היא‪ ,‬וגם‬ ‫מפני שמצא סייעתא לכך מפסקי ר"י‪.‬‬

‫וזה שבסוף דבריו כותב התה"ד להביא סייעתא לדבריו שאין איסור צער בע"ח מפסקי ר"י בפ"ק כנ"ל‪ ,‬נראה‬ ‫דכוונתו לפ"ק דע"ז כי כך ראיתי גם בספר איסור והיתר כלל נ"ט אות לו שמביא בשם תו' בע"א שכתבו‬ ‫דאע"פ שצער בע"ח דאורייתא אם יועיל לאיזה דבר מותר‪ ,‬והאו"ה שם מוסיף וכותב שהכוונה של לאיזה דבר‬ ‫ר"ל לרפואה אפי' אין בו סכנה ע"ש‪.‬‬

‫ולמדנו איפוא שגם האו"ה מסכים לההיתר בזה‪ ,‬ושמפורש יוצא מדבריו שכל שכוונת הציעור של הבע"ח היא‬ ‫כדי שיועיל לו עי"כ לאיזה דבר‪ ,‬וכן לצורך רפואה אפילו לחולה שאין בו סכנה‪ ,‬אזי מותר זאת ואין בכה"ג‬ ‫משום איסור צער בע"ח‪ ,‬וברור על כן שכלול בזה להיתר כל שהמטרה היא לצרכי בני אדם לרבות לכגון‬ ‫שיועיל לו הדבר לצרכי מחקר רפואי כדי להתחקות ולאבחן ולדעת מזה איך לרפאות עי"כ את בני האדם‬ ‫בכעין שאלתנו‪.‬‬

‫נוסף להאמור נציין גם דברי הנמו"י על הרי"ף בב"מ שם שכותב בתוך דבריו כאל דבר הפשוט דצער בעלי‬ ‫חיים הותר לתשמישן של בני אדם עיי"ש‪.‬‬

‫(ב) דברי האו"ה והתה"ד האמורים שימשו ליסוד להרמ"א ז"ל ופסק באה"ע סי' ה' סעי' י"ד וז"ל‪ :‬כל דבר‬ ‫הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות‬ ‫וליכא למיחש משום צער בעלי חיים ומ"מ העולם נמנעים דהוה אכזריות עכ"ל‪.‬‬

‫חזינן דאע"פ שהרמ"א ז"ל פסק בחו"מ הנ"ל דצער בעלי חיים דאורייתא‪ ,‬מ"מ פסק כאן באה"ע שאבל כל דבר‬ ‫הצריך לרפואה או לשאר דברים לתשמישן של בני אדם ליכא בכה"ג משום איסור צער בעלי חיים ולא חשש‬ ‫הרמ"א להשיג על התה"ד אפילו על זה שמתיר בדבריו גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר ואזנים וזנב מכלב‬ ‫כדי ליפותו‪ ,‬וזה דלא כדראיתי בס' אפי זוטרא על אה"ע שמשיג על התה"ד בזה כדיעו"ש‪.‬‬

‫גם רבינו הגר"א ז"ל בסק"מ מסכים לפסקו של הרמ"א בזה ומוסיף לזה ראיות נוספות על ראיותיו של ההת"ד‬ ‫יעו"ש‪.‬‬

‫ועל כן פשוט וברור דגם כשעושים זאת לשם מטרת מחקר ושימוש באיבחון בני אדם‪ ,‬וכל הכוונה היא רק‬ ‫לשם כך כדי להועיל עי"כ לבני אדם‪ ,‬כבנידוננו‪ ,‬שהוא ג"כ בכלל צריך לרפואה או לשאר דברים וליכא בכה"ג‬ ‫משום איסור צער בעלי חיים‪.‬‬

‫(ג) ואפילו במריטת נוצות מאווזות חיות שהעולם נמנעים מפני דהוי אכזריות‪ ,‬מכל מקום מדגיש הרמ"א וכותב‬ ‫מפורשות דמיהו ליכא למיחש בכה"ג משום צער בעלי חיים‪ ,‬והיינו דמנהג העולם הוא לא מדינא אלא מחששא‬ ‫וכנ"ל‪ ,‬וליכא להדבר בסיס בהלכה‪ ,‬וגם הגר"א ז"ל בס"ק מ"א מציין לחשש העולם בזה מההיא דב"מ דרבי‬ ‫שנענש על העגל‪ ,‬ושחיטת עגל הא בודאי היתר גמור הוא‪ ,‬וכמו"כ הט"ז שם בס"ק י"א כותב דלפי מניעת‬ ‫עולם זה‪ ,‬גם כרבלתו של תרנגול לא יטול‪ ,‬ונטילת כרבלתו של תרנגול הא איתא מפורש בגמ' שבת הנ"ל‬ ‫שמותר הדבר‪( ,‬ויעוין עוד בנוגע לזה בבאה"ט יו"ד סי' כ"ד סק"ח ופ"ת סק"ב ודרכ"ת שם בהספרים שציין‬ ‫וציטט עיי"ש ואכמ"ל)‪.‬‬ ‫ובלבוש בסי' י"ד כתוב בזה בלשון יש נמנעים ולא בלשון שהעולם נמנעים ע"ש‪.‬‬

‫(ד) ולהרוג את הבעל חי (כפי שכותב בשאלתו דלאחר מיכן הורגין את החיה למטרת שימוש) הדבר עוד יותר‬ ‫פשוט להיתר מלצערו כשהוא חי כדמצינו שמבאר זאת בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חיו"ד סי' פ"ג ומהדו"ת‬ ‫חיו"ד סי' י"ג עיי"ש‪ ,‬וכ"כ בגליון מהרש"א יו"ד סי' י"ז סק"ד יעו"ש‪.‬‬

‫ועוד יעוין בנודע ביהודה במהדו"ת חיו"ד סי' י' דקפסיק ותני לן על יסוד כללי הדברים שכתב בזה התה"ד‪,‬‬ ‫שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צער בעלי חיים‪ ,‬וכמו"כ דלא שייך צעב"ח אלא לצערו‬ ‫ולהניחו בחיים‪ ,‬אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צער בעלי חיים עיי"ש‪.‬‬ ‫ולשם מטרת מחקר נסוי ואיבחון רפואי בודאי הוה צורך להאדם ואין איפוא בכה"ג משום איסור צעב"ח‪.‬‬

‫(ה) עוד מצינו בספר שו"ת שבות יעקב ח"ג חיו"ד סי' ע"א שנשאל מרופא מומחה אם מותר לעשות רפואה‬ ‫ע"י המתת בהמה טמאה כגון כלב או חתול ולבחון את הרפואה ע"י שמשקה כן לחתול או לכלב לראות אם‬

‫ימותו מזה‪ ,‬והשבות יעקב בדברי תשובתו על יסוד דברי האו"ה והתה"ד ועל יסוד דברים שנאמרו בזה בשו"ת‬ ‫משאת בנימין ושו"ת עבודת הגרשוני ושו"ת בית יעקב שמציין אליהם‪ ,‬והוספת דברים וראיות מדידיה‪ ,‬זאת‬ ‫הלכה העלה דכל שיש בו שום צורך או לרפואת הגוף או משום הנאת ממון אין בו משום איסור בל תשחית או‬ ‫צער בעלי חיים ואפילו משום משנת חסידים אין כאן‪ ,‬ואפילו ספק רפואה מותר‪ ,‬ומותר לעשות כן אפילו‬ ‫לכתחילה‪ ,‬ואע"ג שסיים הרמ"א במריטת נוצות שהעולם נמנעים משום אכזריות‪ ,‬היינו דוקא במריטת נוצה‬ ‫שעושה מעשה בידים והעוף מרגיש מאד הצער בשעת כל מריטה ומריטה‪ ,‬ומשא"כ בכגון נידונו‪ ,‬שאינה‬ ‫מרגשת כלל צער בשעת אכילה ושתיה זאת רק שאח"כ גורמת חולי ומכאוב והוא לרפואת אדם‪ ,‬ולכן פשוט‬ ‫דאין כאן חשש איסור אפילו ממידת חסידות עיי"ש‪.‬‬

‫ודון מינה להתיר גם בנידוננו‪ ,‬מעיקרא דדינא‪ ,‬ואם יסדרו הוצאת העיניים ע"י הרדמת המקום וכדומה באופן‬ ‫שלא תרגיש צער בההוצאה‪ ,‬ויעשו זאת במהירות‪ ,‬אזי בכה"ג לא יהא דמי אפילו לההיא דמריטת הנוצות‬ ‫שאיכא שם צער בכל מריטה ומריטה‪ ,‬וממילא לא יהא בזה חשש גם לא משום מידת חסידות‪ ,‬ובפרט שהדבר‬ ‫נעשה לצורך האדם ולרפואתו שיש על כן מקום לומר שבכל גוונא שהוא אין בכה"ג חשש גם לא משום מדת‬ ‫חסידות בהיות שהדבר נעשה לא לשם סתם תועלת וריוח ממון‪ ,‬כההיא דמריטת נוצות‪ ,‬כי אם לשם מחקר‬ ‫רפואי ולתועלת בריאות האדם‪ ,‬ומציאת מזור ומרפא למחלתו‪.‬‬

‫ודברי השבות יעקב שמתיר אפילו משום ריוח ממון הוא דלא כדרו"ל בזה בשו"ת בנין ציון סי' ק"ח שלא‬ ‫הותר משום ריוח ממון יעו"ש‪ ,‬ומדברי התה"ד והאו"ה והנמו"י ועוד שהבאנו לעיל בדברינו משמע כהשבות‬ ‫יעקב‪ ,‬והבנין ציון שם לא מזכיר אפי' מדברי השבות יעקב בזה כדיעו"ש‪.‬‬

‫(ו) ואחרון אחרון נביא מדברי החתם סופר ז"ל בזה‪ ,‬יעוין בהגהות הח"ס ז"ל על הש"ס בב"מ שם שכותב‬ ‫וז"ל‪ :‬בגמרא צער בעלי חיים דאורייתא‪ ,‬נראה מדכתיב ורחמיו על כל מעשיו‪ ,‬מיהו היינו מה שאינו לצורך‬ ‫האדם או לכבודו וממונו דהרי כתיב ורדו בדגת מים‪ ,‬והרי טוענים על הבהמות ורדים במקל‪ ,‬וכ"כ הח"ס‬ ‫בכזאת גם בחידושיו למס' שבת ד' קנ"ד ע"ב עיי"ש‪.‬‬

‫וא"כ למדנו גם מדברי הח"ס ז"ל דס"ל נמי בפשיטות דכל שהוא לצורך האדם או לכבודו וממונו ליכא משום‬ ‫איסור צער בעלי חיים ועוד גם זאת (על יסוד דברי הרמב"ן) שגם רחמי שמים על בעלי חיים לא מגיעים‬ ‫כשהוא לצורך האדם‪ ,‬וברור איפוא שיש להתיר אם כן גם לצורך נסוי ואיבחון רפואי שאין לך צורך האדם‬ ‫גדול מזה‪.‬‬

‫כדאי לציין ולצטט גם דברי הדעת קדושים יו"ד סי' כ"ד סעי' י"ב שכותב בתוך דבריו בזה"ל‪ :‬וכל שיש בו‬ ‫צורך אדם אין בו חשש צעב"ח לכו"ע וכו' וכיון שמותר להשתמש בהם לכל צרכי האדם אין בזה חילוקים עוד‬ ‫לאסור ספקות בהצטרכות וכו' וכל שיש אפשרות שיסובב עי"ז שום תועלת אדם או שום הפקת רצון אדם גם‬ ‫אם רצונו בזה איננו ע"פ משקל הצטרכות ותועלת רק רצון בלא טעם נכון ג"כ נפקע עי"ז חשש קפידת צעב"ח‬ ‫עיי"ש ובגידולי הקדש סק"ה יעו"ש‪.‬‬

‫(ז) מכל האמור נראה להלכה בנידון שאלתינו שמותר לעשות המחקר בעינים של בעלי חיים וכן להמיתם‬ ‫לאחר מיכן למטרת שימוש באיבחון בני אדם‪ ,‬אלא דמהיות טוב יש לסדר את הדבר בצורה של הרדמת המקום‬ ‫וכדומה באופן שהבעל חי לא ירגיש צער‪ ,‬ואני מתאר לי שבין כך מחושב לבצע דבר כזה בצורה כזאת‪.‬‬ ‫בכבוד רב ובברכה אליעזר יהודא וולדינברג‪.‬‬