חוברת בדרכו של הרצל

‫בדרכו של הרצל‬ ‫מסע בעקבות דרכו הרעיונית של בנימין זאב הרצל‬ ‫וביקור המשלחת הציונית בארץ ישראל (שנה ‪)1809‬‬

‫הוצאה לאור‪ :‬ספריית יהודה דקל‬ ‫המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל תשס"ט ‪2009 -‬‬

‫תוכן העניינים‬ ‫ברכות‬ ‫הקדמה‬

‫‪4‬‬ ‫‪4‬‬

‫פעילות‪:‬‬ ‫"בדרכו של הרצל" בארץ‪-‬ישראל‬ ‫דרכו הרעיונית של הרצל‬ ‫סיור בדרכי המשלחת‬ ‫אז איפה נזכור את הרצל?‬

‫‪6‬‬ ‫‪16‬‬ ‫‪22‬‬ ‫‪34‬‬

‫האתרים‪:‬‬ ‫יפו‬ ‫מקוה ישראל‬ ‫ראשון לציון‬ ‫נס ציונה‬ ‫רחובות‬ ‫ירושלים‬ ‫ארזה‬ ‫השלטים ‬

‫‪36‬‬ ‫‪36‬‬ ‫‪37‬‬ ‫‪38‬‬ ‫‪39‬‬ ‫‪41‬‬ ‫‪42‬‬ ‫‪43‬‬

‫מאמרים‪:‬‬ ‫מוזיאון הרצל ‪ -‬הר הרצל‬ ‫גל הרצל ‪ -‬כנרת‬ ‫בית הרצל ‪ -‬יער הרצל ‪ -‬חולדה‬ ‫הרצל לדור (במלאות שלושים שנה‬ ‫לפטירתו) \ ברל כצנלסון‬

‫‬

‫‪50‬‬ ‫‪52‬‬ ‫‪54‬‬ ‫‪56‬‬

‫נספח א'‬

‫תולדות הרצל ‪ /‬בנימין זאב הרצל‬ ‫כתובות בידי עצמו‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1860‬בבודפשט‪ ,‬בבית הסמוך לאותו בית‬ ‫הכנסת‪ ,‬שבו התאונן עלי הרב זה לא כבר בדברים קשים‪,‬‬ ‫על אשר ניסיתי ‪ -‬באמת ובתמים ‪ -‬על אשר ניסיתי לדרוש‬ ‫בשביל היהודים כבוד וחופש במידה מרובה מאשר יש‬ ‫להם עתה‪ .‬אבל בפתח שער הבית אשר ברחוב טבק‪ ,‬שבו‬ ‫נולדתי תראה כעבור עשרים שנה פתקה עם המודעה‪:‬‬ ‫“עומד להישכר"‪...‬‬

‫העליונה שבגימנסיה מתה אחותי‪ ,‬עלמה בת י“ח שנים;‬ ‫אמי הטובה חלתה מאבל ויגון ורוחה חובלה‪ ,‬עד כי‬ ‫העתקנו את מושבנו בשנת ‪ 1878‬לווינה‪.‬‬ ‫בשבעת ימי אבלנו בא הרב כהן לנחמנו‪ .‬וישאל אותי‬ ‫לעתידותיי‪ .‬גליתי לו חפצי להיות לסופר‪ ,‬והרב‪ ,‬נדמה לי‪,‬‬ ‫הניד ראשו באותו אי הרצון‪ ,‬שבו הביע אחרי כן את דעתו‬ ‫ע“ד הציונות‪ .‬אומנותו של סופר איננה מחיה את בעליה‪,‬‬ ‫חרץ הרב את משפטו באי‪-‬רצון‪...‬‬

‫לא אוכל לכחד‪ ,‬כי ביקרתי בבית הספר‪ .‬בתחילה שלחוני‬ ‫למכינה בבי“ס עברי‪ ,‬ששם נחלתי כבוד במידה ידועה‪,‬‬ ‫מפני שאבי היה איש סוחר עשיר‪ .‬הזיכרונות היותר‬ ‫קדומים מבית‪-‬הספר ההוא הן המכות שהוכיתי בו‪ ,‬יען‬ ‫אשר לא ידעתי לספר ביציאת מצרים לכל פרטיה‪ .‬עכשיו‬ ‫יאמרו בעלי‪-‬הוראה רבים להכותני חרם‪ ,‬על שאני זוכר‬ ‫יותר מדי אותו המאורע של יציאת מצרים‪ .‬היותי בן עשר‬ ‫שנים נכנסתי אל ביה“ס הריאלי‪ ,‬שבו בכרו את המדעים‬ ‫המודרניים‪ ,‬בניגוד אל הגימנסיה‪ .‬שבה הושם לב ביותר‬ ‫ללמוד את השפות העתיקות‪...‬‬

‫בווינה למדתי תורת המשפטים‪ ,‬השתתפתי בכל תעלולי‬ ‫הסטודנטים‪ ,‬חבשתי לראשי מגבעת בעלת גוון של אחת‬ ‫האגודות‪ ,‬עד אשר באה האגודה לידי החלטה‪ ,‬שלא לספח‬ ‫עוד יהודים לחברים‪ .‬לחבריה ממכבר הראתה האגודה‬ ‫את חיבתה‪ ,‬בתתה להם רשות להישאר בה‪ .‬נפטרתי‬ ‫בשלום מחברת הצעירים נדיבי הרוח ואפן אל למודי‬ ‫בשום לב‪ .‬בשנת ‪ ,1884‬הייתי לדוקטור לתורת המשפטים‬ ‫ונכנסתי בתור פקיד בלי משכורת לעבודה מעשית בבית‪-‬‬ ‫הדין תחת פקודת אחד השופטים‪ .‬עבדתי בבית‪-‬הדין‬ ‫בווינה ובזאלצבורג‪ .‬עבודתי בזאלצבורג הניחה יותר את‬ ‫רוחי; יפעת הטבע שמסביב לעיר נודעה ליפה ביותר‪ .‬חדר‬ ‫עבודתי היה במגדל של מבצר עתיק‪ ,‬מכוון ישר אל תחת‬ ‫העמוד‪ ,‬שהפעמון תלוי עליו‪ ,‬ושלש פעמים ביום צלל‬ ‫באזני קול הפעמון בהמולה רבה‪.‬‬

‫לא ארכו הימים ואהבתי אל הלוגריתמים ותורת המדידה‬ ‫חלפה ועברה‪ ,‬מפני האנטישמיות הגלויה ששררה אז‬ ‫בביה“ס הריאלי‪ .‬אחד המורים באר לנו הוראתה של‬ ‫המלה האשכנזית “הידען“ בדברים האלה‪“ :‬על אלה‬ ‫יחשבו עובדי האלילים‪ ,‬החמדנים והיהודים“‪ .‬אחרי‬ ‫הביאור הנפלא הזה בחלה נפשי בביה“ס הריאלי ואגמור‬ ‫להיכנס לגימנסיה‪ .‬אבי הטוב לא הצר מעודו את צעדי‬ ‫בנוגע למהלך לימודי‪ ,‬ובכן הייתי לתלמיד הגימנסיה‪.‬‬ ‫ובכל זאת לא חדלה המחשבה על הדבר להטריד את‬ ‫מוחי‪...‬‬

‫כמובן‪ ,‬כתבתי יותר בעד התיאטרון מאשר בעד בית‪-‬הדין‪.‬‬ ‫בזאלצבורג בליתי את השעות היותר מאושרות בימי חיי‪.‬‬ ‫מאד אותה נפשי להשתקע בעיר היפה הזאת‪ .‬אך בתור‬ ‫יהודי לא הייתי עולה שם כל ימי למשרת שופט‪ .‬ועל כן‬ ‫נפרדתי מזאלצבורג ומתורת המשפטים יחדו‪.‬‬

‫עברו שנים רבות ואנכי‪ ,‬בתור הסופר הפאריזאי של‬ ‫העיתון “נויה פריה פרסה“ בווינה‪ ,‬מלאתי את חובתי‬ ‫להודיע על דבר השערוריות שנעשו במאורע זה‪ ,‬הרשום‬ ‫לדיראון וחרפת עולם בקורות ארץ צרפת‪ ,‬ב“גימנסיה‬ ‫האֶוונגלית“ רובם של התלמידים יהודים היו‪ ,‬ועל כן לא‬ ‫היה בו מקום לתלונה על דבר השנאה ליהודים‪ .‬בהיותי‬ ‫תלמיד המחלקה השביעית של הגימנסיה הזאת כתבתי‬ ‫את מאמרי הראשון בשביל אחד העיתונים‪ ,‬כמובן בלי‬ ‫חתימת שמי‪ ,‬מיראתי את עונש המאסר‪ .‬בלמדי במחלקה‬

‫ושוב עלה לי להדאיב את רוחו של הרב מבודפשט‪ ,‬כי‬ ‫תחת אשר היה לי לחזר אחרי אומנות או משרה בטוחה‪,‬‬ ‫החילותי לצאת במסע ולכתוב בעד התיאטרון ובעד‬ ‫עיתונים‪ .‬רבים מחזיונותי הוצגו בתיאטראות שונים‪:‬‬ ‫אחדים מהם מצאו חן ואחדים לא הפיקו רצון‪ .‬עד עכשיו‬ ‫אינני יכול להבין‪ ,‬מדוע נתקבלו אלה מחזיונותי ברצון‬ ‫ואלה בשריקות‪ .‬מן ההבדל שנעשה בהכרת חזיונותיי‬ ‫למדתי לבלי שים לב אל התהילות או החרפות‪ ,‬אשר‬ ‫ההמון מחלק לפרי רוחי‪ .‬צריך האדם לעשות כטוב‬

‫‬

‫ככה‪ ,‬בהיותו איש יהודי‪ .‬הן גם אני בכיתי לפעמים בשעת‬ ‫הכתיבה‪ .‬אבל לתימהון לבבי נתן נימוק אחר לגמרי‬ ‫לדמעותיו‪ .‬הוא חשב כי יצאתי מדעתי‪ ,‬ובהיותו אוהבי‪,‬‬ ‫נעצב מאוד בגלל האסון אשר בא עלי‪ .‬הוא ברח מעל‬ ‫פני‪ ,‬מבלי להוציא עוד דבר מפיו‪ .‬אחרי שנדדה שנתו כל‬ ‫הלילה בא אלי ויפצר בי לחדול מן הדבר‪ ,‬פן יחשבוני‬ ‫הכול למשוגע‪ ,‬סערת רוחו גדלה כל כך‪ ,‬עד שהבטחתיו‬ ‫לנשמע לכל דבריו‪ ,‬בכדי להרגיע את רוחו‪ .‬אחרי כן יעצני‬ ‫לשאול את פי מאקס נורדוי‪ ,‬אם הצעתי היא מחשבת‬ ‫איש‪ ,‬שלא הסתתרה בינתו‪“ .‬לא אשאל עצה מפי איש“‪,‬‬ ‫עניתי‪“ ,‬אם עשו מחשבותי רושם כזה על לב איש נאור‬ ‫ואוהב נאמן‪ ,‬הנני לסגת אחור מהצעתי“‪.‬‬

‫וכישר בעיניו‪ ,‬והשאר אינו נחשב לכלום‪ .‬עתה בחלה נפשי‬ ‫בכל החזיונות אשר כתבתי‪ ,‬וגם באותם המוצאים חן‬ ‫בתיאטרון הקיסרי שבווינה ואינני שם אליהם לב עוד‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1889‬נשאתי אישה ושלשה בנים נולדו לי‪ ,‬נער‬ ‫ושתי נערות‪ .‬לדעתי בני הם לא מכוערים ולא חסרי טעם‪.‬‬ ‫אך אפשר‪ ,‬כמובן‪ ,‬שאני טועה בזה‪ .‬בהיותי בדרך מסעי‬ ‫בספרד הציע לי העיתון “נויה פריה פרסה“ להיות לו‬ ‫סופר קבוע בפאריז‪ .‬לקחתי עלי את המשרה הזאת‪ ,‬אף‬ ‫כי עד אז מאסתי ובזיתי את הפוליטיקה‪ .‬בפאריז הייתה‬ ‫לי שעת‪-‬כושר להכיר ולדעת‪ ,‬איך יבינו בני האדם את‬ ‫הפוליטיקה וגליתי דעתי על אודותיה בספר קטן‪“ :‬היכל‬ ‫בורבון“‪ .‬בשנת ‪ 1895‬שבעתי את החיים בפאריז ושבתי‬ ‫לווינה‪...‬‬

‫מצבי אחרי כן היה נורא מאד‪ .‬דומה היה לי‪ ,‬כדבר לוהט‬ ‫באש אדומה‪ ,‬שהושלך פתאום למים קרים‪ .‬אם‪ ,‬במקרה‪.‬‬ ‫אותו דבר ברזל הוא‪ ,‬אז ייהפך לעשת‪.‬‬ ‫אוהבי‪ ,‬שהזכרתי למעלה‪ ,‬היה רגיל לחשב את הוצאות‬ ‫הטלגרמות ששלחתי‪ ,‬במסרו לידי חשבון כזה בעל‬ ‫מספרים הרבה‪ ,‬ראיתי בסקירה ראשונה‪ ,‬כי טעה‬ ‫בחשבונו‪ ,‬העירותיו על זאת והוא חזר וחשב‪ ,‬אך בפעם‬ ‫השלישית או הרביעית נוכח לדעת‪ ,‬כי חשבוני הוא הנכון‪.‬‬ ‫המקרה הפעוט הזה השיב לי את בטחוני בי בעצמי‪.‬‬ ‫הן ידי רב לי לדייק בחשבון יותר ממנו‪ :‬ובכן לא סרה‬ ‫עוד בינתי‪.‬‬

‫במשך שני החודשים האחרונים לשבתי בפאריז כתבתי‬ ‫את ספרי “מדינת היהודים“‪ ,‬שעל ידו התכבדתי להתבקש‬ ‫מאת מערכת “נויה פריה פרסה“ להודיע בו מתולדותי‬ ‫וקורות ימי חיי‪ .‬אינני זוכר שום רגע בחיי‪ ,‬שבו התרוממה‬ ‫רוחי כבאותה שעה שכתבתי בה ספרי זה‪ .‬היינה אומר‪,‬‬ ‫כי הסכין לשמוע רעש כנפי נשרים משיקות מעל ראשו‬ ‫מדי כתבו חרוזים ידועים‪ .‬עבודתי בו הייתה תכופה יום‪,‬‬ ‫עד כי עייפה נפשי מאד מאד; ורק באחת השתובבה נפשי‬ ‫לפנות ערב‪ :‬בשמעי את נגינות וואגנר‪ ,‬בייחוד את האופרה‬ ‫“טאנהייזר“‪ ,‬אשר שמעתי בכל פעם שניתנה להישמע‪ .‬רק‬ ‫בערבים שלא הוצגה בהם שום אופרה הרגשתי איזה‬ ‫ספק בצדקת רעיונותי‪ .‬בראשונה חשבתי שלא לפרסם‬ ‫את ספרי הקטן הזה ע“ד פתרון שאלת היהודים ולהציע‬ ‫אותו רק לפני מיודעי וידידי‪ .‬אך כעבור איזה זמן גמרתי‬ ‫להדפיס את ספרי; לא נתכוונתי בספרי זה להחל בו‬ ‫בתעמולה בשביל השאלה היהודית‪ .‬רבים מן הקוראים‬ ‫ישתוממו בשמעם‪ ,‬כי סירבתי לעשות כזאת בראשונה‪,‬‬ ‫כל העניין היה בעיני דבר הדורש פעולות ממשיות ולא‬ ‫ויכוחים‪ .‬התעמולה בפומבי הייתה‪ ,‬לפי דעתי‪ ,‬צריכה‬ ‫לבוא רק אז‪ ,‬אם לא תמצא לה הצעתי הפרטית אוזניים‬ ‫קשובות וידיים פועלות‪...‬‬ ‫אחרי שגמרתי את ספרי‪ ,‬בקשתי מאת אחד מידידי‬ ‫הטובים מכבר לקרוא את כתב‪-‬היד‪ .‬מדי קראו בו החל‬ ‫פתאום לבכות‪ .‬אנכי הבינותי את רגשותיו הסוערים‬

‫בו ביום החלה נפשי להסתער בדבר מדינת היהודים‪.‬‬ ‫במשך שתי שנים‪ ,‬וגם שנים רבות שבאו אחריהן‪ ,‬היו‬ ‫לי ימי עצב וכעס הרבה מאוד‪ ,‬ומתיירא אני פן יבאו לי‬ ‫עוד ימי עצב רבים מהם‪ .‬בשנת ‪ 1895‬החילותי לרשום‬ ‫זיכרונותי בספר; עד עתה מלאו מהם ארבעה כרכים‬ ‫גדולים‪ ,‬אם אפרסמם בימים יבואו‪ ,‬אז יכירו וידעו יושבי‬ ‫תבל‪ ,‬מי היו המתקוממים נגדי ומי היו בעזרי‪ .‬התבוננתי‬ ‫וראיתי דבר אחד כדאי ונעלה על כל ספק‪ :‬התנועה‬ ‫תתקיים‪ .‬איני יודע יום מותי‪ ,‬אך הציונות לא תמות‪.‬‬ ‫מימי באזל שוב יש לעם היהודי מי שידבר ויפעל בשמו;‬ ‫ובכן תקום “מדינת היהודים“ על אדמת ארצם‪ .‬הנני נגש‬ ‫עתה להוציא לפעולה את יסוד הבנק‪ ,‬ואני מקווה כי‬ ‫התועלת שבו תהיה גדולה כזו של הקונגרס‪.‬‬

‫‬

‫נספח א'‬

‫יפו‬

‫המשלחת ביפו‬

‫והנה הגענו ליפו‪ .‬שוב עוני‪ ,‬אומללות וחום‪ ,‬בצבעים‬ ‫עליזים‪ .‬תוהו ובוהו ברחובות‪ ,‬בבית המלון‪ ,‬אין להשיג‬ ‫כרכרה‪ .‬כבר ישבתי על סוס כדי לרכוב לראשון לציון‪ ,‬אך‬ ‫ירדתי ממנו‪ ,‬כשד“ר יפה השיג אמצעי תחבורה‪.‬‬

‫הירידה מן האונייה‪ ,‬כשהעיר יפו ניבטת מולנו‪ ,‬העכירה‬ ‫קצת את רוחנו‪ .‬מכל מקום‪ ,‬עשיתי את כל ההכנות למקרה‬ ‫ששלטונות הנמל הטורקיים לא ירשו לנו להיכנס‪ .‬הכנתי‬ ‫טלגרמה לקיסר שבה עמדתי על המכשולים שמערימים‬ ‫בדרכנו‪ ,‬ואולם לא כך קרו הדברים‪ .‬בסירה הגדולה של‬ ‫חברת קוק‪ ,‬שלתוכה הורדה גם האישה הרומנית‪ ,‬על‬ ‫פי בקשתי‪ ,‬נודע לי ששוטרים גרמנים עומדים ליד פתח‬ ‫היציאה‪.‬‬ ‫קפצתי ליבשה ותוך שהשוטרים הטורקיים בהו אל תוך‬ ‫רשיונות המעבר שלנו‪ ,‬לקחתי את הפקיד הגרמני הצידה‬ ‫ואמרתי לו שאנו כאן בפקודתו של הקיסר ושיש לאפשר‬ ‫לחמשת חובשי כובעי השעם להיכנס מיד‪ .‬וכך היה‪.‬‬ ‫את האישה הרומנית מסרתי בידי הגברת גוליס‪ ,‬אשתו‬ ‫של עיתונאי צרפתי‪ ,‬שישבה בסירה השנייה וביקשתיה‬ ‫שתאמר שהיא המשרתת שלה‪.‬‬ ‫הגברת גוליס אכן עשתה כן‪ ,‬הפקידה בידיה את מעילה;‬ ‫הזקנה המסכנה אחזה בשמלתה של הצרפתייה וכך‬ ‫עברה על פני המשמר ‪ -‬והיא היתה מאושרת שהיא בארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬לכאן באה לראות את בתה השוכבת על ערש‬ ‫דווי‪ .‬גם זה אושר!‬ ‫‪ ...‬בין המבקרים שבאו אלי אתמול לבית מארקס היה‬ ‫גם הרב הספרדי מאיר‪ .‬הוא הבהיר לי את עמדתם של‬ ‫הרבנים הראשיים כאן‪ ,‬שאינם רוצים לסכן את יחסיהם‬ ‫עם השלטונות הטורקיים‪ .‬אמרתי משועשע‪ :‬כדי שלא‬ ‫להביך את האדונים‪ ,‬לא אערוך אצלם ביקור‪.‬‬

‫הרצל‬

‫בסמטאות הצרות נדחקו המוני אנשים‪ .‬לפני בנייני‬ ‫המכס הוטענו על גמלים שעמדו בשורות ארוכות‪,‬‬ ‫מזוודות הנוסעים‪ .‬מתיישב מעין זיתים‪ ,‬מר שו“ב‪ ,‬המתין‬ ‫ליד שער היציאה‪ .‬הוא ליוונו אל בית המלון קמיניץ‪ ,‬שם‬ ‫התאכסנו בחדרים מרווחים ונקיים‪ .‬עם זאת יצויין‪ ,‬כי‬ ‫לפי המושגים האירופיים היה זה מלון פרימיטיבי‪.‬‬ ‫מקס בודנהימר‬

‫הרצל‬

‫הרצל על גג מלון קימניץ ביפו‬

‫‪24‬‬

‫הכללית את המתחם לשם בניית ‪ 225‬יחידות דיור‬ ‫יוקרתיות‪ .‬האתר היום הוא סמל לעזובה‪ .‬‬ ‫בחנוכה תרפ“א (דצמבר ‪ ,)1920‬אישרה מועצת ההסתדרות‬ ‫את הקמת המבראה (“סנטוריום“) למורים‪ ,‬סוחרים ואנשי‬ ‫רוח בירושלים‪ ,‬על שם שרה שמוקלר‪ .‬בכך הוגשם אחד‬ ‫מרעיונותיו של הרצל‪.‬‬ ‫המרכז נקרא “ארזה“ בעקבות ביקורו של הרצל‪ .‬אל ראש‬ ‫הרכס המשקיף על המושבה הוותיקה עלה הרצל ברגל‬ ‫ כיון שנמנע מרכיבה על חמור מחשש לדימוי המתבקש‬‫של “המלך המשיח“‪ .‬למראה הנוף הנהדר שסביבו אמר‪:‬‬ ‫“במקום הזה ראוי שיוקם בית הבראה לאנשי הרוח‬ ‫בעמנו!“ הוא נטע במקום ברוש וכתב ביומנו‪“ :‬במוצא‬ ‫נטעתי באדמת ברוזה‪ ,‬על מורד ההר המוגן‪ ,‬ארז רך‪.‬‬ ‫וולפסון נטע תמר קטן… עם רדת הערב חזרנו לירושלים“‪.‬‬ ‫כך ניתן לאותו ברוש הכינוי “ארז הרצל“‪ .‬‬ ‫באביב תרע“ה ‪ ,1915‬בעת מלחמת העולם הראשונה‪,‬‬ ‫ניצל “ארז הרצל“ ממכת הארבה – אך בוקר אחד נמצא‬ ‫גדוע‪ .‬נראה שהיה זה מעשה ידם של לאומנים מבני‬ ‫הכפר השכן קאלוניה‪ .‬לאחר הקמת המדינה הוחזר הגדם‬ ‫למקומו והוצב בתוך תיבת זכוכית‪ .‬בסביבה נטעו נשיאי‬ ‫ישראל עצים‪ ,‬אך היום שדרת הנשיאים מוזנחת‪ .‬‬ ‫המבנה המרכזי של בית ההבראה נקבע כמבנה לשימור‬ ‫‪.‬המועצה לשימור אתרים רואה בחומרה את יחסם של‬ ‫היזמים ואת יחס הרשויות לערכי השימור של מורשת‬ ‫העם‪ ,‬המתבטא בכך שאין פיתוח של המקום כמתחייב‬ ‫בחוק‪.‬‬

‫איתם מגרמניה המתועשת‪ ,‬רכשו את הקרקע שליד העיר‬ ‫העתיקה‪ ,‬במרחק הליכה מבתי הכנסת שברובע היהודי‪.‬‬ ‫במשפחת שטרן עוברים עד היום מאב לבן סיפורים‬ ‫על הביקור‪ .‬המשפחה הפכה את החדר שבו ישן הרצל‬ ‫למוזיאון קטן‪ :‬הקירות מכוסים בגזרי עיתונים המתארים‬ ‫את הביקור הבלתי נשכח‪ ,‬ובארון שמורות החליפה‬ ‫והעניבה שהשאיל מקס שטרן להרצל‪ .‬‬ ‫עם תחילת הפיתוח מחדש של מתחם ממילא בירושלים‬ ‫תוכנן להרוס את בית שטרן‪ .‬אלפי ירושלמים‪ ,‬אזרחים‬ ‫מכל רחבי הארץ ותיירים חתמו על עצומות למען שימור‬ ‫הבניין ההיסטורי‪ ,‬ולבסוף התקבלה דרישת המועצה‬ ‫לשימור אתרים וארגוני איכות הסביבה והבניין נקבע‬ ‫לשימור מלא‪.‬‬ ‫בית שטרן המשוקם משמש היום אכסניה לחנות הדגל‬ ‫של סטימצקי‪ ,‬בעקבות פנייתן של המועצה לשימור‬ ‫והמועצה להנצחת מורשתו של הרצל‪ .‬בסטימצקי קיבלו‬ ‫את ההצעה לשמר את המורשת ההיסטורית של המבנה‬ ‫באמצעות הקמת מיצג על הרצל והקדשת מקום בחנות‬ ‫לממכר ספרים עליו ועל הציונות‪.‬‬

‫"ארזה ‪ -‬בית הבראה לחלוצים"‬ ‫שלט קטן על הגדר המכריז “שטח פרטי הכניסה אסורה“‬ ‫הופך את סיפור בית ההחלמה “ארזה“ במוצא לחוויה‬ ‫ציונית‪ ,‬שנגוזה כשאיילי נדל“ן רכשו מקופת חולים‬

‫הארז שהתגלה כברוש ונגדע במלחמת העולם הראשונה‬

‫בית ההבראה ארזה נקבע כמבנה לשימור‬

‫‪42‬‬

‫"בדרכו של הרצל"‬ ‫באוקטובר ‪ 1898‬הגיעה לחופי ארץ ישראל משלחת ציונית ובראשה בנימין‬ ‫זאב הרצל‪ ,‬מייסדה של התנועה הציונית‪ .‬המשלחת הוזמנה לירושלים על ידי‬ ‫הקיסר הגרמני וילהלם השני‪ .‬מפגש זה נחשב בעיני הרצל כצעד חשוב בדרך‬ ‫להשגת היתר התיישבות (צארטר) מידי הסולטן העותמאני עבדול חמיד השני‪,‬‬ ‫ששלט באותם ימים על כל שטחי הארץ‪ .‬בביקורם בארץ עברו הרצל וחברי‬ ‫המשלחת בשבעה מקומות יישוב שהשאירו בהם רושם רב‪.‬‬

‫תחנה שלישית ‪ -‬ראשון לציון‬ ‫“בינתים נתפשטה השמועה על בואנּו בכל מקום‪ .‬באה‬ ‫משלחת להזמין אותי לבית‪-‬העם‪ .‬מוסיקה‪ ,‬לדאבוני‪ ,‬רק‬ ‫בעלת כוונות טובות‪ ,‬קידמה את פנינּו‪ ...‬אחד מהם נאם‬ ‫נאום‪ ,‬שבו השתדל לשוא למזג את חובתם כלפי האדון‬ ‫הברון ואת האדתם אלי‪ ,‬כשם שלא עלה בידי המנצח‬ ‫למזג את קול החליל עם קול הכינור‪ .‬התוף הגדול מוכרח‬ ‫לכסות על הכל‪ .‬גם אני השמעתי מלים מספר‪ ,‬יעצתי‬ ‫להם להיות אסירי‪-‬תודה לברון‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי שאין הוא‬ ‫רוצה מה שאני רוצה"‪.‬‬ ‫בראשון לציון אוקטובר ‪1898‬‬

‫(מתוך יומנו של בנימין זאב הרצל‪ 21 ,‬באוקטובר ‪)1898‬‬ ‫“יש לחשֹוש שהדֹור הּבא לא י ֵדע את הרצל ּבלתי אם ּכשם‪ּ ,‬כסיסמא‪ּ ,‬כדגל‪ ,‬לכל היֹותר ּכאגדה נאה‪“.‬‬ ‫(ברל כצנלסון בתוך ‪“ :‬הרצל לדור“)‬ ‫“הנני חושב את טמיעת היהודים גם בדרך הזאת ללא אפשרית‪ ,‬בארצות שבהן גדלה מאד השנאה לבני‬ ‫עמנו‪ ,‬יאמינו לי ויודו לדברי‪ .‬אולם בארצות אשר לא הורע עוד מצב אחינו כל כך‪ ,‬יחלקו עלי רבים‪,‬‬ ‫ורק אחרי אשר תבוא גם אליהן הרעה בשאת פתאום יאמינו לי‪ ,‬ובכל אשר תאחר האנטישמיות לבוא‬ ‫כן תרבה וכן תחזק ותפרוץ בשאון וקצף‪ .‬אם יש בין אלה אנשים אשר אך טובתם לנגד עיניהם והינם‬ ‫דואגים רק לשלום עצמם‪ ,‬וחוששים להפסד ממון וחסרון כיס – את אלה אתעב מעמק לבי ולא אשעה‬ ‫אליהם‪ .‬אל לבנו נוגע אך דבר המעוניינים והניגשים‪".‬‬ ‫אין לאל יד איש וגם כל הונו לא יועיל להעתיק עם שלם ממקום למקום; רק האידיאה תוכל לעשות‬ ‫כזאת‪ ,‬והאידיאה של הישוב רבת אונים ואמיצת כוח היא‪ .‬במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל לא‬ ‫חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה‪ ,‬לא פסק פיהם מלקרוא ברגש‪“ :‬לשנה הבאה בירושלים!‬ ‫עתה הגיעה העת להראות‪ ,‬כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם‪.‬‬ ‫(בנימין זאב הרצל‪ ,‬בתוך ‪“ :‬מדינת היהודים“)‬

‫‪45‬‬